קהילת יהודי קטוביץ
קהילת יהודי קטוביץ התקיימה בעיר קטוביץ (מן ההגייה ביידיש ובגרמנית: Kattowitz; בפולנית: Katowice, ומבוטא קטוביצֶה ⓘ?) שבפולין על גדות הנהרות קלודניצה וראווה, בדרום פולין. בשנת 2020 אוכלוסיית העיר מנתה 291,774 תושבים[1].
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג | בית כנסת |
| כתובת | ul. Mickiewicz, pl. Synagogi |
| מיקום | קטוביץ |
| מדינה |
 פולין |
| הקמה ובנייה | |
| תקופת הבנייה | 1896–1900 (כ־4 שנים) |
| תאריך פירוק | 9 בספטמבר 1939 |
| חומרי בנייה | לבנים |
| עלות | 360,000 מארקים גרמנים |
| אדריכל | מקס גרונפלד (Max Grünfeld) |
| סגנון אדריכלי | נאו-מורי |
| מידות | |
| גובה | 80 מטר |
| שטח | 4,400 מ"ר (כל המתחם) |
| קומות | 3 |
| מידע טכני | |
| קיבולת | 1120 מקומות ישיבה |
 המיקום המדויק בית הכנסת הגדול | |
  | |
האזכור הראשון של יהודי המתגורר באזור קטוביץ הוא משנת 1702.
לאחר מלחמת העולם השנייה והשואה התגוררו בקטוביץ כ-1,500 יהודים. רובם היו פליטים ששרדו את הכיבוש בברית המועצות. הוועד היהודי של שלזיה עילית שהוקם בעיר, עזר לאלפי הפליטים היהודים שעברו בקטוביץ בדרכם למערב. לאחר גל האנטישמיות בשנת 1968 שהחל בעקבות מלחמת ששת הימים, עזבו מרבית היהודים שהתגוררו בקטוביץ את פולין. בשנת 1969 נשארו בעיר רק מספר משפחות יהודיות.
היסטוריה עריכה
המאה ה-18 עריכה
האזכור הראשון של יהודי המתגורר באזור קטוביץ של היום מגיע משנת 1702. נאמר כי מדובר בפונדקאי בקוניצה בוגוקה (פו'), ששילם מס שנתי של 150 פלורינים. עם זאת, ראשיתה של ההתיישבות היהודית בקטוביץ קשורה לצו הסובלנות (Toleranzpatent) שהוצא על ידי הקיסר קרל השישי במאי 1713, שאפשר ליהודים להתיישב בשלזיה לאחר ששילמו מס סובלנות מיוחד.
האזכור הראשון משנת 1733 מתאר יהודים המתגוררים בכפר הסמוך לקטוביץ, בוגוצ'יץ' (אנ') (בגרמנית: Bogutschütz, נכון ל-2021 הוא רובע בעיר קטוביץ). על פי רישומי קהילת בוגוצ'יץ, מאותה תקופה, יהודי אחד התגורר בכפר הסמוך לקטוביץ. הוא ניהל פונדק ומבשלת בירה. ובשנות ה-40 של המאה ה-18, בפרוטוקול ביקור בקהילת בוגוצ'יץ מוזכרת נוכחותם של ארבעה יהודים, אך לא ידוע באיזה חלק בכפר הם חיו.
במהלך מלחמת שלזיה הראשונה (אנ') בשנת 1742, רוב שלזיה עברה לשליטת פרוסיה. בתחילה היו השלטונות הפרוסיים אדישים כלפי יהודי שלזיה. עם הזמן הקיסר החל להגביל את חופש הקהילה היהודית. בשנת 1776 השלטונות הפרוסיים הורו לכל היהודים החיים בגדה השמאלית של נהר אודר לעבור ולגור בגדה הימנית של הנהר תוך חודש. במקומות החדשים הם יכלו לגור רק בכפרים. בספטמבר 1779 שינו הרשויות הפרוסיות את דעתם והורו לכל היהודים לעזוב את הכפרים ולהתיישב בערים. באותה תקופה צוינה גליביצה כעיר המגורים המרכזית ליהודים. ב-17 באוגוסט 1780 קבעה מועצת ורוצלב, חמש ערים כערי יישוב מחדש ליהודים. אלה היו: לובליניק (אנ'), מיסלוביצה, טרנובסקי גורי (אנ'), מיקולוב וביירון סטארי (פו'). על בסיס הוראה זו גם היהודים שחיו בקטוביץ נאלצו לעזוב את עיר מגוריהם. בשנת 1787, השלטונות הפרוסיים נסוגו מהפקודות להעתיק יהודים לערים ייעודיות, מכיוון שהערים שנעזבו סבלו מנזקים כלכליים גדולים מדי. כתוצאה מכך הורשו היהודים לחזור לאזור קטוביץ.
בשנת 1792 מוזכרת נוכחותה של משפחה יהודית בבוגוצ'יץ: "אין מיעוטים דתיים, פרט לחוכר אחד בקטוביץ, משה, אשתו וילדיו"[2].
המאה ה-19 עריכה
בשנת 1825 התיישבה המשפחה היהודית הראשונה בקטוביץ. סיטונאי הברזל הירשל פרויליך, ששכר בחוזה שכירות מבית המשפט בפרידריך-פלאץ (השם המעודכן כיכר רינק-Rynek) ועבר לגור בעיר. מפקד האוכלוסין הרשמי שנערך בשנת 1825 (הסקר פורסם על ידי הוצאת יוהאן גאורג קני - Johan Georg Knie) תיעד את נוכחותם של 4 יהודים. באותה תקופה חיו בעיר בסביבות 800 תושבים.
בשנת 1840 התגוררו בקטוביץ 12 יהודים. ביניהם הייתה משפחתו של איסאק (יצחק) גרצר, שבנה בשנת 1848 את מלון "ולט" בעיר (לימים נקרא המלון "רצלאף-Retzlaff". במאה העשרים הוקמה במקום חנות כלבו בשם "זניט"), מריאנה פרוליך (אלמנת הירשל, שנפטר בשנת 1826), העוזר-סוחר יוסף האוסדורף (לימים התיישב במיסלוביצה) ולובל זרניק (שעבד אצל גרצר). בשנת 1844 גדל מספר יהודי קטוביץ לארבע משפחות והסתכם ב־17 נפשות.
יזמים יהודים מעיירות סמוכות קבעו את עסקיהם בקטוביץ. אוסקר קארו, המתגורר בגליביצה, רכש את מפעל המתכת "ביילדון-Baildon". אחר כך שילב אותו בבית החרושת לפלדה "ג'וליה-Julia" (בבוברק, מחוז בויטן/ביטום), שהתמזג לקונצרן Oberschlesische Eisenindustrie AGfür Bergbau und Hüttenbetrieb. תושב אחר מגליביצה, פריץ פרידלנדר הפך לבעלים של מכרה "אמינינץ-Eminenz" ליד קטוביץ.
יזמים יהודים מקטוביץ גם פיתחו עסקים באופן שוטף. האחים גולדשטיין עסקו בסחר בעץ ובנו את הארמון בכיכר וולנושי-Wolności. השותפים פילדר וגלייזר הקימו את טחנת הקמח הגדולה ביותר בשלזיה עילית (במאה ה-21 במקום קיים חניון שנמצא מול עיריית קטוביץ). בקרב התעשיינים היהודים מתקופה זו ראוי להזכיר את דוד צ'ויקליצר, שייסד מפעל סבון בעיר, ואת מאקס קרומולובסקי, שייצר מוצרי עור.
בשנת 1847, הקהילה היהודית בקטוביץ הצטרפה לקהילה היהודית במיסלוביצה, השתמשה במקווה שם וקברה את המתים בבית העלמין היהודי במקום. משנת 1850 יהודי קטוביץ התאספו לתפילה, בקטוביץ עצמה, בבתים פרטיים או בדירות שכורות, במיוחד בביתו של זומר (במאה ה-21 המקום הוסב לבניין בית העיתונות בכיכר השוק).
בשנת 1855 התגוררו בקטוביץ 105 יהודים. הם עשו מאמצים לבנות בית כנסת קטן. ביוזמתו של היימן פרוליך, בית הכנסת אמור היה להיבנות על חלקה השייכת לו ברחוב מריאקה-ul. Mariacka. התוכניות הללו לא צלחו. יהודי קטוביץ המשיכו במאמציהם לבנות בית כנסת משלהם. כבר בשנת 1861 נרכשה חלקת אדמה מטיאל-וינקלר לבניית בית הכנסת העתידי (בצומת הרחובות מג'ה-3 Maja וסלובקייגו-Słowackiego). הבניין תוכנן על ידי אדריכל מקטוביץ, איגנץ גרינפלד-Ignatz Grünfeld ונחנך ב-4 בספטמבר 1862.
במקביל, הקהילה היהודית בקטוביץ החלה במאמציה להיות קהילה עצמאית ובלתי תלויים בקהילה היהודית במיסלוביצה. ב-5 בפברואר 1862 נשלחה בקשה בנדון למשרד המחוז המלכותי בבויטן (ביטום). לאחר משא ומתן ממושך, ב־5 באוקטובר 1864, החליטו השלטונות שב-1 בינואר 1866 יהודים המתגוררים בקטוביץ, ובכפרים הסמוכים לעיר יתאחדו, יקימו בית כנסת עירוני בקטוביץ ויקימו קהילה משלהם. עד מהרה התקיימו בחירות לוועד הקהילה והחלו להקים את מוסדות הקהילה. עד לבחירת הרב הראשון בשנת 1871 החלטות הנוגעות לענייני דת התקבלו על ידי ישראל בורנשטיין.
בשנת 1865 קטוביץ הפכה לעיר באופן רשמי ומאותה שנה היישוב היהודית בעיר צמח במהירות. באותה תקופה התגוררו בקטוביץ 573 יהודים, שהיוו 12% מכלל האוכלוסייה. האוכלוסייה היהודית שגדלה במהירות, אילצה את הקהילה לבנות ולהרחיב את מוסדות הקהילה לתועלת הציבור הדתי. בשנת 1867 הוקם מקווה בחלקה הסמוכה לבית הכנסת. הוא נבנה גם על פי תכנון של האדריכל איגנץ גרינפלד. בשנת 1868, נחנך בית הקברות היהודי ברחוב קוזילסקה-ul. Kozielska. ב־6 באוקטובר 1871 בחרה הקהילה היהודית בקטוביץ ברב הראשון שלה, ד"ר יעקב כהן. הוא מילא את תפקידו מ-6 בינואר 1872 ועד תחילת שנות העשרים של המאה העשרים.
בשנת 1872 התאחדו קהילות בתי הכנסת בשלזיה העליונה (Verband der Oberschlesischen Synagogen-Gemeinden) וגם קהילת יהודי קטוביץ נכללה באיחוד הזה. בתחילת שנות ה-70 של המאה ה-19 הורחב משמעותית שטח השיפוט שתחת קהילת יהודי קטוביץ. בשנת 1872 שולבו בקהילת יהודי קטוביץ הקהילות היהודיות מזאלנצ'ה (אנ') Załęże (משנת 1924 הכפר הפך לרובע בעיר קטוביץ), בדרסדורף (גר') Bedersdorf (בשנת 1973 הכפר הפך לרובע בעיר קטוביץ) ואיגנצדורף (פו') (בשנת 1951 הכפר התעשייתי הפך לרובע בעיר קטוביץ). בשנת 1873, בגלל מספרם ההולך וגדל של חברי הקהילה היהודית בקטוביץ, הונהג מחזור תפילות יומי נוסף (משמרת שנייה) בבית הכנסת המקומי. בנוסף הורחב עוד שטח השיפוט של הקהילה היהודית על היהודים החיים בכפרים נוספים. ב-3 באוגוסט 1781, בוטל צו אי-הסובלנות כנגד היהודים, צו שהגביל את מספר הסוחרים ובעלי המלאכה היהודים המורשים להתיישב בעיר. התוצאה המידית מביטול הצו הייתה שקהילת יהודי קטוביץ התפתחה מהר יותר מבחינת הדמוגרפית והכלכלית בסוף שנות השמונים של המאה ה-19.
בשנת 1880 החליטה מועצת הקהילה בקטוביץ להרחיב את בית הכנסת. התכנון הוכן על ידי קרל האוסלר ועבודות הבנייה בוצעו בתקופה 1880–1883. ב-20 באפריל 1883 נפתח מחדש בית הכנסת. מלבד הקהילה היהודית הגדולה, היו בקטוביץ גם קהילות חסידיות שונות, שהיו להם בתי תפילה משלהם בבתים פרטיים.
יהודי קטוביץ לקחו חלק פעיל גם בחיים החברתיים והפוליטיים של העיר. הם ישבו במועצת העיר ובוועדות העירוניות.
במחצית השנייה של המאה התשע עשרה התנועה הציונית בקטוביץ הייתה פעילה מאוד. בשנת 1884, במלאת מאה להולדתו של משה מונטיפיורי, הנדבן והפעיל החברתי היהודי, נערכה בעיר ועידה בינלאומית של ארגון חובבי ציון. ועידה זו נכנסה להיסטוריה של התנועה הציונית בשם "ועידת קטוביץ". באותה ועידה התקבלו החלטות על הארגון הפנימי של חובבי ציון ואומצה הצהרה הקוראת לתמיכה בהתיישבות היהודית בפלסטינה א"י (ארץ ישראל).
המאה ה-20 עריכה
כתוצאה מההתרחבות הרציפה של קהילת קטוביץ, כמו גם, מהמספר הגדל במהירות של תושבים יהודים בקטוביץ, בשנת 1890התקיים דיון במוסדות הקהילה שבעקבותיו הוחלט להקים בית כנסת חדש וגדול יותר[3]. בית הכנסת החדש נבנה על פי תכנונם של מקס והוגו גרינפלד-Max Grünfeld (נכדיו של איגנץ גרינפלד האדריכל שתכנן את בית הכנסת הישן) מחברת איגנץ גרינפלד עסקי בנייה-Ignatz Grünfeld Baugeschäft company[4]. טקס חנוכת בית הכנסת הגדול התקיים ביום רביעי, 12 בספטמבר 1900.
סיום מלחמת העולם הראשונה הביא לשינויים גדולים בשלזיה עילית. הקמתה מחדש של המדינה הפולנית (הרפובליקה הפולנית השנייה) ב-11 בנובמבר 1918 גרמה לעלייה ברגשות הפרו-פולניים בקרב האוכלוסייה השלזית. דבר שהוביל לסכסוך כנגד הקהילה הגרמנית ולפרוץ שלוש התקוממויות שלזיות. יהודי שלזיה מצאו את עצמם בעיצומם של אירועים ששטפו את שלזיה. רוב היהודים תמכו בצד הפרו-גרמני. באותה תקופה, משנת 1919, הפך ברונו אלטמן למנהיג הקהילה היהודית בקטוביץ.
ב-20 במרץ 1921 נערך משאל עם בשלזיה עילית. במהלך ההצבעה, רוב הקהילה היהודית הצביעה להשארת שלזיה עילית בגרמניה. בקטוביץ 85.4% מהקולות הצביעו בעד הישארות העיר בגרמניה, ו-14.6% בעד הסיפוח לפולין. למרות זאת, הקהילה הפולנית הובילה לפרוץ מרד נוסף בשלזיה ולא קבלה את תוצאות משאל העם. תוצאות המרידה הביאו לכך שקטוביץ עברה לפולין ולא נשארה בגרמניה.
לאחר שקטוביץ שולבה בפולין בשנת 1922, רוב יהודי העיר היגרו לערים שנשארו בגרמניה. הם הזדהו עם הגרמנים ולא הסכימו לשנות את לאומיותם. רובם התיישבו בבויטן (ביטום) ובוורוצלב, ששויכו לאחר משאל העם לגרמניה. בשנת 1922 יהודי פולין החלו להתיישב בשלזיה הפולנית. רובם הגיעו מאגן דוברובסקי, אך גם משטחה של פולין הקונגרסאית לשעבר. הגעתם אמנם, פיצתה חלקית את זרם יהודי גרמניה העוזבים ואפשרה את הישרדות הקהילות היהודיות בשלזיה. עם זאת, היהודים שהגרו לקטוביץ ולשלזיה בכלל, נתקלו בהתנגדות רבה, הן מצד הרשויות העירוניות המקומיות והן של היהודים שחיו בשלזיה מזה תקופה ארוכה. הסיבות לחוסר רצון, ההתנגדות והרתיעה נבעו מכך שממלכת פולין הקונגרסאית נתפסה בעיני רוב תושבי שלזיה העליונה כאזורים נחשלים, עניים ונחותים מבחינה תרבותית. אותה סלידה יוחסה גם ליהודי פולין שהגיעו מרחבי פולין הקונגרסאית. הם נתפסו כאיום, לאור התחרות הכלכלית הגוברת, והיה גם חשש לעלייה בנטיות הפרו-פולניות. סכסוכים אלה גלשו גם לתוך הקהילות היהודיות והשפיעו לרעה על התפתחותן.
בשנים 1924–1928 הרב של קטוביץ היה יחזקאל לוין, שאחיו - אהרון, היה רבה של ז'שוב Rzeszów וחבר בסיים הפולני מטעם מפלגת "אגודה" השמרנית. כשעבר הרב יחזקאל לוין ללבוב בשנת 1928, קלמן שאמנידס, שצמח בבית המדרש לרבנים בקטוביץ, היה רבה של קטוביץ. עם זאת, מכיוון שקלמן שאמנידס לא דיבר פולנית, שהייתה אחת הדרישות המנדטוריות לקבלת התפקיד הרשמי, הקהילה שכרה זמנית רב שני, את מרדכי פוגלמן מגליציה. עם זאת, הוא נשאר בתפקידו במשך שנים רבות, כיהן בתפקיד רב תחת הרב קלמן שאמנידס עד שנת 1939. שני הרבנים, היו דוברים ומלומדים מצטיינים, הם היו מעורבים עמוקות בחיי הקהילה המקומית. הם תרומו לעמותות רבות ועסקו בענייניהם. הקשורים לחינוך ולטיפול חברתי. לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה הצליחו מרדכי פוגלמן ומשפחתו להגיע לארץ ישראל, בארץ ישראל הרב פוגלמן היה רב בקרית מוצקין עד מותו. הרב שאמנידס, יחד עם רבנים נוספים משלזיה, ברחו ללבוב, שהייתה אז תחת הכיבוש הסובייטי.
בשנת 1931, מתוך 5,716 חברי הקהילה היהודית בקטוביץ, כמעט 60% מהם ברחו לאזורים שונים ברחבי הרפובליקה הפולנית. במקביל, המשבר הכלכלי המעמיק ברחבי פולין החליש את מעמדם של מפעלי התעשייה המקומיים, וגרם לעליית האבטלה. מצב זה גרם למתחים רבים בקהילת יהודי קטוביץ, אם כי הקהילה לא חסכה מאמצים לסייע למצטרפים החדשים וביצעה פעילויות רבות שמטרתן להקל על הטמעתם בקהילה המקומית.
הנאצים והשואה עריכה
עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה בשנת 1933, חלק מהיהודים שהיגרו מהעיר מערבה, החליטו לחזור לשלזיה העילית. ההחלטה לחזור התקבלה כתוצאה מרדיפות אנטישמיות במערב גרמניה. מספר היהודים החוזרים היה משמעותי עד כדי כך שמשרדי רשות מחוז שלזיה הוציאו היתרים לרבנות הקהילה היהודית בקטוביץ לבצע גיוס תרומות לסיוע למהגרים היהודים. האישורים היו בתוקף מ-1 ביוני עד 30 ביוני 1933 בכל קהילות בתי הכנסת במחוז שלזיה [5].
במחצית השנייה של שנות השלושים, החמיר המצב הכלכלי בקטוביץ, הפערים בין העשירים לעניים הלכו וגדלו. קבוצת האנשים העניים וחסרי כל צמחה כל הזמן, יותר ויותר. הקהילה ניסתה לנטרל את ההשפעות השליליות של התהליכים החברתיים המתמשכים באמצעות ארגון פעילויות סיוע, הפעלת מטבח ובית תמחוי לעניים ביותר, מרפאה וארגון טיולי נופש לילדים מהמשפחות העניות ביותר. בשנת 1936 נפתחה סוכנות תעסוקה יהודית.
התנאים הכלכליים שהידרדרו בהדרגה בשנות השלושים, כמו גם פעילות הארגונים הנאציים שהתפתחו בקטוביץ, תרמו להידרדרות שיטתית של היהודים ברחבי שלזיה עילית. בשנת 1933 היו פרעות אנטי-יהודיות בקטוביץ, ובשנת 1936, כתוצאה מהתעמולה האנטי-יהודית שנערכה בין היתר על ידי העיתונות המקומית, נערך מסע תעמולה לסגירת הקצבייה הכשרה בעיר. כתוצאה מתקנות משפטיות חדשות שנכנסו לתוקף בשנים 1937–1938, נשללה הזכות לעבוד מאומנים יהודים רבים, מספרות וחייטים. בשנת 1937 התרחשו פוגרומים וחרם על סוחרים יהודים כולל החרמת הסחורה שלהם, חנויות רבות הוצתו ומספר אנשים קיפחו את חייהם כתוצאה מהתקריות.
יהודים רבים עזבו את העיר במחצית השנייה של שנות השלושים לאור גלי האנטישמיות המתגברים. רגע לפני פרוץ מלחמה העולם השנייה, נותרו בקטוביץ רק 8,587 יהודים, המהווים כ-6.3% מכלל האוכלוסייה. הקהילה, פיקחה על בית הכנסת הגדול, על בית המדרש, המקווה ובית העלמין. כמו גם על מספר רב של בתי ספר וגן ילדים יהודי. אף תוכנן לבנות בית חולים, בית אבות, בית יתומים ובית כנסת חדש.
בשנת 1937, ליד בית הכנסת הגדול, הוקם מבנה חדש בן חמש קומות, בו שוכנו המוסדות הקהילתיים. הקהילה ייחסה חשיבות רבה לנושא החינוך. בתקופה שבין מלחמות העולם, לצד התלמוד-תורה, היה בית ספר בקהילה. קהילת יהודי קטוביץ גם הוציאה עיתון משלה.
ב-1 בספטמבר 1939 פלשו הגרמנים לפולין ובכך פתחו את מלחמת העולם השנייה. ב-3 בספטמבר נכבשה קטוביץ על ידי הצבא הגרמני. לאחר כיבוש העיר ב-8 בספטמבר 1939 הגרמנים גרשו את היהודים מבתיהם והציתו את בית הכנסת הגדול [6]. שרידי בית הכנסת מוטטו ונהרסו. במרתפי בית הכנסת בהם הוסתרו חפצי ערך יקרים לא נמצא דבר מלבד ספרי התורה שלא נשרפו. מטה הגסטפו התמקם בבנייני הקהילה שנותרו שלמים.
קטוביץ שולבה ברייך השלישי והפכה לבירת מחוז שלזיה העליונה. בשלושת החודשים הראשונים לכיבוש נאלצו מרבית היהודים בקטוביץ (בין 12,000-11,000 איש, תושבי העיר ופליטים) לעזוב את העיר ולעבור לשטחי השלטון הפולני. היו שברחו לאזורים שנמצאים תחת הכיבוש הסובייטי, אחרים, יושבו מחדש בעיירות הסמוכות, כולל בסוסנוביץ. בסוף 1939 נותרו בקטוביץ רק כ-900 יהודים.
בראשית 1940 פיתחו שלטונות גרמניה הנאצית את תוכנית "תוכנית-האב למזרח", לפולין הכבושה, שבה נקבע, השמדה מוחלטת של אוכלוסיית היהודים בהדרגה, ועקירת חלק נכבד מהפולנים מזרחה. הפולנים שנותרו היו אמורים להיות עבדים בתעשייה ובחקלאות הגרמנית. התוכנית הייתה אמורה להיות מיושמת כמה שיותר מהר במחוז פולין הגדולה, מחוז פומרניה ושלזיה. הנאצים תכננו שהחל מחודש מאי וביוני 1940, בשלזיה עילית יגורשו כל היהודים לשלטון הכללי בפולין, אך לאחר סירוב הרשויות המקומיות הוחלט להקים גטאות. בראשית 1940 הוקמו גטאות גדולים בבנדין ובסוסנוביץ. למעשה, אלה היו "עתודות כוח אדם" שהועברו למחנות עבודה בכפייה ברחבי שלזיה.
מאוקטובר 1940 אורגנה עבודת הכפייה של יהודי שלזיה על ידי הנציג המיוחד של הרייכספירר אס אס וראש המשטרה הגרמנית להעסקת לאומים זרים בשלזיה עילית, אלברכט שמלט. צעירים יהודים נשלחו אז למחנות עבודה בכפייה במחוזות קטוביץ ואופולה.
בשנת 1940 הקים הרייכספירר אס אס היינריך הימלר את מחנה הריכוז אושוויץ-בירקנאו. הוא היה אמור להפוך למקור לאספקת עובדי כפייה עבור אזורי התעשייה, בשלזיה עילית ואגן דברובסקי. מרבית יהודי קטוביץ הגיעו מהגטאות באזור זגלמביה למחנה ההשמדה הנאצי הגרמני אושוויץ-בירקנאו.
כאשר בחורף 1942/1943 החזית המזרחית קרסה והגרמנים הובסו בסטלינגרד, ואגן התעשייה של הרייך עבר הפצצה אדירה של בעלות הברית, תעשיית שלזיה העליונה החלה למלא תפקיד מפתח בכלכלת המלחמה הגרמנית. עם הזמן עד 50% מייצור הנשק של גרמניה הגיע משלזיה העליונה. הרשויות דרשו משלזיה להגדיל את כריית הפחם ולהגדיל את ייצור החימוש. מסיבה זו הופנתה תשומת הלב לאפשרות ליצור מחנות עבודה בכפייה במפעלי תעשייה בשלזיה העילית. במרץ ובאפריל 1942 הגדיר המפקח הכללי של מחנות הריכוז, אס אס, אובר-גרופנפיהרר אוסוולד פוהל, את הכללים לניצול כוח העבודה של האסירים.
בספטמבר 1942 הורה אדולף היטלר להקים מחנות עבודה חדשים בסביבתם המיידית של מפעלי תעשייה בשלזיה העילית. מאותו הרגע החלו להקים סניפים של מחנות ריכוז בערים, שבוייהם עבדו כעבדים במפעלים. בשנים 1943–1944 היו בקטוביץ הרבה מחנות עבודה בכפייה, שם עבדו בעיקר יהודים ממערב אירופה, כולל כ-900 יהודים מצרפת.
לאחר מלחמת העולם השנייה ובשנות ה-2000 עריכה
אחרי מלחמת העולם השנייה התיישבו בקטוביץ כ-1,500 יהודים (כמעט כולם יוצאי ערים אחרות בפולין וכאלה שעברו את שנות המלחמה בברית המועצות). הוועד היהודי של שלזיה עילית הקים בעיר סניף משלו ועזר לאלפי פליטים יהודים שעברו בקטוביץ בדרכם למערב ולישראל בעליית גומולקה. מיד לאחר המלחמה, בשנת 1946, הוקמה בקטוביץ קהילה יהודית דתית במסגרת סניף של "החברה היהודית" בהנהגת הקומוניסטים. ב-1967 (בעקבות מלחמת ששת הימים בישראל) התחיל בפולין באופן רשמי, גל רדיפות קומוניסטיות אנטישמיות אחרי היהודים ומרבית היהודים שהתגוררו בקטוביץ עזבו את פולין. בשנת 1969 נשארו בעיר רק מספר משפחות יהודיות והקהילה חדלה מלהתקיים למשך כ-30 שנה.
בשנת 1993 הוקמה מחדש הקהילה היהודית בעיר, בסיוע ארגוני סיוע יהודיים. בשנת 2016 נמנו בקהילה היהודית 200 חברים. בראש הקהילה עמד ולודזימיש כץ והרב הראשי היה יהושע אליס מארצות הברית.
ברשות הקהילה שלושה בתי תפילה בערים, קטוביץ, ביטום ובגליביצה.
הקהילה אחראית גם על בתי הקברות היהודים בקטוביץ, גליביצה וביטום.
אוכלוסיית קהילת יהודי קטוביץ עריכה
| שנה | האוכלוסייה
הכללית |
מספר
היהודים |
אחוז היהודי
מהאוכלוסייה הכללית |
|---|---|---|---|
| 1840 | 800 | 12 | 1.5% |
| 1844 | 17 | ||
| 1855 | 102 | ||
| 1865 | 4,815 | 573 | 12% |
| 1867 | 624 | ||
| 1870 | 6,780 | 812 | 12% |
| 1895 | 14,000 | 1,600 | 11.4% |
| 1899 | 2,216 | ||
| 1900 | 31,738 | 2,264 | 7.1% |
| 1910 | 43,173 | 2,970 | 6.9% |
| 1931 | 126,158 | 5,761 | 4.5% |
| 1939 | 134,000 | 8,587 | 6.4% |
| 1945 | 107,735 | 1,500 | 1.4% |
| 2016 | כ-200 |
ארגונים בקהילה עריכה
חברת נשים עריכה
ב-11 בדצמבר 1863, ביוזמתה של רוזלי אימרוואהר, הוקם ארגון חברת נשים כדי לסייע לנשים, ילדות, אלמנות ויתומים. בנוסף לרוזאלי אימרוואהר, ניהלו את הארגון: סימון ולורה שלשה, רוזאלי אשנר, רוזל גלייזר, שרלוט רפפורט, ברטה קוכמן, שרה דזיאולושינסקה, רבקה פרוליך, ואחרות.
ביקור חולים והחברה קדישא עריכה
ערך מורחב – החברה קדישא בקהילות היהודיות בגולה
ב-5 בנובמבר 1868, ביוזמתו של היימן פרוליך, הוקמו בקטוביץ אגודות צדקה לסיוע לחולים בשם "ביקור חולים" וה"חברה קדישא". משנת 1874 ארגונים אלה עסקו גם בסיוע לכל תושבי העיר העניים ביותר ולא רק ליהודים. בעיקר לתושבים חדשים שהתיישבו בעיר, לעיתים קרובות היו חסרי כל. ביקור חולים העסיק רופא שהעניק עזרה רפואית בחינם לנזקקים. הוועד הפועל הראשון של העמותה כלל את היימן פרליך, יוליוס ברסלאואר, לואי קנופף, לובל זרניק ויוליוס רינג. בשנים 1868–1886 הנשיא היה היימן פרולליך, ואחריו לואי קנופף בשנים 1886–1890 [8].
גמילות חסדים - גמ"ח עריכה
- ערכים מורחבים – גמ"ח הלוואות, גמ"ח תרופות
אגודת הצדקה גמילות חסדים בקטוביץ נוסדה ב-11 בנובמבר 1871 ביוזמתם של סיימון שאלשה, איזידור זאקס ודניאל טימנדורפר. הודות לפעילות ארגון זה, ילדים מהמשפחות העניות ביותר יכלו לקבל השכלה תיכונית וגבוהה. מאוחר יותר הרחיבה החברה את היקף פעילותה כך שהיא כללה גם ילדים ממשפחות לא יהודיות. הוועד המנהל הראשון של גמילות חסדים הורכב מ: סימון שאלשה, היימן פרליך, דניאל טימנדורפר, איזידור זאקס, סלומון קניגסברגר, איגנץ גרינפלד ומקס ווייכמן [9].
תלמוד תורה עריכה
באוקטובר 1873, ביוזמתו של הרב יעקב כהן, הוקמה בקטוביץ האגודה החינוכית "תלמוד תורה", שמטרתה הייתה להעלות את רמת החינוך בתחום ההיסטוריה היהודית, הספרות והפרקטיקות הדתיות. העמותה ארגנה הרצאות ומפגשים שבמהלכם נקראה התורה עם פרושיו של רש"י וקטעי משנה.
חובבי ציון בקטוביץ עריכה
- ערכים מורחבים – ועידת קטוביץ, חובבי ציון
תנועת בית"ר עריכה
בשנת 1933 נערך כנס עולמי של תנועת בית"ר בעיקר קטוביץ. בכנס השתתפו נציגי בית"ר ממדינות אירופה, ארה"ב ואפילו אוסטרליה. מזכ"ל תנועת בית"ר בקטוביץ באותן השנים היה דוד הפר, יליד 1903, שיחד עם אישתו מלכה ובתו גוסטבה גורש עם תחילת המלחמה לגטו וורשה וכככה"נ נרצח במחנה ההשמדה מיידנק. הפר היה אח ל-4 אחיות שיחד עם הוריהן היגרו לישראל כבר בשנות ה 20. על ארגון הכנס העולמי בקטוביץ קיבל הפר מכתבי תודה מסניפי בית"ר בכל העולם, אלו נמצאים בארכיון בית ז'בוטינסקי בתל אביב. גלויות שכתב הפר מגטו וורשה ומתארים את החיים שם נמצאו בארכיון אלפרד שוורצבאום, חברו לעסקים מבנזין שהצליח להימלט לשווייץ וסייע לדוד הפר כמו גם ליהודים רבים אחרים ממקום מושבו בשווייץ.
מאמצע המאה התשע עשרה החלו לצוץ קבוצות ציוניות במרכז ומזרח אירופה. הם נקראו חובבי ציון. קבוצה כזו הייתה פעילה מאוד גם בקטוביץ.
בשנת 1884, במלאת 100 שנה להולדתו של משה מונטיפיורי, נערך כנס בינלאומי של תנועת חיבת ציון בעיר. הבחירה בעיר קשורה ככל הנראה למיקומה בצומת שלוש המדינות, המאוכלסות בקהילות יהודיות רבות.
בתאריכים 6–11 בנובמבר 1884 השתתפו 36 נציגים בכנס בראשותו של יהודה לייב (ליאון) פינסקר, בהם 22 צירים משטחים השייכים לרוסיה ו-10 נציגים ממדינות אחרות, מצרפת, רומניה, אנגליה, גרמניה ופלסטינה א"י. המטרה העיקרית של התנועה הייתה לחזור לארץ ישראל. מטה התנועה בראשות פינסקר היה אמור להיות ממוקם באודסה.
בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 הצטרפו מרבית תומכי חיבת ציון להסתדרות הציונית העולמית, שנוסדה בשנת 1897 ביוזמתו של תיאודור הרצל.
בבניין בו נערכה ועידת קטוביץ הוצב לוח זיכרון עם טקסט בפולנית ובעברית:
כאן בקטוביץ, בתאריכים שבין ה-6 ל-11 בנובמבר 1884, התקיים כנס של תנועת חובבי ציון. האירוע נרשם בהיסטוריה בשם "ועידת קטוביץ", ושהיה ראשית התהליך שהוביל להקמת ישראל ב-1948.
מתנות לאביונים עריכה
בספטמבר 1888, ביוזמתם של מקס פרליך, היינריך קלמן, אדולף לובינגר, יוליוס נוטמן והרב יעקב כהן, הוקמה אגודת מתנות אביונים, העוסקת במתן תמיכה לעניים ובעיקר לתושבים חדשים שהגיעו מקהילות יהודי גליציה, מובטלים וחסרי כל. תוך זמן קצר הצטרפו לארגון 170 חברים. בשנת 1889 העניק הארגון סיוע כספי ל-1127 אנשים, בשנים 1895 ל-1591 ובשנת 1899, דאג הארגון ל-2,225 אנשים נזקקים. בשנת 1900 נכללו בהנהלת ארגון: הרב מקטוביץ יעקב כהן, לואי בוק, יעקב קוכמן, סימון פרידלנדר, יוליוס נוטמן ומיכאל אברהם.
התאחדות נשות קטוביץ עריכה
ב-18 בינואר 1892, ביוזמת נשים יהודיות צעירות, לוסי גרינפלד, רוזה בורנשטיין, גטרודה זאקס, ג'ני לובינגר ואלה שולץ, הוקם הארגון המסייע לעניים בקטוביץ, כולל איסוף בגדים לילדים עניים, אוכל לחגים ועזרה לכלות ממשפחות עניות.
חינוך עריכה
עד שנת 1860 למדו ילדים ממשפחות יהודיות המתגוררות בקטוביץ בבתי ספר יסודיים חילוניים ובמקביל למדו בבתי ספר דתיים פרטיים.
עם הגידול במספר התושבים היהודים בקטוביץ, הוקמו בשנות ה-60 של המאה ה-19 בתי הספר פרטיים ראשונים לבנים ולבנות. הם למדו בכיתות יסודי ותיכוני. בשנת 1866 בתי הספר הועברו לטיפול הקהילה והתארגנו מחדש. בשנת 1870 העירייה השתלטה על מוסדות אלה והפכה אותם לבתי ספר עירוניים.
בשנת 1875 החליטה מועצת העיר להפוך את בתי הספר הדתיים היהודיים לבתי ספר עירוניים. על פי הנתונים משנת 1876, מתוך 889 תלמידים בבתי הספר העירוניים, היו 80 בנים יהודים, בבית הספר היסודי. בבית הספר לבנות, מתוך 850 תלמידות היו 65 בנות ממשפחות יהודיות. בתי הספר העירוניים, אפשרו לתלמידים יהודים לשמור את השבת ואת כל חגי ישראל, זאת אף על פי שממשלת פרוסיה לא אישרה את המהלך. ההוראה הייתה לקיים שיעורים מיום שני עד שבת. במאה ה-21, ממשלת פולין אפשרה לפתוח את בתי הספר הדתיים, בהם מלמדים מקצועות כלליים ומקצועות דת.
משנת 1876 פעל בקטוביץ בית ספר יסודי עברי פרטי בו למדו 200 נערים ונערות. עד שנת 1916 ניהל את בית הספר ד"ר יעקב כהן, הרב של קהילת יהודי קטוביץ. ד"ר כהן חיבר את המאמר, בגרמנית, שיצאה לאור בשנת 1900, אודות תולדות היהודים בקטוביץ.
קהילת יהודי קטוביץ, קיימה אחר הצהריים חינוך דתי לילדים ממשפחות עניות. בשנת 1935 היו 147 תלמידים בכיתות לבנים, שלמדו פולנית, יידיש עברית, ו-140 תלמידות שלמדו פולנית ויידיש.
הקהילה היהודית בקטוביץ נתנה דגש גם לחינוך הכללי. בשנות השלושים של המאה העשרים הוקם בקהילה בית ספר על שם ברק יוסלביץ', בו לימדו, מלבד חינוך דתי (שעתיים בשבוע) והשפה העברית (שעתיים בשבוע, החל מכיתה ג'), שיעורים במקצועות כלליים שהתקיימו בשפה הפולנית. בשנת 1935 למדו 619 תלמידים בבית ספר זה, שהיה אמור לתמוך בתהליכי הפולוניזציה (אנ') בשלזיה עילית. בקהילה היה גם בית ספר עברי, בו השתתפו למעלה מ-400 בנים ובנות בשנת 1932.
מספר רב של ילדים יהודים למדו בבתי ספר יסודיים ממלכתיים. מלבד מקצועות כלליים, בתי ספר אלה ערכו שיעורי דת (שעתיים בשבוע), בנפרד לילדים המשתייכים לקבוצות דתיות שונות. מספר לא מבוטל של ילדים יהודים למדו גם בבתי ספר תיכוניים חילוניים, כולל בגימנסיה למתמטיקה ומדעי הטבע (22 ילדים יהודים למדו שם בשנת 1935). בגימנסיה העירונית (54 ילדים יהודים) ובגימנסיה העירונית לנערות (76 בנות יהודיות).
בקטוביץ היה גם גן ילדים יהודי.
מסחר וכלכלה עריכה
- סיטונאות הברזל של ל. אלטמן בקטוביץ הוקמה בשנת 1865. ברונו אלטמן היה הבעלים. החברה עסקה בסחר סיטוני וקמעוני של מתכות, חומרי בניין, מתכות, כלי מטבח, כלים, מוצרי חשמל, מוצרי אספקת מים וכדומה. ברונו אלטמן נולד ב-13 ביוני 1876 בקטוביץ. הוא כנראה נפטר בגטו ורשה [10].
- חברת "סימון ליברמן" הוקמה בשנת 1900 בקטוביץ. הבעלים של החברה היה שמעון ליברמן. היא עסקה בסחר סיטוני וקמעונאי של מוצרים ממתכת, בעיקר כלי מטבח [11].
- החברה של ליאו לובל הוקמה בקטוביץ בשנת 1914. החברה התמחתה בסחר סיטונאי וקמעוני של סוגים שונים של מתכות (עופרת, פליז, אבץ, אלומיניום), מוטות, צינורות, חוטי ברזל ותיל, פח הלחמה וכדומה [12].
בתי הכנסת עריכה
בשנת 1880 מלבד הקהילה היהודית הגדולה, היו בקטוביץ גם קהילות חסידיות שונות, שהיו להם בתי תפילה משלהם בבתים פרטיים.
בית הכנסת הישן עריכה
בית הכנסת העתיק בקטוביץ הוקם בשנת 1862 בפינת הרחובות מג'ה-Maja ושלובובקי-Słowackiego. חלקת האדמה להקמת בית הכנסת נרכשה בשנת 1861 תמורת 8,000 טאלרים מעיזבונו של טייל-ווינקלר-Tiele-Winckler. באותה שנה האדריכל והקבלן איגנץ גרינפלד-Ignatz Grünfeld תכנן והקים את בית הכנסת. טקס חנוכת בית הכנסת התקיים ב-4 בספטמבר 1862. לאחר מכן הועברו ספרי התורה מבית סימון גולדשטיין לבית הכנסת שזה עתה נבנה.
בית הכנסת היה בניין קטן בן שתי קומות עם גג משופע. הוא נבנה על פי תוכנית מלבנית בסגנון נאו-רומנסקי, עם עיטורים בצורת קשתות בצדדים ופילסטרים בפינות. האדריכל עיצב ככל הנראה את הבניין בדומה לבית הכנסת בוולפהאגן (גר'). באולם הראשי היו 200 מקומות ישיבה לגברים ובעזרת הנשים היו 120 מקומות ישיבה לנשים.
בשנת 1867 הוקם מקווה בסמוך לבית הכנסת שתוכנן גם הוא על ידי איגנץ גרינפלד. בשנת 1873, כתוצאה מעליה במספר חברי הקהילה היהודית בקטוביץ, התקיימה תפילה נוספת בבית הכנסת.
בשנת 1880 התקבלה החלטה בוועד הקהילה להרחיב את בית הכנסת. הפרויקט פותח על ידי היזם קרל האוסלר (גר') - Carl Samuel Haeusler. עבודות הבנייה בוצעו בשנים 1880–1883. כתוצאה מההרחבה, מספר מקומות הישיבה גדל ל-282 לגברים ול-221 לנשים. בית הכנסת נפתח מחדש רשמית ב-20 באפריל 1883.
מספר חברי הקהילה היהודית בקטוביץ גדל במהירות, ושנה לאחר ההרחבה והשיפוץ התברר כי מבנה בית הכנסת קטן מדי. מסיבה זו, התקבלה החלטה להקים בית כנסת חדש ברחוב מיצקביץ'-ul. Mickiewicz
בית הכנסת (העתיק) שימש עד ספטמבר 1900, ואז הוא נהרס. המגרש בו עמד בית הכנסת נמכר על ידי הקהילה לבנאי הראשי של קטוביץ, פול פרנצ'יץ' ועל בסיס היתר בניה מיום 18 במרץ 1905 הוא הקים במקומו בית דירות מפואר שתכנן.
-
בית הכנסת הישן בקטוביץ לפני ההרחבה. -
בית הכנסת הישן בקטוביץ אחרי ההרחבה.
בית הכנסת הגדול עריכה
- ערך מורחב – בית הכנסת הגדול (קטוביץ)
בית הכנסת הגדול בקטוביץ, נבנה בשנת 1900 (אז גרמניה) והיה הגדול שבבתי הכנסת בעיר. הוא עמד ברחוב מיצקביץ'- ul. Mickiewicz. טקס חנוכת בית הכנסת הגדול התקיים ביום רביעי, 12 בספטמבר 1900.
לאחר שנשרף ונהרס ב-8 ספטמבר 1939 השטח נוקה מהריסותיו ויושר. מרתפי בית הכנסת לא נפגעו מהשרפה הגדולה. במרתפים אלה היו שמורים תשמישי קדושה יקרי ערך וספרי התורה. תשמישי הקדושה יקרי הערך נשדדו ומאידך ספרי התורה לא נשרפו ושרדו. בהחלטה מתאריך 8 באוקטובר 1990 אימצה מועצת העיר קטוביץ את ההחלטה לקביעת שם לכיכר בו עמד בית הכנסת הגדול בעבר, שם הכיכר שנקבע באותה החלטה היה: "כיכר בית הכנסת" כמו כן מומשה החלטה משנת 1988 להציב במקום אנדרטה המנציחה את בית הכנסת ואת קהילת יהודי קטוביץ.
בית הקברות היהודי עריכה
- ערך מורחב – בית הקברות היהודי בקטוביץ
בית הקברות היהודי של קטוביץ שבפולין, הוקם בשנת 1868 והכניסה אליו נמצאת ברחוב Kozielska מספר 16.
בית הקברות הוא מקום קבורה פעיל של הקהילה היהודית, לאורך כל השנים מאז הקמתו. בית העלמין נמצא בהשגחת קרן אור חיים, משנת 2006 הקרן דואגת לביצוע עבודות ניקיון ותיעוד בבית העלמין. בסתיו 2009 הושלם השלב המרכזי של עבודות השיפוץ במתחם. בניין חברת קדישא המשופץ, מיועד להיות משרדי הקרן בעיר.
ראו גם עריכה
לקריאה נוספת עריכה
- Eshel-Kaufmann A., Kehila ktana ve-toseset, Katowice. Perihata ve-szekijata szel ha-kehila ha-jehudit. Sefer Zikaron, eds. J. Chrust, J. Frankel, Tel Aviv 1996, p. 37
- Kirshenboim SL, Krakowski S., Katowice, The Encyclopedia Judaica, ed. M. Berenbaum, F. Skolnik, vol. 12, Detroit 2007, p. 6.
- Małusecki B., Families of Jewish industrialists from Gliwice - their participation in the life and development of the city, Jews of Gliwice, ed. B. Kubita, Gliwice 2006, p. 64.
- Schmitz RP, Ha-kehila ha-jehudit be-Katowice, Katowice. Perihata ve-szekijata szel ha-kehila ha-jehudit. Sefer Zikaron, eds. J. Chrust, J. Frankel, Tel Aviv 1996, p. 10
- In the footsteps of Jews from Zagłębie Dąbrowskie. Memoirs, ed. B. Ciepiela, M. Sromek, Będzin 2009, p. 24.
קישורים חיצוניים עריכה
- קהילת יהודי קטוביץ באתר השטאטל הווירטואלי (בפולנית)
- קהילת קטוביץ באתר זכור - אמונה בזמן השואה
- קהילת יהודי קאטוביצה באתר מוזיאון העם היהודי, בית התפוצות
- בית הקברות של קהילת יהודי קטוביץ באתר הפולני לשימור בתי הקברות היהודים (באנגלית)
- בית הקברות של קהילת יהודי קטוביץ באתר הבינלאומי לשימור בתי הקברות היהודים (באנגלית)
- In the footsteps of Jews in Katowice (בפולנית)
- גלריית צילומים צבעוניים של בית הכנסת הגדול בקטוביץ (בפולנית)
- יהודי קטוביץ עדיין קיימים (בפולנית)
- בית הכנסת הגדול בקטוביץ (באנגלית)
הערות שוליים עריכה
- ^ Baza Demografia - Główny Urząd Statystyczny, demografia.stat.gov.pl
- ^ Śladami Żydów w Katowicach, Gazeta Uniwersytecka UŚ (בפולנית)
- ^ Michał Bulsa: Streets and squares of Katowice. Katowice: Press and Book, 2012, p. 121. ISBN 978-83-933-665-8-3.
- ^ Redakcja, Katowice z Wielką Synagogą. Wspaniały kawałek miasta. Co się stało? ZDJĘCIA, Dziennik Zachodni, 2017-03-25 (ב־)
- ^ State Archives in Katowice, Files of the town of Tarnowskie Góry, ref. No. 3311, sheet 75; Gwóźdź K., Jews in the interwar period, [in:] Historia Tarnowskich Góry, ed. J. Drabina, Tarnowskie Góry 2000, p. 434.
- ^ Michał Bulsa, Barbara Szmatloch, Katowice, which do not exist, Łódź: Księży Młyn Dom Wydawniczy, 2019, p. 76, ISBN 978-83-7729-502-1.
- ^ האוכלוסייה היהודית בקטוביץ בין השנים 1840–2016 באתר השטאטל הווירטואלי
- ^ Schmitz RP, Ha-Kehila ha-jehudit be-Katowice, Katowice. Perihata ve-szekijata szel ha-kehila ha-jehudit. Sefer Zikaron, eds. J. Chrust, J. Frankel, Tel Aviv 1996, p. 15; Chrust J., Mosadot jehudim be-mea ha-tesza esre, [in:] Katowice. Perihata ve-szekijata szel ha-kehila ha-jehudit. Sefer Zikaron, eds. J. Chrust, J. Frankel, Tel Aviv 1996, pp. 16–19.
- ^ Schmitz RP, Ha-Kehila ha-jehudit be-Katowice, Katowice. Perihata ve-szekijata szel ha-kehila ha-jehudit. Sefer Zikaron, eds. J. Chrust, J. Frankel, Tel Aviv 1996, p. 15; Chrust J., Mosadot jehudim be-mea ha-tesza esre, Katowice. Perihata ve-szekijata szel ha-kehila ha-jehudit. Sefer Zikaron, eds. J. Chrust, J. Frankel, Tel Aviv 1996, pp. 16–19.
- ^ Yearbook of Polish Industry and Trade, Warsaw 1938, No. 1485.
- ^ Yearbook of Polish Industry and Trade, Warsaw 1938, No. 2783.
- ^ Yearbook of Polish Industry and Trade, Warsaw 1938, No. 2784.