קוביזם

סגנון אוונגרדי באמנות שיצר מהפכה בציור ובפיסול האירופי בתחילת המאה העשרים

קוביזם (Cubism) הוא סגנון אוונגרדי באמנות שיצר מהפכה בציור ובפיסול האירופי בתחילת המאה העשרים. הקוביזם אינו צופה באובייקט מנקודת מבט אחת, אלא מפרק את האובייקט לגורמיו ומציג גורמים אלה מנקודות מבט שונות באופן סימולטני. תנועה זו חוללה מהפכה בכך שדחתה מעליה דחייה גמורה של מסורת הנטורליזם בציור ובפיסול.

שלושה מוזיקאים (1921), מאת פבלו פיקאסו.

הקוביזם החל בשנת 1906 בעבודתם של שני ציירים: הצרפתי ז'ורז' בראק והספרדי פבלו פיקאסו, שחיו באותה עת ברובע מונמארטר בפריז. הם נפגשו ב-1907 והמשיכו לעבוד בקשר הדוק עד לפריצתה של מלחמת העולם הראשונה ב-1914. הקוביזם פרח עד שנות העשרים של המאה ה-20, ואמניו המשיכו להשתמש במוטיבים קוביסטיים גם בהמשך.

המושג "קוביזם" נוצר לראשונה בשנת 1908 על ידי מבקר האמנות הצרפתי לואי ווקסל. המושג זכה לתפוצה רחבה, אך שני יוצריו של סגנון זה נמנעו מלהשתמש בו.

הציור הקוביסטי הראשון היה, כנראה, "התפוחים" של פיקאסו. זה היה קוביזם אנליטי, האמן לוקח אובייקט ועושה לו אנליזה צורנית, בהשפעה מהפסיכולוגיה המתפתחת באותה תקופה, וחיפושים אחר עומק חדש בכל תחומי האמנות. ציורים נוספים מאותה תקופה הממחישים את הקוביזם ביצירתו של פיקאסו הם: "העלמות מאביניון", "אישה עם מניפה", "איש עם מקטרת". שלב מאוחר יותר בעבודתו מציג סוג אחר של קוביזם - קוביזם סינתטי. סגנון בו הדימוי המצויר 'מורכב מחדש' מצורות גאומטריות.

בעקבות הקוביזם, התפתחו האורפיזם, האמנות האבסטרקטית, והפוריזם.[1] כתגובה אליו התפתחו הפוטוריזם, הסופרמטיזם, דאדא, הקונסטרוקטיביזם, הוורטיציזם, דה סטייל, וארט דקו.[2]

השפעות על התפתחות הקוביזםעריכה

הקוביזם התפתח תחת השפעתם של שני גורמים עיקריים: ציוריו התלת ממדיים של סזאן והפיסול הפרימיטיבי (איברי ואפריקאי): ציוריו של סזאן השפיעו על התפתחות הקוביזם מכיוון שהתבצע בהם מעבר מנקודת מבט אחת למספר נקודות הסתכלות, כאשר בציורים מאוחרים החל סזאן מפרק את משטחי הצבע ומרכיב אותם מחדש כחלקים עצמאיים - קצעים ("קצעים" הם משטחי הצבע הגאומטריים שמהם נבנות הצורות התלת ממדיות). הפיסול האיברי השפיע על הקוביזם בכך שבהשפעתו, הקוביזם התנתק מהדמות המסורתית והחל מעצב באופן חופשי דמויות אדם.[3]

לבראק ופיקאסו הצטרפו ג'ן מצינגר, אלבר גלייזס, רובר דלונה, הנרי לה פוקונייה, אלבר גלייזס, חואן גריס ופרנאן לז'ה. הם הציגו בתערוכה הבינלאומית שהתקיימה ב-Galerie Dalmau וכן בסלון הסתיו, שהתקיים ב'גרן פלה' (Grand Palais). תערוכות אלו עוררו סערה פוליטית, בעקבות מימונן בכספי ציבור. רעיונות קוביסטים רחבים משל הזרם המרכזי בקוביזם הובעו ביצירותיהם של אמני "Salle 41" ו- "Salon des independants", אשר ביניהם נמנו פרנסיס פיקבייה, האחים ג'ק ויון, מרסל דושאן.

ארבעת שלבי הקוביזםעריכה

הקוביזם מופיע בצורות שונות ונוהגים לפרק את התפתחותו לארבעה שלבים, בסדר הבא:[4]

השלב הראשון - הקוביזם הפיסולי או הקוביזם האפריקניעריכה

 
העלמות מאביניון מאת פבלו פיקאסו

שלב הקוביזם הפיסולי הוא השלב הראשון של הקוביזם והוא התרחש בין השנים 19071909. לציורי הקוביזם הפיסולי יש אופי סכמתי ונוקשה, המנותק מהמסורת המערבית המכתיבה מה יפה ומה נכון. הדמויות בנויות מצורות גאומטריות זוויתיות, שנפחן מודגש בעזרת משחקים של אור וצל. האובייקטים והדמויות המתוארים שומרים על נפחיות המזכירה פסלים ומסכות מחוף השנהב וממושבות אחרות במערב אפריקה אשר שימשו מקור השראה לציור בתקופה זו. בגלל הנפחיות המזכירה פסלים ובגלל מקורם נקרא השלב הזה "קוביזם פיסולי" או "קוביזם אפריקני".

דוגמאות לקוביזם אפריקני יכולות להיות למשל: "שלוש נשים" מאת פיקאסו, שם הוא מבדיל בין הדמויות לרקע, והופך משהו מפתה כמו זונות, נערות ליווי, למשהו מעורר חלחלה, וולגרי ולא מובן. דוגמה נפוצה יותר ל'קוביזם הפיסולי' או ל'קדם קוביזם' הוא 'העלמות מאביניון (1907). ציור זה המתאר דמויות מבית זונות, לועג למעשה להשגבת הערום הנשי באמנות הקלאסית. בדומה לציור הפוביסטי, קיימת בו אבדן הפרספקטיבה, והדמויות לכאורה מזדקרות מחוץ ליצירה, וכאילו אפשר לבחון אותן בתלת מימד. כמו כן, הצבע אינו טבעי והאור אינו עקיף. אבל שלא כמו בציור הפוביסטי, הציור דוחה כל הנאה חושנית.[5]

השלב השני - הקוביזם האנליטיעריכה

"הקוביזם האנליטי" פרח בין השנים 19091910, והוא השלב השני של התפתחות הקוביזם. הוא נקרא כך מכיוון שהוא מעביר את הצורות והעצמים תהליך מפותח של ניתוח (אנליזה). קוביזם זה שונה מהקודם בהתמוגגות הצורות זו בזו, באופן שכל צורה נפתחת ומתמזגת עם רעותה ועם הריק שבחלל האופף אותה. בקוביזם זה עברו הדמויות ואבריהן תהליך טכני של ניתוח ופירוק לקצעים, ואז הרכבתם של הקצעים מחדש. יש נטייה למונוכרומיות, עדיין קיימים נפחיות ומוצקות, ועדיין יש הבדל בין הרקע לדמות, דבר הנוצר בעזרת שימוש בגוונים שונים שמפרידים בין האובייקטים. מגמת הפירוק ניתחה את האובייקט וגרמה לאיבוד הדרגתי של הנפחיות.

 
דיוקן וולראד (1910), מאת פבלו פיקאסו

שלב זה בקוביזם היה תוצאה של הפריה הדדית בין פיקאסו לבראק, ועורר ביקורת קשה מצד חוגי האמנות. דוגמה בולטת של שלב זה הוא 'בתים בלסטק' מאת בראק. זהו ציור קודר המתאר בתים על רקע נוף הררי. ההרים והבתים מעוצבים כמעין גושים קמאיים, איתנים ותלת ממדיים. הם נראים כמשובצים בחידת הרכבה של צורות בעלות בליטות וזיזים. דוגמה נוספת היא דיוקנו של 'דניאל הנרי קגולר'. דמות זו היא ערטילאית כרוח רפאים. קיימים בה רק סימני הכר של הדמות, כגון הידיים, כפתור ושרשרת שעון, הנמצאים בציור כדי לרמוז לדמות. למעשה מרכיבי הצורה פורקו לגורמיהם והורכבו מחדש במערך שונה -שלא על מנת לסכם את עיקר מהותו באורח מקיף וכולל, אלא על מנת ליצור אותו בשנית כתמונה. התמונה היא האובייקט ולא הדמות או העצם שבה הם הנושא. [6]

השלב השלישי - הקוביזם הסימולטניעריכה

"הקוביזם הסימולטני" או "ההרמטי", 19111912, היה השלב השלישי בהתפתחות הקוביזם. שלא כמו הקוביזם האנליטי נחשב לאמנות ריאליסטית מכיוון שנשמרה זיקה קלושה אמנם לדמות המוצא -בשלב זה אף הרמזים לדמות נעלמים. קיימת השטחה מוחלטת של הציור שנוצרה על ידי השתלטות הקצעים על כל השטח, דבר שגרם להיעלמות האובייקט מהעין. יש ניסיון לתאר בו בזמן את האובייקטים מכל הכיוונים. הציורים מונוכרומיים, האובייקטים מפורקים לקצעים, הקומפוזיציות סגורות והרמטיות. הקוביזם נקרא הרמטי בגלל הקומפוזיציות הסגורות וההרמטיות, והוא נקרא קוביזם סימולטני מכיוון שהוא מנסה לתאר את האובייקטים מכמה זוויות ראייה סימולטנית.

השלב הרביעי - הקוביזם הסינתטיעריכה

"הקוביזם הסינתטי", בין השנים 19121914, השלב הרביעי והאחרון של הקוביזם, אופיין בשילוב בין פריטים מציאותיים לבין הקומפוזיציה האנליטית או ההרמטית. בתחילה שולבו בציור אותיות או ספרות, ולאחר מכן גם אובייקטים ממשיים שהודבקו כקולאז' (כגון: גזרי עיתונים או פיסות של נייר טפטים צבעוני). בציורים ישנם קצעים, זוויתיות, ושימוש באחת משתי הקומפוזיציות, האנליטית או הסימולטנית (ההרמטית). הקוביזם הסינתטי (משולב) נקרא כך בגלל השילוב בין פריטי המציאות לקומפוזיציה האנליטית או ההרמטית. למשל ב-'טבע דומם עם מושב קלוע של כיסא' (1911) מודבקת שעוונית שעליה הודפס בייצור חרושתי דגם מושב קלוע של כיסא. קולג' לעגני זה קורא תגר נגד הציור המערבי הממוסד ומגלם את הקוביזם הסינתטי.[7]

גֶרְנִיקָה (Guernica) היא אחת מיצירות האמנות הקוביסטיות המפורסמות ביותר של פבלו פיקאסו. היא צוירה בשנת 1937, כתגובה להפצצת העיירה הבסקית גרניקה ב-26 באפריל 1937, בזמן מלחמת האזרחים בספרד, על ידי הנאצים. הציור הוצג בפתח ביתנה של ספרד הרפובליקאית בתערוכה העולמית של פריז (1937).

הקוביזם בשאר ענפי האמנותעריכה

 
Raymond Duchamp-Villon, 1912, La Maison Cubiste (Cubist House) at the Salon d'Automne

,

פיקאסו היה גם פסל וב-1909 הוא פיסל 'ראש של אישה' בברונזה, שהוא פסל שבו ניכרת האנליזה הקוביסטית. בעקבותיו פעל אלכסנדר ארכיפנקו, שפיסל 'אישה מתהלכת'. בעקבותיהם פעלו רמון דושן ויון (אשר עיצב את 'הבית הקוביסטי'), ז'אק ליפשיץ, הנרי לורנס ואוסיפ זאדקין.

הקוביזם השפיע רבות על האדריכלות המודרנית. בשדה האדריכלות ניכרת השפעת הקוביזם בנושא הפירוק וההרכבה מחדש של שלושת הממדים, והיעלמות אשליות הפרספקטיבה. הוא איפשר להניח מרכיבים שונים האחד על גבי השני, על ידי שימוש בצורות גאומטריות פשוטות ובבניית חלקם באופן שקוף. רעיון פישוט הצורות אומץ ביצירותיהם של פטר ברנס ולטר גרופיוס. בין האדריכלים הבולטים ניתן למנות את לה קורבוזיה, אשר עיצב את הבניין בשנדיגר.

השפעת הקוביזם ניכרת אף בספרות: גרטרוד שטיין משתמשת בחזרתיות ובמשפטים החוזרים על עצמם, למשל ברומן 'היווצרות האמריקאים' (1906-8). ב-'בבוא מותי' לויליאם פוקנר (1930) קיימים מרכיבים קוביסטיים. המשוררים המקושרים עם הקוביזם הם גיום אפולינר, בלז סנדררס, ז'אן קוקטו, מקס ז'אקוב, אנדרה סלמון ופייר רברדי.

 
Le Corbusier, Centre Le Corbusier (Heidi Weber Museum) in Zürich-Seefeld (Zürichhorn)

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

  • אמוץ גלעדי, מודרניזם בשלוש שפות: על הקוביזם, הפוטוריזם האיטלקי והסוריאליזם, תל אביב: סל תרבות ארצי, 2010
  • קוביזם, מאת: גנטפיהרר-טריר, אן, הוצאת ספרי טאשן

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Alfred H. Barr, Jr., Cubism and Abstract Art, New York: Museum of Modern Art, 1936
  2. ^ John Golding, Cubism: A History and an Analysis, 1907-1914, New York: Wittenborn, 1959.
  3. ^ Daniel Robbins, Sources of Cubism and Futurism, Art Journal, Vol. 41, No. 4, (Winter 1981)
  4. ^ ד' פייפר, א' רונן, א' רחום (עורכים), אנציקלופדיה לאמנות הציור והפיסול, כרך ג, ירושלים: כתר, 1983, פרק קוביזם: פיקסו ובראק, עמ' 148-149
  5. ^ Cooper, Douglas (1970). The Cubist Epoch. London: Phaidon in association with the Los Angeles County Museum of Art & the Metropolitan Museum of Art.
  6. ^ Christopher Green, Cubism and its Enemies, Modern Movements and Reaction in French Art, 1916–28, Yale University Press, New Haven and London, 1987
  7. ^ Mark Antliff and Patricia Leighten, A Cubism Reader, Documents and Criticism, 1906–1914, The University of Chicago Press, 2008