קטאנה

סוג של חרב יפנית

קטאנהקאנג'י: , ברומאג'י: katana) היא חרב יפנית ארוכה, אם כי בשפה היפנית המילה היא שם כללי לכל חרב, וגם לסכין.

חרב קטאנה
חלקי הקטאנה. הסברים בדף תיאור התמונה
חרב שינקן - חרב קטאנה מודרנית

כאשר דנים בקטאנה, לרוב הכוונה היא לאוצ'יגטאנה, החרב המסורתית שבה השתמשו הסמוראים - חרב מעוקלת, בעלת להב חד-צדדי וניצב ארוך המאפשר אחיזה בשתי הידיים, כיוון שמשקלה נע בין 1 קילוגרם עד 1.5 קילוגרם. אורך הלהב נע בדרך כלל בין 60 ל-80 סנטימטרים. בדרך כלל הסמוראים חגרו את הקאטנה יחד עם ואקיזאשי (חרב יפנית קצרה). שילוב זה של שתי החרבות נקרא "דאישו" (daisho), וייצג את מעמדו החברתי של הסמוראי. הנדן של הקאטנה, נקרא "סאיה" (saya). השימוש הרגיל בחרב הוא לחיתוך ושיסוף, אם כי גם דקירות אפשריות. בדרך כלל מחזיקים את הקטאנה בשתי ידיים, אך ניתן להחזיקה גם ביד אחת, וחוגרים אותה כך שהלהב פונה כלפי מעלה. השימוש העיקרי בקטאנה לא היה בשדה הקרב - שם הסמוראים השתמשו בעיקר בחץ וקשת מסוג יומי ובחניתות מסוג יארי, והחרב הייתה נשק להגנה עצמית - אלא בחיים האזרחיים, שם שימשה כנשק מרכזי באמנויות לחימה רבות, בקנגו, ובדו-קרבות רבים בערים ובתוך מבנים כגון טירות.

הקטאנה פותחה ביפן במאה ה-14[1] והחליפה בהדרגה את חרב הטאצ'י (ביפנית "חרב גדולה") שדמתה לה במראה אך הייתה מעוקלת וארוכה יותר עם להב עם קצה חיתוך באורך 80 סנטימטר. ההבדל העיקרי ביניהן הוא שהטאצ'י נחגרה כך שהלהב פנה כלפי מטה. במהלך המעבר מהטאצ'י לקטאנה היו מקרים רבים בהם חרבות טאצ'י קוצרו והוסבו לחרבות קטאנה. ההבדל העיקרי שמאפשר לקבוע האם חרב יפנית היא טאצ'י או קטאנה הוא מיקום החתימה של האומן שחישל את החרב ב-tang, בסיס הלהב שמושחל לתוך הניצב. החתימה הופיעה בצד שפנה כלפי חוץ כאשר החרב נחגרה. מאחר שהטאצ'י נחגרה כשהלהב פונה כלפי מטה והקטאנה כשהלהב פונה כלפי מעלה, מיקום החתימה ב-tang היה הפוך ביניהן.

תהליך חישול הקטאנה היה ארוך ומורכב ושוכלל לדרגת אמנות. הקטאנה מורכבת מפלדה ממספר סוגים: קצה החיתוך בלהב חושל מפלדה חזקה, קשה וחדה במיוחד בעוד שלב הלהב וגוף החרב חושל מפלדה חזקה וגמישה. שילוב זה יצר להב חזק וחד שיכל לעמוד בכוחות והמאמצים הנוצרים מחיתוך חומר קשה וספיגת מכות וזעזועים. הלהבים הטובים והאיכותיים ביותר, בידיהם של סמוראים חזקים ומיומנים, היו חזקים מספיק כדי לחתוך דרך קסדת הקאבוטו.

הקטאנה שימשה כנשקו העיקרי של הסמוראי במשך מאות שנים, עד שבסופו של דבר איבדה את חשיבותה המבצעית בגלל אימוץ הנשק החם ביפן. אף על פי שהשימוש המקורי איבד ממשמעותו, הקנג'וטסו (אמנות הלחימה בחרב) התפתחה למספר אמנויות לחימה וענפי ספורט מזרם הגנדאי בודו. למשל, איאיידו היא אומנות שליפת הקטאנה, וקנדו הוא ספורט הדומה לסיף, אך עם חרבות יפניות מעוקלות. אף על פי כן, הקוריו (koryu - האסכולה העתיקה) עדיין מלמדים את השיטות וטכניקות הלחימה מהזמנים הפאודליים של יפן.

בעבר, על מנת לתרגל את השימוש בקטאנה, ביצעו סמוראים רבים טסוג'יגירי. במהלך האקט התאמן הסמוראי בקטאנה על עובר אורח תמים.

עד היום מייצרים אומנים מומחים קטאנות בתהליכים מסורתיים בני מאות שנים. יצירת קטאנה אחת נמשכת כשלושה חודשים. מחירן של הקטאנות כיום עומד על אלפי עד עשרות אלפי דולרים ליחידה. קטאנות מודרניות, שמחשלים נפחים אומנים בימינו, משמשות כפריט אספנות וכן לאימוני אמנויות לחימה. חרבות קהות (חרבות לא חדות דמויות קטאנה) נקראות "איאייטו", והחרבות החדות (שהן למעשה קטאנה מודרנית) נקראות "שינקן".

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה


הערות שולייםעריכה

  1. ^ טרנבול 2010, עמ' 22. שם נקובה השנה 1400 אך ככל הנראה מדובר בעיגול כלפי מעלה.
  ערך זה הוא קצרמר בנושא יפן ובנושא אמצעי לחימה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.