קורבן התמיד

קורבן תָּמִיד הוא קורבן עולה הבא כקורבן ציבור שהוקרב בבית המקדש פעמיים בכל יום, אחד בבוקר ואחד בין הערביים.

קורבנות התמיד מהווים פתיחה וסיום של המלאכה בבית המקדש: אין מקריבין קורבנות לפני תמיד של שחר ולא לאחר תמיד של בין הערביים. יוצא דופן הוא קורבן פסח, המוקרב לאחר תמיד של בין הערביים[1].

מקור

עריכה

הציווי על קרבנות התמיד מופיע בתורה פעמיים, בפרשת תצוה[2] ובפרשת פינחס:

וְאָמַרְתָּ לָהֶם זֶה הָאִשֶּׁה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַיהוָה כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְמִימִם שְׁנַיִם לַיּוֹם עֹלָה תָמִיד. אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם ... עֹלַת תָּמִיד הָעֲשֻׂיָה בְּהַר סִינַי לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה לַיהוָה.

יחד עם התמיד מצווה להקריב מנחת סולת ולנסך יין[3], בדומה לקרבנות אחרים.

זמן השחיטה

עריכה

קורבן תמיד של שחר נשחט לכתחילה בתחילת הבוקר, מעט לפני הנץ החמה, כאשר כבר יש מעט אור בשמיים,[א]. בדיעבד ניתן להקריבו עד סוף ארבע שעות זמניות[ב][5].

זמנו של קורבן תמיד של בין הערביים מתחיל מעט לאחר אמצע היום, בשעה שש וחצי, כאשר השמש מתחילה לנטות ממרכז השמיים לצד מערב[ג], וניתן להקריבו עד השקיעה.

בדרך כלל התמיד של בין הערביים היה נשחט בשעה שמונה וחצי וקרב בתשע וחצי, כדי להשאיר זמן נוסף להקרבת נדרים ונדבות לפני הקרבת התמיד שחותם את קורבנות היום. בערב פסח הייתה מוקדמת הקרבת התמיד לשבע וחצי (או כשחל בערב שבת, לשש וחצי), כדי להשאיר זמן להקרבת קורבן פסח לאחר הקרבת התמיד[7]. לפי חלק מהדעות, גם בשבת הייתה מוקדמת הקרבת התמיד, כיוון שבשבת לא ניתן להקריב נדרים ונדבות[8].

אף על פי שלא מתחילים להקריב קרבנות לאחר תמיד של בין הערביים, ניתן להמשיך כל הלילה להקטיר איברים של קרבנות שדמם נזרק קודם הקרבת התמיד.[ד]

סדר ההקרבה

עריכה

תמיד של שחר

עריכה

על מנת לבחור בכוהנים שיעסקו בעבודות השונות הנעשות בכל יום במקדש נערכו מדי יום ביומו "פייסות", הגרלה באמצעות עמידה במעגל וסיבוב בין האנשים עד למספר מסוים.

שחיטה וזריקה
עריכה

לאחר הפייס השני מביאים מלשכת הטלאים כבש[ה] שבוקר ממום ארבעה ימים מראש, מבקרים אותו עוד פעם ומביאים אותו אל הטבעות. את התמיד של שחר שוחטים בטבעת השנייה מדרום, בשורת הטבעות המערבית[11].[ו] לפני השחיטה משקים את התמיד כדי שיהיה קל להפשיט אותו. לאחר השחיטה, מקבלים את דמו של הקרבן, זורקים אותו על המזבח שתי מתנות שהן ארבע, ואם נשאר דם, שופכים אותו על היסוד הדרומי של המזבח.

הקרבה
עריכה

לאחר זריקת הדם מפשיטים את התמיד, ומנתחים אותו[ז] את הנתחים מוסרים לששת הכהנים שזכו בהולכת האיברים לכבש המזבח, וביחד עם הכהנים שזכו בהולכת הנסכים ומנחת החביתין הם מוליכים אותם לכבש. הכהנים מניחים הכל על הכבש, מולחים את אברי הקרבן והולכים להתפלל. אחרי התפילה, מעלים הכהנים את האיברים מהכבש למזבח, וזורקים אותם אל המערכה הגדולה. לאחר מכן מולחים את מנחת הנסכים ומקטירים אותה, מולחים את מנחת החביתין ומקטירים אותה, ומנסכים את היין. במקביל לניסוך היין שרים הלויים את שיר של יום.

תמיד של בין הערביים

עריכה

הקרבת תמיד של בין הערביים זהה כמעט לחלוטין לתמיד של שחר, חוץ מכך ששוחטים אותו בטבעת השנייה מדרום בשורה המזרחית על מנת שיישחט נגד השמש[13].

עשה דהשלמה

עריכה

התמיד על הר סיני ולדורות

עריכה

סדר הקרבת קורבן התמיד מתואר במשנה במסכת המוקדשת לכך בסדר קודשים ונקראת על שמו - מסכת תמיד.

תפילות כנגד התמיד

עריכה

לדעת ר' יהושע בן לוי[14], התפילות נתקנו כנגד הקרבנות: תפילת שחרית נתקנה כנגד תמיד של שחר, ותפילת מנחה נתקנה כנגד תמיד של בין הערביים. דבר זה מתבטא בזמני התפילות: תפילת שחרית זמנה עד ארבע שעות, ותפילת המנחה זמנה משש שעות וחצי בדיעבד (מנחה גדולה) ולכתחילה מתשע שעות וחצי (מנחה קטנה).

קישורים חיצוניים

עריכה

ביאורים

עריכה
  1. ^ במשנה[4] מתואר שעל חומת בית המקדש היה מוצב צופה שפניו למזרח, וכשהוא היה מודיע שהאירו השמים, היו שוחטים את התמיד
  2. ^ בשיטת השעות הזמניות, הזמן בין הזריחה לשקיעה ("היום") מחולק ל-12 חלקים שווים, שכל אחד מהם נקרא שעה. למשל: סוף ארבע שעות (או: השעה 4) היא שליש היום.
  3. ^ התלמוד[6] דורש מהמילים "בין הערביים" שזמן שחיטת התמיד הוא "מעידנא דמתחיל שמשא למערב", וראה פירוש רש"י שם
  4. ^ זהו המצב מעיקר הדין. מדרבנן גזרו להקריב רק עד חצות[9].
  5. ^ שגילו לכתחילה מבן שלושים יום ועד שנה, ובדיעבד כשר מגיל שמונה ימים[10].
  6. ^ הסיבה לכך היא כדי שהתמיד ישחט נגד השמש (שבבוקר באה ממזרח).
  7. ^ בניגוד לקורבנות רגילים, שבהם ניתן לחלק את הקורבן לכמה חלקים שרוצים, את קרבנות הציבור מחלקים לנתחים קבועים שאותם לוקחים ששה כהנים (כאשר מקריבים כבש. בקרבנות אחרים המספר גבוה יותר). הנתחים הם הראש והרגל (האחורית הימנית), שתי הידיים (הרגלים הקדמיות) העוקץ (החלק האחורי העליון) והרגל (האחורית השמאלית), החזה (החלק הקדמי של בטן הכבש) והגרה (הגרון עם הריאות והלב), שתי הדפנות (חלל הבטן) והקרביים (מערכת העיכול)[12].

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף נ"ח, עמוד א'
  2. ^ ספר שמות, פרק כ"ט, פסוקים ל"חמ"ב
  3. ^ ספר במדבר, פרק כ"ח, פסוקים ה'ז'
  4. ^ משנה, מסכת יומא, פרק ג', משנה א'
  5. ^ משנה, מסכת עדיות, פרק ו', משנה א'; משנה תורה לרמב"ם, ספר עבודה, הלכות תמידים ומוספין, פרק א', הלכה ב'
  6. ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף נ"ח, עמוד א'ח
  7. ^ משנה, מסכת פסחים, פרק ה', משנה א'
  8. ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף נ"ח, עמוד ב'
  9. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ב', עמוד א'; משנה תורה לרמב"ם, ספר עבודה, הלכות מעשה הקרבנות, פרק ד', הלכה ב'
  10. ^ משנה, מסכת פרה, פרק א', משנה ד'; משנה תורה לרמב"ם, ספר עבודה, הלכות מעשה הקרבנות, פרק א', הלכה י"ב
  11. ^ המפרש על תלמוד בבלי, מסכת תמיד, דף ל', עמוד ב'. וראה בילקוט שמעוני במדבר רמז תש"פ שנשחט בטבעת של משמרת ידעיה שהיא הטבעת השנייה ממערב בשורה הצפונית.
  12. ^ משנה, מסכת תמיד, פרק ד', משניות ב'–ג'; מסכת יומא, פרק ב', משנה ג'
  13. ^ לדעת בן זומא המובאת בילקוט שמעוני במדבר רמז תש"פ, הטבעת היא השנייה ממזרח בשורה הצפונית שהיא הטבעת של משמרת מלכיה
  14. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כ"ו, עמוד ב'