קואלה

קוֹאלה (שם מדעי: Phascolarctos cinereus; בשפת האבוריג'ינים באוסטרליה: "חיה ללא מים") היא מין אנדמי לאוסטרליה, יונק הכיס היחיד בסוגו במשפחת הקואליים שבסדרת הקנגוראים. עם זאת בעבר היו מינים נוספים במשפחה.

קואלה
מצב שימור
מצב שימור: פגיע פגיע (VU)
מיון מדעי
ממלכה:	בעלי חיים
מערכה:	מיתרניים
על־מחלקה:	בעלי ארבע רגליים
מחלקה:	יונקים
סדרה:	קנגוראים
תת־סדרה:	דמויי-וומבט
משפחה:	קואליים
סוג:	קואלה
מין:	קואלה
שם מדעי
Phascolarctos cinereus ‏פולדפוס, 1817
תחום תפוצה

קואלה צועדת על הקרקע עם גורה

קואלה צעיר עם אמו

קואלה על גזע

קואלה נעה על ענף

קואלה אוכלת עלי אקליפטוס

מאפיינים

הקואלה נפוצה בטבע ביבשת אוסטרליה בלבד, בעיקר במזרח היבשת, באזורים שבין צפון קווינסלנד לדרום מערב ויקטוריה; היא חיה באזורים של חורשות האקליפטוס, והיא היונק היחיד בעולם הניזון מעלי האקליפטוס. הקואלות מבלות את מרבית זמנן, כ-18 שעות ביממה, בשינה. בשאר הזמן הן תרות אחר מזון.

לקואלה פרווה פלומתית ורכה על כל גופה; רוב גופה מכוסה בפרווה אפורה. פרטי תת-המין הצפוני מעט גדולים יותר ופרוותם ארוכה במעט וכהה במעט מזו של פרטי תת-המין הדרומי. אזור הבטן, הלסת התחתונה והאוזניים לבנות. אפה של הקואלה גדול יחסית ושחור, וצורתו כעין אליפסה. תת-המין הצפוני מעט גדול מתת המין הדרומי, כך שמשקלו של פרט בוגר נע מ-5 ק"ג לנקבה דרומית ועד ל-15 ק"ג לזכר צפוני. אורכו של פרט בוגר הוא כ-70 סנטימטרים. לקואלה אין זנב. קיימות קואלות לבנות, אך הן נדירות ביותר והן אינן לבקניות. בשל פרוותן הלבנה הן רגישות לקרני השמש ובעלות סבירות גבוהה יותר לחלות בסרטן. הקואלה ניחנה בפרווה היעילה ביותר מבין חיות הכיס, העמידה מאוד מפני רוחות וגשם. שכן, באזורים בהם חיה הקואלה יורדות בממוצע כמויות גשם של 1,100 - 1,400 מ"מ בשנה. פרוותה של הקואלה מבודדת את גופה מפני נזקי החום והקור, ואף מחזירה את קרינת השמש בחלקה הפנימי, ובכך היא מאפשרת לה להתמודד עם הקיץ האוסטרלי שעשוי להגיע גם ל-50 מעלות צלזיוס.

לקואלה טפרים חזקים מעוקלים וחדים המותאמים היטב לטיפוס על עצי האקליפטוס. בכפות ידיה של הקואלה יש שני "אגודלים" המאפשרים לה אחיזה טובה גם בענפים קטנים. לאחיזה זו מסייעים ככל הנראה גם הרכסים ("טביעות האצבע") שיש לאצבעות הקואלה בדומה לאדם ולפרימטים. פלג גופה העליון החסון, ושרירי גפיה העליונים, תורמים יחדיו גם הם ליכולות הטיפוס והאחיזה שלה. מבנה האגן של הקואלה, והאחיזה החזקה של טפריה בעץ מאפשרים לה לישון על העץ ללא חשש מנפילה.

האקליפטוס הוא גם מזונה היחיד של הקואלה; עלי האקליפטוס שכ-50 אחוזים מהם מים, מספקים לקואלה את המזון והמים להם היא זקוקה לקיומה. הקואלה מעדיפה עלים צעירים של מספר מיני אקליפטוס מסוימים, ועל כן היא נודדת בין עצים שונים בעונות השנה השונות בחיפוש אחר מזון. הקואלה אינה צורכת נוזלים על ידי שתייה, אלא במקרי קיצון של בצורת או שריפה.

בהתחשב בכך שגם בלא הפרעה הקואלה בררנית מאוד וניזונה רק ממזון מצומצם מסוג אחד, ובעקבות בירוא יערות לצורכי תעשייה, הצטמצמו עד מאוד אזורי התפוצה שלה באוסטרליה, ונעשים מאמצים לשימור האקליפטוסים, בהם תלויות הקואלות באופן מוחלט לתזונה ולמגורים.
בראשית המאה ה-20 חלה ירידה משמעותית במספר הקואלות בשל מחלות וציד. החל משנת 1936 חל איסור לצוד קואלות באוסטרליה על פי חוק, ואף הוקצו לה שמורות המגינות עליה מפני האדם.

נקבת הקואלה ממליטה אחת לשנתיים גור יחיד, אותו היא נושאת בכיסה, כיתר חיות הכיס, במשך שישה חודשים. עם תום תקופה זו, מטפס הגור על גבה של אמו ונשאר צמוד לגבה עד לגיל שנה לערך. תהליך הרבייה מתרחש בקיץ בלבד. משום שתזונתן כה דלה בקלוריות, נקבת הקואלה אינה מסוגלת להשקיע אנרגיה גם בהנקה וגם בחימום גופה במקביל. בקרב היונקים תהליך ההנקה הוא בעל הדרישה הגבוהה ביותר, על כן, התהליך מתרחש בקיץ בלבד.

פרק זה טעון עריכה. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לערוך אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא: סגנון ציטוט מקורות.

לקואלה נולד ולד אחד בכל הריון (לעיתים נדירות נולדים תאומים), הנקרא גם "ג'ואי". לאחר הריון האורך כ-35 יום, יוצא הוולד מן הרחם כשמשקלו 2 גרם, משם זוחל הג'ואי אל כיס אמו, בתוכו הוא נצמד לאחת משתי הפטמות המתנפחת ומקבעת אותו במקומו, וכך הוא משלים את התפתחותו במשך 26 שבועות נוספים (קרוקנברגר, 2003). הג'ואי יוצא לראשונה מכיס אימו בגיל שישה או שבעה חודשים, כאשר משקלו נע בין 300 ל-500 גרם (מרטין, הנדזייד, 1999). בגיל 12 חודשים משקלו מגיע ל-2.5 ק"ג (מרטין, הנדזייד, 1999). אורכה של קואלה בוגרת מגיע ל-60 עד 85 ס"מ, ומשקלה מגיע עד 14 ק"ג ('בריטניקה', 2005). נקבות הקואלה מתחילות להתרבות בגיל שנתיים, ואילו הזכרים מתחילים להתרבות בגיל שלוש (סמית' 1979). עונת הרבייה שלהם מתרחשת בין החודשים אוקטובר לינואר (הקיץ האוסטרלי). הקואלה ממליטה פעם אחת ולפעמים אף פעמיים בעונה זו. (קרוקנברגר, 2003). הקואלה לא עוברת מטמורפוזה. הקואלה מטפלת בצאצאיה; לאחר שהגיחה לראשונה מכיס אמה, נצמדת הקואלה צעירה לגבה של אמה עד שהיא בערך בת שנה ('בריטניקה', 2005). כשהיא מתקרבת לגיל חצי שנה, האם מייצרת עבורה מעין תרכובת צואתית למאכל (פאפ) האמורה לסייע למערכת העיכול שלה להתרגל לתזונת האקליפטוס החדשה. את התרכובת היא צורכת במשך חודש וזו מספקת לה מקור משלים לחלבון בזמן מעבר מהנקה לדיאטת עלים. (טינדלה-ביסקו, 2005). בנוסף, לאורך תהליך התבגרותה נעזרת הקואלה הצעירה באמה לתמיכה (מרטין, הנדזייד, 1999), ובגיל 12 חודשים היא נגמלת לחלוטין מעזרה זו. כאשר נכנסת האם להריון שוב, הקשר שלה עם צאצאיה הקודמים מתנתק לצמיתות. האם אף עשויה לנהוג כלפיהם באגרסיביות (מרטין, הנדזייד, 1999). הקואלות חיות כ-15 שנה בממוצע. ('בריטניקה', 2005).

בטבע אורך החיים הממוצע של הקואלה הוא 10–14 שנים. הזכרים פגיעים יותר משום שהם מרבים לנדוד מהנקבות ונחשפים יותר לאויבים כגון כלבים ופגיעת מכוניות. כמו כן שיניה של הקואלה נשחקות בעת לעיסת עלי האקליפטוס אך אינן גדלות מחדש כך שלבסוף הקואלה מתה מחוסר תזונה. בשבי ניתן להאכיל את הקואלה בעלי אקליפטוס רכים וטריים והקואלה מאריכה ימים לכדי 18–20 שנים. הקואלה הנקבה הזקנה ביותר שתועדה חיה 23 שנים, הקואלה הזכר הזקן ביותר חי 22 שנים.

הקואלה היא הרביבורית, משום שהיא ניזונה מעלי אקליפטוס בלבד (בריטניקה, 2005). היא נטרפת בעיקר על ידי כלבי הדינגו וכלבי הבית, אשר גורמים ל-43% משיעור התמותה שלה (גנטלה ואחרים, 2019). היא גם עשויה לסבול מסוגים שונים של טפילים; מספר מיני זחלים אשר התגלו חיים בגופה, גורמים לה לבעיות שונות, ביניהן פגיעה במחזור הדם ובכבד (גונזלס-אסטודילו ואחרים, 2019). כמו יונקים רבים אחרים, הקואלה היא הטרוטרופית; כלומר, ניזונה מצריכה של תרכובות אורגניות על מנת להתקיים (בריטניקה, 2019).

בישראל, הוחזקו בעבר ארבעה פרטים של קואלה בגן גורו אשר למרגלות הגלבוע. שתי נקבות - סינדי ומינדי אותן קיבל הגן אחרי מאמצים מרובים בשנת 2000, והזכרים דיג'ירידו ומיילו, שהגיעו מאוחר יותר בזה אחר זה. רביית קואלות לא צלחה בישראל, וב-2018 מת האחרון שבהם.

בשל מראן הילדותי, האף והעיניים הגדולות, הפרווה הרכה וציציות השער באוזניים, מופיעות לעיתים קרובות הקואלות בתרבות הפופולרית, בפרט בסדרות מצוירות ובספרי ילדים, כדמויות נחמדות ומלבבות (למשל "בלינקי ביל").

סיווג

על אף שהקואלה אינה שייכת למשפחת הדוביים, נפוץ בקרב הציבור הכינוי "דב קואלה" אשר מוצמד לחיה. זאת בשל דמיונה החיצוני לדובים; ככל הנראה, המתיישבים האירופאים הראשונים באוסטרליה חשבו את הקואלה לסוג של דב. אף שמה המדעי מכיל את המילה arktos שמשמעה ביוונית הוא דב. למעשה, שייכת הקואלה לסדרת הקנגוראים.

בסוף שנת 2019 נודע ששליש מאוכלוסיית הקואלות באוסטרליה הושמדה יחד עם עוד כחצי מיליארד בעלי חיים נוספים בעקבות גל השריפות שהכה במדינה.

תפוצה באוסטרליה

הקואלות התפתחו ביבשת המבודדת אוסטרליה ולכן יכולת הפצתן מוגבלת ליבשת עצמה. ישנן אוכלוסיות באיים קרובים רק בזכות התערבות בני האדם שהביאו אותן לשם.

על תפוצת הקואלות משפיעה הימצאותם של מגוון עצי האקליפטוס, כמו גם תנאי אקלים הולמים (לא חמים ויבשים מידי ולא קרים מידי).

תפוצת הקואלות בתוך אוסטרליה היא כתמית. הן חיות באוכלוסיות נפרדות שמבודדות האחת מין השנייה משום שביניהן ישנם אזורים שלא מתאימים למחייתן ולכן יכולות התפוצה שלהן מוגבלות (למשל, אזורים לא מיוערים או אזורים צחיחים או לחלופין קרים מידי).

טווח המחיה

הקואלות הן חיות טריטוריאליות ואינדיבידואליות אך הן עדיין מקיימות קשרים בין הפרטים באזור לצורכי רבייה. לכל קואלה יש את טווח הבית שלה, אולם שטח זה חופף בחלקו גם עם פרטים אחרים ובו מתקיימות האינטראקציות ביניהם. כל מספר פרטים כאלו מייצרים חברה אחת שבה אותם פרטים מתרבים. שטח הבית של כל פרט נקבע על פי איכות וכמות עצי המאכל ועצי המחיה (שמספקים צל). הקואלות נוהגות לסמן את הטריטוריה שלהן באמצעות ריח ושריטות על העצים, ובכך הן מבטיחות לעצמן ביטחון תזונתי ורבייתי.

אבולוציה

האב הקדמון של הקואלות היה מסדרת הקנגוראים שחי בתחילת תקופת האוליגוקן. ממנו התפתחו סוגי הקואלות הידועים לנו היום: שלושה סוגי קואלות (Litokoala, Madakoala, Perikoala) שהיו דומות לקואלה בת ימנו והתגלו בתקופת האליגוקן המאוחרת ובאמצע תקופת המיוקן, והקואלה בת ימנו וסוג נוסף(Koobor) שמתועדים החל מתקופת הפליוקן המאוחרת. המין של הקואלות הקיימות כיום (Phascolarctos Cinereus) הוא המין היחיד מבין כל המינים ששרד. מיני הקואולות הקדומות חיו ביערות הגשם של אוסטרליה, אולם עם התייבשותה של היבשת הצטמצמו יערות הגשם והתרחבו חורשות האקליפטוס ורק הקואלות בעלות מנגנוני הלעיסה החזקים הצליחו לשרוד. מתוכן התפתחו 2 מינים, הקואלה הגדולה (סיטרוני) והקואלה הקטנה (סינרוס) שהתפישה המקובלת היא שהיא זו ששרדה מבין השניים כי היא הייתה קטנה יותר ולכן צרכה פחות אנרגיה (תזונתם מתבססת על עלי אקליפטוס לא מזינים שדורשים לעיסה רבה ולכן לפרטים הקטנים היה הסיכוי הגבוה לשרוד).

שימור

על פי הרשימה האדומה של ה-IUCN, הקואלה מוגדרת כמין "פגיע" ("VULNERABLE"); כלומר, היא נמצאת בסכנת הכחדה, אולם אם יחול שיפור ניכר בנסיבות המאיימות על הישרדותה ורבייתה, היא עשויה לצאת ממנו. במהלך העשורים האחרונים נרשמה ירידה של כ-28% בשיעור אוכלוסיית הקואלות הכללית (IUCN, 2020).

קואלה תוכנית לשימור ושיקום בחסות ממשלת אוסטרליה, שהגדירה אותה כמין פגיע. בין עיקרי התכנית: ייצוב מספר הקואלות בטבע, הבטחת הישרדותן בטווח הארוך, שיקום בתי הגידול שלהן, הפחתת האיומים עליהן, מיפוי וניטור של הקואלות והקצאת משאבים לכך. התכנית תושג בין היתר דרך השגת שיתוף פעולה בין האזרחים לרשויות (ממשלת אוסטרליה, 2020). הקואלה היא מין דגל, משום שהיא חיה אהובה ופופולרית. היא משמשת גם כמין מטרייה, משום שהגנה על בתי הגידול שלה, תוביל להגנה על מינים נוספים של ציפורים, זוחלים, וחרקים שונים המתגוררים בו גם כן (WWE, 2020).

איומים על הקואלות

• הרס וצמצום בתי גידול - כתוצאה מכריתת יערות לחקלאות והתיישבות.
• צפיפות בבתי הגידול שגורמים לסטרס ולהתפרצות של מחלות.
• מחלות שונות ובעיקר מחלת הכלמידיה.
• דריסה ממכוניות.
• טריפה על ידי כלבי בר וכלבים מבויתים.
• מחסור במים בשל הבצורות שגוברות בגלל ההתחממות הגלובלית ומצמצמות את ריכוז המים בעלים.
• שריפות ענק

מספר הקואלות החיות בטבע באוסטרליה נמצא במגמת ירידה בשל מספר גורמים: כריתת יערות, שריפות, תאונות דרכים בהן הקואלות מעורבות, התקפות כלבים ומחלת הכלמידיה המועברת במגע מיני. גורמים אלו, בשילוב עם קצב הרבייה הנמוך של הקואלות, מגבילים את יכולת ההתאוששות של אוכלוסיית הקואלות, כך שבמהלך 20 השנים האחרונות צנח מניין אוכלוסיית הקואלות בכ-40%. באופן פרדוקסלי, מספר מדענים הציעו מודל של המתות חסד לקואלות חולות, מה שיכול דווקא לבלום את התפשטות המחלה ולסייע בהגדלת האוכלוסייה בטווח הארוך (וילסון, קרייג, האנגר, טימס, 2015).

בשנת 2022 באוסטרליה הקואלות הוגדרו כבעל חיים בסכנת הכחדה.

מאמצי שימור

הקואלה היא מין דגל שזוכה לאהדה ציבורית שמסייעת להגנה עליה. הארגון הבינלאומי AKF נעזר בעובדה זו על מנת לשמר ולנהל את הקואלות בטבע. ברמה הארצית, הקואלות נפוצות בארבעה אזורים באוסטרליה, רק בשניים מהם ישנה חקיקה לשימור, והיישום של החקיקה חלקי בלבד. בקווינסלנד מעמדן הוא 'פגיע' ולכן יש יותר הגנה על בתי הגידול שלהן. בניו סאות' ויילס הכינו תוכנית לשימור הקואלות אך היא לא יצאה לפועל, ובויקטוריה ובדרום אוסטרליה לא מתקיימים מאמצי שימור כלל.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא קואלה בוויקישיתוף

• קואלה, באתר ITIS (באנגלית)
• קואלה, באתר NCBI (באנגלית)
• קואלה, באתר Animal Diversity Web (באנגלית)
• קואלה, באתר האנציקלופדיה של החיים (באנגלית)
• קואלה, באתר GBIF (באנגלית)
• קואלה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• קואלה באתר הרשימה האדומה של IUCN
• לא רק אקליפטוס: קואלה חייבת עצי נמנום כדי לשרוד, מתוך "הזנב הארוך" 20 באוקטובר 2013
• קואלה בכתב העת שלאפשטונדה
• AP, אוסטרליה הכריזה על הקואלות כמין בסכנת הכחדה, באתר הארץ, 11 בפברואר 2022