קודשים קלים

קדשים קלים הם סוג מסוים של קרבנות שקדושתם קלה יותר מקרבנות קדשי קדשים. בקדשים קלים יש בהם חלק שנאכל לבעלי הקרבן[1], לאחר שהאימורים מוקטרים על גבי המזבח. רוב הקדשים הקלים הם שלמים. כל הקדשים הקלים הם קרבנות יחיד[2].

קרבנות הקדשים הקלים הם: שלמי נדבה, שלמי חגיגה, שלמי שמחה, חגיגת ארבעה עשר, שלמי ביכורים, קרבן תודה, איל נזיר (וכן לחם הבא עם התודה ואיל הנזיר[3]) , קרבן פסח, מעשר בהמה, בכור בהמה טהורה. כאשר כולם הם סוגים של שלמים פרט לבכור, מעשר ופסח.

ההבדלים בין קדשים קלים לקדשי קדשיםעריכה

  • מקום השחיטה - קדשים קלים ניתנים לשחיטה בכל רחבי העזרה לעומת קודשי קודשים שנשחטים רק בצפון העזרה.
  • אכילה - בשר קדשים קלים נאכל על ידי בעלי הקרבן, לאחר שהאימורים הוקטרו על גבי המזבח והחזה ושוק ניתנו לכהנים לאכילה, (מלבד קרבן בכור שניתן כולו לכהנים[1].) בקרבן שלמים, החזה והשוק נאכלים לכהנים, לבניהם, לבנותיהם, לנשיהם, ולעבדיהם ושפחותיהם הכנעניים[4]. אך במעשר בהמה וקרבן פסח אין דין חזה ושוק, אלא החזה והשוק נאכלים לבעלים כשאר הבשר[5]. כל זאת בשונה מקדשי קדשים שנאכלים רק על ידי כהנים זכרים.
    • מקום האכילה - קדשים קלים נאכלים בכל ירושלים בניגוד לקדשי קדשים שנאכלים רק בעזרה[6].
    • זמן האכילה - זמן האכילה של קודשים קלים הוא שני ימים ולילה אחד, דהיינו - יום השחיטה, לילו, והיום למחרת, (לא כולל הלילה). זאת פרט לקורבן תודה, ואיל נזיר, שנאכלים ליום ולילה, ומדברי סופרים - עד חצות הלילה בלבד. וקורבן פסח, שנאכל רק בלילה שלאחר הקרבתו, ליל ט"ו בניסן. (או ליל ט"ו באייר, במקרה של קרבן פסח שני). זאת לעומת קדשי קודשים, שזמן אכילתם הוא יום ולילה, ומדברי סופרים - עד חצות הלילה בלבד.
  • זמן המעילה - דין מעילה בקודשים קלים, תחילת זמנו רק לאחר זריקת הדם על המזבח ורק על האימורים שמיועדים להישרף על גבי המזבח. אבל בקודשי קודשים (עולה, חטאת, אשם, ושלמי ציבור) נחשב כמועל בקודשים משעה שהקדשו, לאחר שנזרק דמו מועל רק אם השתמש בבשר הקורבן שמיועד להישרף על גבי המזבח[7]. הסיבה להבדל זה היא, שקודשי קודשים נחשבים מתחילה כמיועדים להקרבה, ורק לאחר זריקת הדם מתחדש ההיתר לכוהנים לאכול מן הבשר, ובכך פוקע ממנו איסור מעילה. לעומת זאת קודשים קלים אינם מוגדרים מלכתחילה כמיועדים להקרבה, ולכן לא נוהג בהם איסור מעילה בחייהם, ורק לאחר זריקת הדם, כשמתברר איזה חלקים מן הקורבן מיועדים להקטרה על המזבח ואיזה לאכילה, חל איסור מעילה על החלקים המיועדים למזבח.

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1 2 במקרה של בכור הבעלים הם הכהנים, ומותר לתת מבשרו גם לאשת כהן, כמו תרומה. הלכות מעשה הקרבנות, פרק י', הלכה ה'
  2. ^ אף שקרבן פסח וקרבן חגיגה מכונים בהשאלה 'קרבנות צבור' במקורות ספורים מדברי חז"ל, (עיין למשל בבלי פסחים עו, ב ). אך אין הכוונה שהם באמת קרבנות צבור גמורים, אלא שיש להם דמיון מסוים לקרבנות צבור.
  3. ^ כל מה שנשאר מהמורם מהתודה ומאיל הנזיר, דינם כקדשים קלים ונאכל בכל ירושלים, בניגוד לשאר המנחות (שהם קדשי קדשים). הלכות מעשה הקרבנות, פרק ט'-י.
  4. ^ משנה זבחים ה – ויקיטקסט, he.m.wikisource.org
  5. ^ משנה זבחים ה ח – ויקיטקסט, he.m.wikisource.org
  6. ^ הלכות מעשה הקרבנות, פרק י', הלכה ה'
  7. ^ הלכות מעילה, פרק ב', הלכה א'
  ערך זה הוא קצרמר בנושא הלכה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.