קווינטוס פאביוס מקסימוס (קונסול בשנת 213 לפנה"ס)
גנאיוס פולביוס פלאקוס (בלטינית: Quintus Fabius Maximus; המאה ה-3 לפנה"ס) היה מגיסטראט רומאי, אשר לקח חלק פעיל במלחמה הפונית השנייה. בנו של פאביוס מאקסימוס, אשר התפרסם כאבי האסטרטגיה הפביאנית.
ביוגרפיה עריכה
הוא נזכר לראשונה בשנת 217 לפנה"ס, בהקשר לעסקת חילופי שבויים שערך אביו, הדיקטטור פאביוס מאקסימוס, עם מפקד צבא קרתגו, חניבעל. על פי ההסכם, כנגד כל שבוי רומאי יקבל חניבעל שבוי קרתגי, ואם יהיו לצד מסוים יותר שבויים מלצד השני אז כנגד כל שבוי ישלם הצד השני 250 דינרים. לחניבעל היו 240 שבויים יותר מלפאביוס, אולם הסנאט הרומי, שכעס על ההסכם, סירב לשלוח את הסכום לפדיונם. בלית ברירה שלח פאביוס את בנו לרומא כדי שימכור את קרקעותיו ובכסף הזה פדה את השבויים.[1] אם כי שמו של אותו בן אינו נזכר במקורות, ולפיכך ייתכן שאין מדובר בקווינטוס אלא בבן אחר.
הוא שימש כטריבון צבאי בשנת 216 לפנה"ס, והיה אחד מהניצולים המעטים מקרב קאנאי. הוא נסוג עם הכוחות שבפיקודו אל קנוסיום (Canusium), והוא ועוד שלושה טריבונים צבאיים אחרים בחרו בפובליוס קורנליוס סקיפיו (לימים אפריקנוס) כמפקדם.[2] בשנת 215 לפנה"ס נבחר לתפקיד איידיל קוריולי.[3] בשנת 214 לפנה"ס הוא נבחר לפראיטור וקיבל פיקוד על שני לגיונות שחנו בפוליה.[4] במסגרת תפקידו זה, הוא כבש באותה שנה את העיר אקואה (Accua).[5]
בשנת 213 לפנה"ס נבחר לתפקיד הקונסול יחד עם טיבריוס סמפרוניוס גרקכוס. ידועה אנדקוטה על פיה אביו, שרצה לנסותו או שהתקשה ללכת מחמת גילו, הגיע לבקרו במחנהו כשהוא רכוב על סוסו. מה שלא היה מקובל לעשות בפני קונסול. על פי המסופר קווינטוס שלח ליקטור אל אביו וציווה עליו לרדת מסוסו ולבוא אל הקונסול ברגל. אביו שמח על כך, ושיבח את בנו על תבונתו.[6] במסגרת תפקידו כקונסול, הוא קיבל פיקוד על הצבא של אביו בפוליה וכבש את העיר ארפי (Arpi).[7] אצל סיליוס איטליקוס נרמז שהוא נשאר בארפי במהלך שנת 212 לפנה"ס.[8]
בשנת 210 לפנה"ס הותקף הפרוקונסול גנאיוס פולביוס קנטומלוס בקרב הרדוניה. הקרב הסתיים בתבוסה רומאית מוחצת. בשנת 209 לפנה"ס נבחר אביו לקונסול פעם חמישית, והוא הורה לבנו לאתר את שרידי הצבא של קנטומלוס ולהוביל אותם אל סיציליה.[9] בשנת 208 לפנה"ס הוא נזכר כאחד מהשליחים ששלח הסנאט אל הקונסול הפצוע טיטוס קווינטיוס קריספינוס שחנה ב-ונוסיה.[10] הוא נזכר פעם אחרונה בשנת 207 לפנה"ס כשליחו של מרקוס ליוויוס סלינטור אל הסנאט.[11] אם כי פרידריך מינצר סבור שאין ודאות שאכן מדובר באותו אדם, וייתכן שזהו בנו של קווינטוס.
הוא מת על פי ההערכות באזור שנת 203 לפנה"ס. אביו נשא נאום הספד בו שיבח את בנו, ועל פי עדות פלוטרכוס העלה את הנאום על הכתב ופרסם אותו.[12] הנאום לא שרד עד ימינו, אולם הוא היה זמין בידי קיקרו.[13]
הערות שוליים עריכה
- ^ רחל פייג וישניא, השיבה הביתה: פדיון שבויים ברומא העתיקה, זמנים חוברת 88, עמ' 89.
- ^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ושתיים, 53.
- ^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים וארבעה, 9.
- ^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים וארבעה, 11.
- ^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים וארבעה, 20.
- ^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים וארבעה, 44.
- ^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים וארבעה, 45 ואילך.
- ^ סיליוס איטליקוס, פוניקה, ספר שנים עשר, שורות 479–482.
- ^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ושבעה, 8.
- ^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ושבעה, 29.
- ^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ושמונה, 9.
- ^ פלוטרכוס, חיי פאביוס, 24.
- ^ קיקרו, על הזקנה, 12.