קוס (אל)

ערך זה זקוק לעריכה: ייתכן שהערך סובל מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

קוֹס, המופיע בכתובות אשוריות גם בתור: קוֹשׁ[1], היה האל הלאומי של האדומים בזמן שבתם בממלכת אדום ובחבל אדומיאה. קוס (וכן קוש) מופיע גם במקרא, אך רק כרכיב תיאופורי, למשל כחלק משם אביהם של "נתינים" (גבעונים) השבים בתוך גולי בבל יחד עם מנהיגם זרובבל לירושלים ולחבל יהודה (בְּנֵי בַרְקוֹס[2], בספר עזרא, פרק ב', פסוק נ"ג). קוסגבר וקוסמלך, הם שמותיהם של מלכי אדום בתקופה האשורית. שמות כמו: שובנקוס, קוסבנה, פגעקוס, קוסנדב, קוסענל (חותמתו "לקוסענל עבד המלך" נמצאה בתל-חליפה ליד אילת) וקוסא, מהווים דוגמאות טובות לאימוץ שמו של אל זה בידי שבטי האדומים. שמות הגברים, בכתובה - ממרשה - בירת אדום בתקופה ההלניסטית, גם הם מכילים את הרכיב "קוס".

קוס
תרבות אדום
אלים מקבילים יהוה (ישראל)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ארכאולוגיה וממצאים אפיגרפייםעריכה

בירדן סמוך לגבול הסעודי נתגלו ממצאים ארכאולוגיים במקום הנקרא ג'בל אל-קוס (1926,Alois Musil) המרמזים כי האל קוס חדר לפנתיאון האלים האדומיים כנראה מעט לפני תחילת המאה ה 8 לפנה"ס (BARTLETT 1989; KNAUF 1992) בעת יסוד הממלכה האדומית, אל זה נחשב לאל ראשי בתקופת השלטון הפרסי. תקופה זו אופיינה בנאמנות לאל לאומי שהיוותה מעין פיצוי נפשי בעקבות אובדן העצמאות המדינית, ניתן לראות באותה תקופה שתופעה זו לא פוסחת גם על מאמיני האל יהוה[דרוש מקור]. הרבה לפני קיום הממלכה האדומית כבר היה ניתן לזהות ממצאים המעידים על נוכחותו של האל קוס בפפירוס האריס א המכיל את סיכומי מסעות המלחמה של רעמסס השלישי (1151-1182 לפנה"ס) נמסר על מערכתו נגד השסו של שעיר (שבנחלת האדומים).

בכתובת האדומית מחורבת עוזה, הכתובה בכתב אדומי שנמצאה בשנת 1982 מוזכר שמו של האל קוס[3].

הקבלה לאלים אחריםעריכה

דמיון צלילים, כמו גם פעפוע תרבותי - שבקע מהסביבה האדומית שעבדה את קוס במקדש הנבטי שבהר התנור שבירדן, הביאו בסופו של דבר את הערבים הקדומים (שהתגוררו באזור מוזדליפה שליד העיר מכה שבחצי האי ערב) - לזהות את קוס - עם האלוהות הערבית הטרום-איסלאמית "קוזח" (قزح) שאותה הם עבדו.

כמה חוקרים[4] טענו לטובת, הקבלה או זהות - בין קוס/קוש[5] - לבין אלוהי ישראל. ניתן לבסס הקבלה זו על מספר עובדות:

  1. הקבלה זו עשויה להירמז, בתוך שלושה שמות פרטיים מקראיים, בקרב עם ישראל: באחת מרשימות-הלוויים המקראיות המזכירות באחד הפסוקים את שמו של הלוי "עובד אדום" - מוזכר בפסוק הקודם לו - שמו של הלוי "קושָיהו" (ספר דברי הימים א', פרק ט"ו, פסוק י"ז), המסתיים עם אותה סיומת תיאופורית ישראלית שאיתה מסתיים גם השם המקראי "אליהו" - שפותח עם אותה קידומת תיאופורית שאיתה פותח גם השם שאליו מיוחסת במקרא משפחת הנביא נחום: "אלקוש" (ספר נחום, פרק א', פסוק א'). לאור השם האדומי "קוסא" - שנמצא באיזושהי כתובת (ראו למעלה) - ראויה לציון גם העובדה כי, השם המקראי "ישבקשה" (ש' אחרונה קמוצה בלתי-מוטעמת בדומה לזו שבשם "קושָיהו" הנ"ל) - אשר אף הוא משבט לוי (ספר דברי הימים א', פרק כ"ה, פסוק ד'), פותח עם אותה קידומת (עיצורית) שאיתה פותח גם השם המקראי "יוֹשביָה" (ספר דברי הימים א', פרק ד', פסוק ל"ה) - המסתיים עם הסיומת התיאופורית הישראלית המקבילה. כיוצא בכך: בעיר היהודאית מרשה (עירו של הנביא מיכה) - שבה גרו אדומים בתקופה המקראית המאוחרת, התגלתה כתובה - שנכתבה בארמית על ידי יהודים יותר ממאתיים שנה לפני הספירה - ושמכילה כמה שמות פרטיים בעלי הרכיב הלשוני "קוס", כולל למשל השם "קוסיהב"[6] - שתרגומו (מארמית) הוא 'קוסנתן' - ושמקביל אפוא לשם המקראי "יהונתן" הפותח עם הקידומת התיאופורית הישראלית המקבילה.
  2. הקבלה זו עשויה להירמז, בתוך שלושה שמות פרטיים מקראיים, בקרב העם האדומי: אשת עשו ("הוא אדום" כעדות המקרא בספר בראשית, פרק ל"ו, פסוק ח') נקראה בחומש "יהודית" (ספר בראשית, פרק כ"ו, פסוק ל"ד), שהוא שם שפותח עם אותה קידומת תיאופורית יהודאית (באותו ניקוד) שאיתה פותחים - גם השם "יהודה" מהחומש - כמו גם השמות המקראיים של "יהוכל" (ספר ירמיהו, פרק ל"ז, פסוק ג') ושל המלך יהוא. כמו כן: אחד ממלכי אדום (מהעיר האדומית בצרה) נקרא בחומש "יובב" (ספר בראשית, פרק ל"ו, פסוק ל"ג) שהוא שם, שפותח עם אותה קידומת תיאופורית שאיתה פותחים גם שמות ישראליים רבים כולל מהחומש - כגון "יוכבד" - וכגון "יוסף" הנקרא במקרא גם "יהוסף" (ספר תהלים, פרק פ"א, פסוק ו') שפותח עם אותה קידומת תיאופורית ישראלית שאיתה פותח גם השם "יהושע" המוזכר אף הוא בחומש. כמו כן: אחד מנכדי שעיר (שבארצו ישב עשו "הוא אדום") נקרא בחומש "איה" (ספר בראשית, פרק ל"ו, פסוק כ"ד; ספר דברי הימים א', פרק א', פסוק מ') שהוא שם, שמקובל גם בעם ישראל (ספר שמואל ב', פרק כ"א, פסוק ח'), ושמסתיים עם אותה סיומת תיאופורית יהודאית שאיתה מסתיים גם שמו של "הר המוריה" - שקדושתו ידועה כבר בחומש (ספר בראשית, פרק כ"ב, פסוק ב') - ושמוזכר בכתובים המקראיים גם בהקשרים של היותו בית ה' (ספר דברי הימים ב', פרק ג', פסוק א').
  3. פירוש שם האלוהות האדומית "קוס" (قوس) בערבית - לשון-שכניהם של האדומים - הוא 'קשת' (בשני מובניה), אשר במקרא היא מאפיינת - לא רק את עשו (הוא אדום): "ויקרא את עשו...ויאמר...שא נא כליך תליך וקשתך" (ספר בראשית, פרק כ"ז, פסוק א') - אלא גם את כבוד ה' : "כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם - כן מראה הַנֹּגַהּ סביב - הוא מראה דמות כבוד ה" (ספר יחזקאל, פרק א', פסוק כ"ח), "את-קשתי נתתי בענן והייתה לאות ברית ביני ובין הארץ" (ספר בראשית, פרק ט', פסוק י"ג), "כְּקש נידף קשתו...מי פעל ועשה...אני ה" (ספר ישעיהו, פרק מ"א, פסוק ב'), "כי דרכתי לי יהודה קשת" (ספר זכריה, פרק ט', פסוק י"ג), "ממנו קשת מלחמה" (ספר זכריה, פרק י', פסוק ד'), קשתו דָּרַךְ" (ספר תהלים, פרק ז', פסוק י"ג), "דָּרַךְ קשתו" (מגילת איכה, פרק ב', פסוק ד'; מגילת איכה, פרק ג', פסוק י"ב).
  4. המקרא מציין בכמה מקומות את הקשר בין ה' לבין שעיר, נחלת האדומים: "ה' מסיני בא - וזרח משעיר למו" (ספר דברים, פרק ל"ג, פסוק ב'), "ה' בצאתך משעיר - בצעדך משדה אדום" (ספר שופטים, פרק ה', פסוק ד'). מעין זה: "אלוה מתימן יבוא" (ספר חבקוק, פרק ג', פסוק ג'), זאת לאור הקשר של תימן - הן עם סבו עשו (ספר בראשית, פרק ל"ו, פסוק י"א) - והן עם ארץ אדום[7]. כיוצא בכך: באחת הכתובות העבריות, שנמצאה בכונתילת עג'רוד - ושמתוארכת לתקופת ממלכת ישראל, נמצא שם ה' צמוד למילה "תימן".
  5. בניגוד לאלוהויות הראשיות של העמים המוזכרים במקרא (כגון: של כנען - בעל, ושל עמון - המולך, ושל מואב - כמוש, ושל צידון - עשתורת, ושל פלשת - דגון), הכתובים המקראיים אינם נוקבים מפורשות בשמה של האלוהות האדומית (אם נתעלם מהרמיזות המצוינות בסעיף 1 ובסעיף 3), ואינם מרבים לדון בה או לגנות את עבודתה[8]. לעומת זאת: המקרא, לא רק מצביע על אחוה משפחתית מובהקת - בין יעקב-ישראל לבין עשו-אדום (ספר בראשית, פרק כ"ה, פסוק כ"ה), אלא אף מרבה לגונן על העם האדומי (היושב בשעיר): "לא תתעב אֲדֹמִי כי אחיך הוא" (ספר דברים, פרק כ"ג, פסוק ח'), "אתם עֹברים בגבול אחיכם בני עשו היֹשבים בשעיר - אל תתגרו בם...כי ירֻשה לעשו נתתי את הר שעיר" (ספר דברים, פרק ב', פסוק ד'), "כה אמר ה' - על שלשה פשעי מואב...על שָֹרְפוֹ עצמות מלך אדום" (ספר עמוס, פרק ב', פסוק ב'), ואין זה מן הנמנע אפוא כי - ההגנה המקראית התדירה הזאת על העם האדומי בכללותו - הייתה גם על רקע של אחוה תאולוגית שאותה רחש עם ישראל לעם האדומי.
  6. ממצאים ארכאולוגיים של אתרים אדומיים, כגון תל מרשה, מצביעים על נקודות דמיון - בין הפולחן היהודאי - לבין פולחן האדומים בני התקופה; למשל: הם היטהרו במקוואות, ערכו כתובה, ואף נימולו.

לקריאה נוספתעריכה

  • Ernst Axel Knauf, "Qôs", in Karel van der Toorn, Bob Becking, and Pieter W. van der Horst (eds.), Dictionary of Deities and Demons in the Bible (DDD), 2nd ed., Leiden: Brill, 1999, pp. 674-677

הערות שולייםעריכה

  1. ^ אנציקלופדיה מקראית, ערך "ברקוס".
  2. ^ תרגומו (מארמית) של השם המקראי הגבעוני הזה - הנו: בן-קוס, והוא מקביל אפוא לשם המקראי הישראלי: "בניהו".
  3. ^ יצחק בית אריה, ‏שעירי אדום, עת־מול: עתון לתולדות ארץ ישראל ועם ישראל, גליון 69, אוקטובר 1986, באתר "מקראנט"
  4. ^ .Martin Rose, "Yahweh in Israel - Qaus in Edom?", Journal for the Study of the Old Testament 4 (1977), pp. 28-34. Lévi Ngangura Manyanya. (2009). La fraternité de Jacob et d'Esaü (Gn 25-36): quel frère aîné pour Jacob? Labor et Fides, p. 257-258
  5. ^ לפי הכתיב הקיים בתעודות אשוריות, כמו גם לאור חילופי ס/ש שעליהם יש עדות כבר במקרא (בספר שופטים, פרק י"ב, פסוק ו').
  6. ^ המכיל רכיב ארמי, בדומה לשם הגבעוני המקראי "בַרְקוֹס", שבספר עזרא, פרק ב', פסוק נ"ג.
  7. ^ ספר בראשית, פרק ל"ו, פסוק ל"ד; ספר יהושע, פרק ט"ו, פסוק א'; ספר ירמיהו, פרק מ"ט, פסוק ז'; ספר יחזקאל, פרק כ"ה, פסוק י"ג; ספר עמוס, פרק א', פסוק י"ב; ספר עובדיה, פרק א', פסוק ט'.
  8. ^ החריג המובהק היחיד לכך הוא, בספר דברי הימים ב', פרק כ"ה, פסוק י"ד; שם מוזכרת עבודת האלוהות האדומית, כעבודה זרה. על פי המחקר, אזכור זה הוא מלאכותי ומאוחר (ראו: John R. Bartlett, Edom and the Edomites [JSOTSup 77], Sheffield: JSOT Press, 1989, pp. 194-200; ברטלט עצמו, אמנם אינו מזהה את קוס עם אלוהי ישראל, אך כן מניח את קיומה של זיקה בין הדת האדומית והיהודאית). עם זאת אין זה מן הנמנע כי, לא רק סופרי דברי הימים (כנ"ל) - אלא גם הנביא עובדיה, שולל את האלוהות האדומית - תוך שהוא מצידו עושה זאת על ידי איזשהו משחק-מילים שנון אשר בין השאר גם לועג במרומז לשמה: "והיה בֵּית-...עשו לְקַש" (ספר עובדיה, פרק א', פסוק י"ח) - כשלכך יש להשוות גם את השם הפרטי המקראי "ישבקשה" (הנדון לעיל סעיף 1) ואת הפסוק "כְּקַש נידף קשתו" (הנדון לעיל סעיף 3), בדומה אל משחקי-מילה מקראיים מקבילים הלועגים לשמותיהן - של האלוהות המואבית כמוש ("ובוש מואב מכמוש" בספר ירמיהו, פרק מ"ח, פסוק י"ג) - ושל האלוהות הכנענית בעל (שבשמה מסתיים שמו של "אשבעל", בספר דברי הימים א', פרק ח', פסוק ל"ג; הנקרא גם "איש בושת", בספר שמואל ב', פרק ב', פסוק ח'. ומעין זה שמו של "ירובעל", בספר שופטים, פרק ט', פסוק א'; הנקרא גם "ירובשת", בספר שמואל ב', פרק י"א, פסוק כ"א).
  ערך זה הוא קצרמר בנושא ארכאולוגיה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.