קו טלפון

קו טלפון הוא האמצעי שמחבר בין מכשיר טלפון ובין מרכזת הטלפונים המשרתת אותו. לכל קו טלפון יש מספר טלפון שמזהה אותו.

קו הטלפון עשוי תיל נחושת או סיב אופטי. מנוי של חברת טלפונים יכול לחבר מכשירי טלפון אחדים לקו הטלפון המשרת אותו, אך בזמן מסוים ניתן לקיים רק שיחת טלפון אחת על קו טלפון זה. בנוסף להעברת שיחות על גבי קו טלפון, ניתן להשתמש בו גם לתקשורת נתונים בטכנולוגיות DSL. במצב של מחסור בקווי טלפון ננקט פתרון של קו טלפון יחיד המשמש שני מנויים (Party line), כך שברגע מסוים רק אחד משני המנויים יכול היה להשתמש בקו הטלפון.

בשנת 1878 החלה חברת הטלפונים בל למתוח קווי טלפון לחיבור מכשירי טלפון למרכזייה. קווים אלה היו עשויים בדרך כלל מנחושת, אך נעשה שימוש גם באלומיניום. בהמשך שימשו למטרה זו זוגות שזורים.

בישראלעריכה

מאז קום המדינה ניתנו שירותי הטלפוניה, ובכלל זה התקנה של קווי טלפון, באמצעות משרד ממשלתי: תחילה משרד התחבורה ואחר כך משרד הדואר, ששינה שמו למשרד התקשורת. שירות זה היה מאוד לא יעיל, ורבבות אנשים המתינו במשך שנים להתקנת קו טלפון בביתם. לשיפור המצב הועברה פעילות זו לחברה ממשלתית, "בזק", שעם הקמתה הגיע תור הממתינים לקו טלפון ל-250,000.[1] חברת "בזק" המשיכה להיות מונופול בתחום הטלפוניה. בהמשך נפתח התחום לתחרות, ובנוסף לטלפונים סלולריים המשתמשים בקשר רדיו נכנסו ספקים נוספים לתקשורת קווית.

ב-1975 החלה חברת ECI Telecom בפיתוח מערכת כפל דיבור אנלוגית, המאפשרת העברת שתי שיחות טלפון על אותו קו טלפון. הפיתוח אִפשר להכפיל את מספר השיחות על הקווים האנלוגיים, תוך ניצול הקיבולת הקולית שעמדה אז על 37% בלבד, באמצעות זיהוי רגעי השקט בשיחות והעברתם לשיחות נוספות. המערכת הוצגה לראשונה בשוק ב-1979 ונמכרה לראשונה ב-1983 למשרד התקשורת הגרמני[2].

הערות שולייםעריכה

  1. ^ אליעזר לוין, כל הקווים תפ"סים, כותרת ראשית, 20 במרץ 1985
  2. ^ הכפל הדיבור: מהפכה תקשורתית, באתר משרד הכלכלה