בכור בהמה טהורה

מצות בכור בהמה טהורה היא מצווה בתורה, להפריש את הולד הראשון של בהמה טהורה ולתת אותו לכהן. כאשר הבכור הוא תמים (ללא מום) – הכהן מקריבו בבית המקדש בירושלים ואוכל את בשרו בטהרה עם בני ביתו בירושלים; כאשר הבכור הוא בעל מום – הוא אינו קרב בבית המקדש, והכהן רשאי לאוכלו כבשר חולין (בשר שאין בו קדושת קורבן). נתינה זו, של הבכור לכהן, כלולה בעשרים וארבע מתנות כהונה, והיא אחת משלוש נתינות של בכורים לכהנים (ביחד עם מצוות בכור אדם ובכור בהמה טמאה).

בכור בהמה טהורה
(מקורות עיקריים)

מקרא	ספר שמות, פרק י"ג, פסוקים י"א–ט"ו
משנה	משנה, מסכת בכורות, פרק ב', משניות א'–ט'
משנה תורה	הלכות בכורות, פרקים א'-ה'
שולחן ערוך	יורה דעה, סימנים ש"ו-ש"כ
ספרי מניין המצוות	ספר המצוות, לאו ק"ח, לאו קמ"ד ספר החינוך, מצווה שצ"ג, מצווה תמ"ה

המצווה בתורה

התורה עוסקת במצוות בכור בהמה טהורה במספר מקומות, כאשר היא מדגישה בכל מקום היבט אחר של המצווה.

הציווי הראשון הוא בספר שמות עם יציאת ישראל ממצרים, ושם מדגישה התורה את מטרת המצווה – זכר ליציאת מצרים:

וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ וְלַאֲבֹתֶיךָ וּנְתָנָהּ לָךְ. וְהַעֲבַרְתָּ כָל פֶּטֶר רֶחֶם לַה' וְכָל פֶּטֶר שֶׁגֶר בְּהֵמָה אֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ הַזְּכָרִים לַה'. וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר: מַה זֹּאת? וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. וַיְהִי כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּהֲרֹג ה' כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד בְּכוֹר בְּהֵמָה, עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַה' כָּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים וְכָל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה.

— ספר שמות, פרק י"ג, פסוקים י"א–ט"ו

במקום אחר, בפרשת מתנות הכהונה מתארת התורה את המצווה מצדו של הכהן, המקבל את בכור הבהמה כאחד ממתנות הכהונה שלו:

כָּל פֶּטֶר רֶחֶם לְכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה' בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה יִהְיֶה לָּךְ, אַךְ פָּדֹה תִפְדֶּה אֵת בְּכוֹר הָאָדָם, וְאֵת בְּכוֹר הַבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה תִּפְדֶּה...אַךְ בְּכוֹר שׁוֹר אוֹ בְכוֹר כֶּשֶׂב אוֹ בְכוֹר עֵז לֹא תִפְדֶּה – קֹדֶשׁ הֵם, אֶת דָּמָם תִּזְרֹק עַל הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת חֶלְבָּם תַּקְטִיר, אִשֶּׁה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה'. וּבְשָׂרָם יִהְיֶה לָּךְ, כַּחֲזֵה הַתְּנוּפָה וּכְשׁוֹק הַיָּמִין לְךָ יִהְיֶה.

— ספר במדבר, פרק י"ח, פסוקים ט"ו–י"ח

בספר דברים פרק י"ב, בפרשה העוסקת בריכוז ההקרבה, מופיע פרט נוסף של המצווה – החובה להעלות את הבכור להקרבה ל"מקום אשר יבחר ה'" (פסוקים ה-ו), והאיסור לאוכלו מחוץ למקום זה (פסוק יז).

לסיום, חוזרת התורה על פרשת בכור הבהמה בספר דברים פרק ט"ו, תוך שהיא מלמדת כמה פרטים נוספים, שלא נזכרו קודם לכן (כדרכו של ספר דברים, לחזור על המצוות שנזכרו בספרים הקודמים בפירוט והרחבה): האיסור לגזוז את צמרו של הבכור או לעבוד בו, ודין בכור בעל מום שנאכל כחולין בכל מקום, ואפילו על ידי טמאים.

טעם המצווה

מצוות בכור בהמה טהורה, היא מהמצוות שהתורה מנמקת את טעמם באופן מפורש – זכר ליציאת מצרים, ובפרט זכר למכת בכורות (שמות יג, יד-טו). כל בכורי מצרים - באדם ובבהמה - מתו, בעוד שלבכורי ישראל לא אירע דבר, ולפיכך הם חייבים להיות קודש לה', ובכור בהמה טהורה שהוא ראוי לקורבן – יקרב על המזבח.

עם זאת, המפרשים נימקו את המצווה ופרטיה באופנים נוספים. בעל ספר החינוך (מצווה ט) מסביר, שהמצווה באה לחנך את האדם להכרה ש"הכל שלו (=של האל), ואין לו לאדם דבר בעולם רק מה שיחלק לו ה' בחסדיו", ולכן כשבהמתו מולדה את ולדה הראשון, הוא מיד מוציאו מרשותו ומעבירו לרשות בוראו. הרמב"ם (מורה נבוכים ג, לז) מסביר שמצוות בכור בהמה חלה רק על בהמות טהורות וחמורים משום "שאלה הם בעלי החיים הביתיים שמגדלים אותם והם נמצאים ברוב המקומות, ובפרט בארץ ישראל...".

חובת ההפרשה

הבהמה

מצוות הפרשת הבכורות נוהגת בבהמות טהורות בלבד, שהם שלושה מינים: פרים, כבשים ועזים, ובזכרים בלבד, אבל אם הולד הראשון הוא נקבה – אין נוהגת קדושת בכורה (גם אם ייולד לאחר מכן זכר – לא יהיה לו דין בכור, כיוון שהוא אינו הוולד הראשון).

נחלקו התנאים לגבי "יוצא דופן" (עובר שלא יצא מרחם אמו בדרך הרגילה, אלא יצא מדופן הרחם בניתוח קיסרי) ולגבי עובר שנולד לאחר עובר "יוצא דופן". רבי טרפון סבר שיש בשניהם קדושת בכורה מספק, משום שאין אנו יודעים מהו הגורם הקובע את קדושת הבכורה: האם הבכור המקודש הוא ה"בכור לרחם" - שיצא ראשון מפתח הרחם, או ה"בכור ללידה" – שנולד ראשון, ואפילו יצא דרך דופן הרחם. להלכה נקבע כדעת רבי עקיבא, שאין בכורה נוהגת אלא במי שמקיים את שני הקריטריונים: נולד ראשון ויצא מפתח הרחם.

הבעלים

גם כהנים ולויים מצווים בהפרשת בכור בהמה טהורה, אלא שכהן שמפריש בכור בהמה אינו צריך לתת אותו לכהן אחר, אלא הוא רשאי להקריבו ולאוכלו בעצמו.

בהמה שלגוי יש בעלות עליה, ואפילו בעלות חלקית – פטורה מן הבכורה.

הזמן והמקום

מצוות ההפרשה אינה תלויה בבית המקדש, והיא נוהגת גם בזמן החורבן, אלא שבזמן החורבן לא ניתן להקריב את הבכור, ויש להמתין עד שייפול בו מום.

קדושת בכור בהמה נוהגת גם בחוץ לארץ, אולם אין מביאים בכור מחוץ לארץ להקרבה במקדש, אלא משאירים אותו במקומו עד שיהיה בו מום, וייאכל בחוץ לארץ. אם הביאו בכל זאת בכור מחוץ לארץ - נחלקו תנאים האם מקבלים אותו להקרבה או לא, ולהלכה נפסק שאין מקריבים אותו.

הקדשה

הבכור קדוש משעת לידתו, אך לדעת חלק מהתנאים יש בכל זאת מצווה להקדיש אותו לקרבן באמירה: "הרי זה קודש". מנגד, סובר התנא רבי ישמעאל שאין צורך בהקדשה זו. גם הראשונים נחלקו כיצד לפסוק בשאלה זו: לדעת הרמב"ם יש מצווה להקדיש את הבכור, בעוד שלדעת רבנו אשר אין צורך בכך.

הנתינה לכהן

הבעלים של הבכור חייב לגדל את הבכור לאחר לידתו במשך שלושים יום בבהמה דקה (צאן) או במשך חמישים יום בבהמה גסה (בקר), ורק לאחר מכן לתת אותו לכהן, כדי שלא להטריח את הכהן לטפל בבכור עד שיגדל. רבי יוסי שם חולק וסובר שהבעלים חייבים לטפל בבהמה דקה במשך שלושה חודשים).

גם אם הכהן מציע לבעלים שיתן לו את הבהמה לפני הזמן הקבוע והוא יגדל אותה – אין נותנים לו לפני הזמן, כיוון שכהן שמציע לבעלים תמורה בעד מתנות הכהונה – פוגע בזכותם של כהנים אחרים לקבל את המתנות, ולפיכך אין נותנים לו את המתנה שהוא חפץ בה. אולם אם הכהן מבקש את הבכור לפני הזמן הקבוע משום שהוא רוצה כבר להקריבו, אף על פי שהוא קטן – הדבר מותר.

הכהן צריך להקריב את הבכור בתוך השנה הראשונה ללידתו, ולא לעכב אותו מעבר לשנה זו, כפי שנאמר (דברים טו, כ): "לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ תֹאכֲלֶנּוּ שָׁנָה בְשָׁנָה". השנה מתחילה מהיום השמיני ללידתו של הבכור, כיוון שרק מיום זה הוא ראוי להקרבה (ראו ספר ויקרא כב, כז).

תהליך ההקרבה והאכילה

הבכור, כמו קדשים קלים אחרים, נשחט בכל מקום העזרה, לאחר מכן כהן מקבל את דם הקורבן בכלי, מוליך את הדם אל המזבח ונותן ממנו מתנה אחת על המזבח. זאת בדומה למעשר בהמה ולפסח, אך בניגוד לקורבנות אחרים, מהם נותנים ארבע מתנות על המזבח, או לכל הפחות שתי מתנות שהן כארבע. מתנה זו ניתנת על קיר המזבח, מעל יסוד המזבח, וממילא לא ניתן לתת אותה אלא באחד הקירות שבהם יש יסוד. נחלקו הדעות בעניינה של מתנה זו – האם הדם נשפך על יסוד המזבח או נזרק על קיר המזבח. לאחר זריקת הדם – כהן מעלה את אימורי הבהמה (האיברים המיועדים להקרבה) על המזבח ומקטיר אותם על אש המערכה.

בשר הבכור אסור באכילה ל"זרים" (מי שאינם כהנים), והוא מותר באכילה על ידי כהן ועל ידי בני ביתו, בתחומי ירושלים המקודשת, במשך "שני ימים ולילה אחד" (יום ההקרבה, הלילה שלאחריו, והיום שלאחריהם).

בכור בעל מום

בכור בעל מום אסור בהקרבה, ולפיכך אין בו קדושה של קורבן, אך הוא ניתן לכהן, והוא רשאי לאכול את בשרו כבשר "חולין" שאין בהם קדושה. הבכור בעל המום נחשב רכושו של הכהן, ולפיכך הוא רשאי לתת למי שאינו כהן לאכול ממנו, ואף למוכרו (עם זאת, יש הגבלה מסוימת לגבי אופן המכירה – אסור למכור את הבכור בשוק הבשר, בשל הקדושה החלקית שיש בו, אלא הוא נמכר בביתו של הכהן. מסיבה זו אסור גם לשקול את בשר הבכור כפי שרגילים לנהוג במכירת בשר). כמו כן, גם אדם טמא רשאי לאכול את בשר הבכור, ככתוב: (דברים טו, כא-כב): "וְכִי יִהְיֶה בוֹ מוּם פִּסֵּחַ אוֹ עִוֵּר כֹּל מוּם רָע - לֹא תִזְבָּחֶנּוּ לַה' אֱלֹהֶיךָ. בִּשְׁעָרֶיךָ תֹּאכֲלֶנּוּ הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יַחְדָּו".

למרות שבכור בעל מום אינו קורבן, אסור לעשות בו מלאכה או לגזוז את צמרו או את שערותיו (דברים טו, יט). עם זאת, מותר לתלוש כמה שערות כדי לפנות מקום לסכין השחיטה, או כדי שמומחה יוכל לראות טוב יותר את המום.

מספר המומים שקיומם מתיר את שחיטת הבכור בעל המום הוא רב ופרטי דיניהם - מורכבים. לפיכך התרת הבכור לאכילה נעשית על פי בדיקת מומחה מיוחד לבדיקת מומים, שאישר שאכן הבכור הוא בעל מום, ומומו הוא "מום קבוע" – מום שאינו עשוי להירפא (בניגוד ל"מום עובר"). המשנה מזכירה חכם בשם "אילא ביבנה" כמומחה בעל שם בתחום זה. האמורא רב אף סיפר שהוא שהה שנה וחצי מחייו אצל רועה בהמה, כדי להתמחות ב"ראיית מומים". כאשר אין מומחה, ניתן להתיר בכור על ידי שלושה בני אדם שיבדקוהו, ויאשרו שיש בו מום גלוי ומובהק, כגון חוסר אבר.

לאחר חורבן המקדש

לאחר החורבן נשללה האפשרות להקריב את הבכור בבית המקדש, ולכן לא נותרה דרך מותרת לאכול את בשר הבכור אלא בהיותו בעל מום. עם זאת, אסור להטיל מום בבכור באופן מכוון וצריך להמתין שהבכור יהיה בעל מום מעצמו. מצב זה יצר הכבדה מסוימת על הכהנים, שנאלצו לטפל בבכורות זמן ממושך – ללא היתר לשחוט אותו. בשל כך נוצר חשש שהכהנים יטילו מום בבכורות בכוונה, ולפיכך הטילו חכמים קנס על מי שעשה מום בבכור בכוונה, ואסרו עליו לשחוט את הבכור כתוצאה ממום זה. גם אם אדם גרם בעקיפין, באופן מכוון, לנפילת המום, כגון שהוליך את הבכור בין שברי זכוכיות, או שביקש מגוי שיטיל מום בבכור – אסור לשחוט את הבכור כתוצאה מהמום שנפל בדרך זו. אולם אם אדם גרם בעקיפין לנפילת המום, אך ללא כוונה, כגון שאמר "אם היה נופל מום בבכור זה – הייתי שוחט אותו", ושמע גוי והטיל בו מום – מותר לו לשחוט את הבכור כתוצאה מנפילת המום.

עוד נקבע לאחר החורבן, שאסור לקבל שכר על ראיית מומים, כדי שהבודק לא יתיר את הבכור רק כדי לקבל את שכרו. למרות זאת, חכמים התירו ל"מומחה גדול שאין כמותו" ליטול שכר על ראיית המומים, ובתנאי שהוא יקבל את שכרו ללא תלות בפסיקתו – בין אם יתיר את הבכור לשחיטה ובין אם לאו.

חשש מכשול

כיוון שלאחר החורבן הוכרחו הכהנים לחכות עם הבכורות זמן רב עד שייפול בהם מום, נוצר חשש שבמהלך הזמן יבואו האנשים לגזוז את הצמר שלהם ולעבוד בהם בטעות.

דרך אחת לפתור את הבעיה הייתה מכירת חלק מהאם היולדת לגוי עוד לפני הלידה, בהסתמך על ההלכה ששותפות גוי פוטרת מן הבכורה, וכך להיפטר מחובת נתינת הבכור לכהן.

בגמרא נאמר שיש חיסרון בפתרון כזה, כי יש בו הפקעת הבכור מקדושתו, ועדיף להטיל מום בבכור בשעת לידתו, קודם שיצא לאוויר העולם, בהסתמך על ההלכה שהבכור קדוש רק לאחר צאתו מרחם אמו, וכך מצד אחד לא הופקעה הקדושה לגמרי, ומצד שני אפשר ליתנו לכהן ולשוחטו מיד, ולא יבואו בו לידי מכשול.

כיום חסרה בקיאות לדעת איך בדיוק להטיל מום לפני הלידה, ולכן התירו התוספות (שם) להשתמש בפתרון של מכירה לגוי. ובשולחן ערוך, יורה דעה, סימן ש"כ, סעיף ו' נפסק שאף מצווה לעשות כן כדי לא להגיע לידי מכשול. בישראל נהוג כיום הליך של מכירת קנה וושט של בהמות ממין נקבה שטרם המליטו, על מנת למנוע הולדת בהמה שתחשב כבכור בהמה טהורה. הליך זה נעשה באופן מרוכז באמצעות הרבנות הראשית.