קולנוע מוגרבי

קולנוע מוגרבי היה בית קולנוע ששכן בכיכר ב' בנובמבר בתל אביב, בפינת הרחובות אלנבי ובן-יהודה. הכיכר שבה שכן הקולנוע נודעת כ"כיכר מוגרבי", בזכות מרכזיותו של הקולנוע בחיי הקהילה התל אביבית.

קולנוע מוגרבי
מידע כללי
סוג בית אופרה, בית קולנוע, מבנה לשעבר עריכת הנתון בוויקינתונים
כתובת Kikar Bet BeNovember (Moghrabi Square) / Ben Yehuda Street / Allenby Street, Tel Aviv עריכת הנתון בוויקינתונים
מיקום תל אביב-יפו
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
הקמה ובנייה
תקופת הבנייה ? – 13 בפברואר 1930
תאריך פתיחה רשמי 13 בפברואר 1930 עריכת הנתון בוויקינתונים
תאריך פירוק שנות ה־80 של המאה ה־20 עריכת הנתון בוויקינתונים
אדריכל יוסף ברלין עריכת הנתון בוויקינתונים
קואורדינטות 32°04′22″N 34°46′07″E / 32.07291°N 34.7687°E / 32.07291; 34.7687
(למפת תל אביב רגילה)
 
קולנוע מוגרבי
קולנוע מוגרבי
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

היסטוריה

עריכה
 
קולנוע מוגרבי ב-1931 (לפני שהוגבה). על הבניין כרזה של תיאטרון הבימה להצגה אוריאל אקוסטה
 
קולנוע מוגרבי ב-1948, לאחר שהוגבה. קיר מגן בפני הפצצות מוצב לפני חזיתו
 
הפגנה לצד הקולנוע בעת בואו של הגנרל הבריטי בריאן רוברטסון, 1951 (קיר המגן עדיין בחזית הבניין). בנו רותנברג, אוסף מיתר, הספרייה הלאומית
 
קולנוע מוגרבי בלילה, 1954. (לאחר שהוסר קיר המגן)
 
קולנוע מוגרבי, 1968

היוזמה להקמת המבנה הייתה מצד מאיר דיזנגוף והאדריכל יוסף ברלין אשר פנו אל יעקב מוגרבי, סוחר יהודי עשיר שעלה לארץ ישראל מדמשק בשנת 1925, כדי להשיג כספים להקמת בית אופרה בתל אביב בסוף שנות ה-20.

את המבנה, עם חזית אר-דקו מפוארת וחלונות אנכיים בסגנון האר דקו, תכנן ברלין בשנת 1928 והוא נחנך ב-13 בפברואר 1930 בשם "אופרה מוגרבי". בעת חנוכתו הכיל המבנה אולם תיאטרון במרתף וקולנוע בקומה העליונה[1]. הגג של אולם הקולנוע נפתח בקיץ. הוא תוכנן על ידי המהנדס מקס זרניצקי. בהמשך הוגבה הבניין בקומה נוספת.

ב-1940, לאחר הפצצת חיל האוויר האיטלקי על תל אביב במלחמת העולם השנייה, נבנה לפני חזית הבנין קיר מגן עשוי לבני סיליקט, כחלק ממערך ההגנה של העיר[2]. הקיר הוסר בשנות ה-50.

באולם ההצגות התחתון הופיעו במשך השנים תיאטראות עבריים שונים בהם הקומקום, לי-לה-לו, המטאטא, האוהל, הבימה והקאמרי. בשנות ה-40 הועלו במקום הפקות של "האופרה הארצישראלית העממית" .

בשנות ה-70 וה-80 שימש האולם התחתון כאולם קולנוע נוסף לאולם הראשי, ונקרא "סטודיו מוגרבי".

ב-17 ביוני 1986 אירעה שרפה בבניין[3] אשר גרמה לו לנזק בלתי הפיך שהוביל להריסתו בשנת 1989. באמצע שנות ה-90 אושרה תוכנית לבנייה מחודשת של מבנה בן חמש קומות, "בית מוגרבי", על ידי בעלי הקרקע, כולל שחזור ברוח החזית הישנה שהייתה לכיוון הכיכר, אולם התוכנית לא יצאה לפועל, במקום הוקם מגרש חניה.

יעקב מוגרבי

עריכה

יעקב מוגרבי (1894–1984), בן שלמה (סלים) מוגרבי, היה יהודי עשיר מדמשק אשר נודע כמייסדו של קולנוע מוגרבי.

מוגרבי שהיה בעל בית מסחר גדול בדמשק, עלה לארץ-ישראל בשנת 1925 והתיישב בתל אביב שם קנה מספר מגרשים, ביניהם מגרש בפינת הרחובות אלנבי ובן-יהודה, ובו תכנן להקים בית מגורים לו ולמשפחתו מעל לפסאז' מסחרי. אחרי שפנו אליו מאיר דיזנגוף והאדריכל יוסף ברלין בבקשה להקים בית אופרה חדש בתל אביב, מוגרבי נענה לבקשה וכך קם לו במקום זה, בשנת 1930, "קולנוע מוגרבי". יעקב מוגרבי היה אביה של לאה יודקובסקי (אשתו של דב יודקובסקי) ודודו של אבי מוגרבי.

כיכר מוגרבי

עריכה

המבנה הוקם ב"כיכר ב' בנובמבר", שנקראה כך על שם התאריך של הצהרת בלפור (2 בנובמבר 1917)[4], אך הייתה ידועה גם כ"כיכר מוגרבי" בשל מרכזיותו של הקולנוע בחיי הקהילה של מרכז תל אביב. הכיכר תיפקדה כמקום מפגש מרכזי וכמפרק עירוני שנמצא במפגש רחובות חשובים הממשיכים אל 3 כיכרות מרכזיות נוספות: כיכר הכנסת ממערב, כיכר מגן-דוד מדרום וכיכר דיזנגוף מצפון, בהמשכו של רחוב פינסקר. תפקיד מרכזי היה לכיכר גם בתוכנית גדס כנקודת ציון עירונית חשובה. בצידו של הקולנוע נמצא עד היום קפה נגה, אחד מבתי הקפה הידועים בעיר, מקום מושבם של אמנים רבים.

הקולנוע והכיכר בתרבות הישראלית

עריכה

ככיכר מרכזית בעיר, שימשה כיכר מוגרבי גם בעלילת הסרט הקומי תעלת בלאומילך של אפרים קישון המציג אירוע אבסורד שכל כולו מתרחש בכיכר מוגרבי. בעבר ליד הקולנוע בכיכר ניצב שעון אשר היה נקודת המפגש של הצעירים. על השעון שהיה תלוי על פנס כתב המשורר נתן אלתרמן בשירו "הילד ניסים":

ועד היום יוצא לבי
אל הפנס של מוגרבי
ולפנס ההוא, יא ליל,
של ככר הרברט סמואל....
עכשיו עומד פנס בלי אור,
עומד כקן ללא ציפור!
הה, אחרים היו כל כך
לילות של תל אביב יא אח!

גם נעמי שמר הזכירה את מוגרבי בשירה "חמסינים במשלט":

אולי נתפוס חמור או ג'יפ שיעברו בדרך
קפיצה קלה לתל אביב וכבר בחזרה,
נשרוק בקול נורא חביב לנערה עם פרח
והיא תמתין ב"מוגרבי" בשש ועשרה,
ולשוטר גיבור שיצווה: "עצור!"
נסביר יחדיו את המצב והלאה נעבור,
בקצב מסדרים נצעד קדימה לקולנוע
אנחנו גרעינים נפצח והיא תזיל דמעה
ואז בקול נורא גברי שקט אבל רב-כוח
את נשמתה נרגיע וככה לה נאמר:
חמסינים במשלט ...

דני סנדרסון כתב בשירו "קפה בתחתית":

אספתי את עצמי מהשולחן
הלכתי לדרכי. 
מצאתי לי ספסל בודד משקיף לים 
סמוך למוגרבי.
וכמו שאני יושב שם מול ים אפור
את הצרות שוטף,
הרגשתי איזה מישהו עומד מאחור
וטפיחה על הכתף.

על שריפת הקולנוע כתב המשורר רן יגיל בשירו "המספר"[5].

לקולנוע מוגרבי (לצד קולנוע אלנבי) הוקדשה תערוכה במוזיאון ארץ ישראל[6].

ראו גם

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה