קיוסק

מבנה קטן למכירת מזון, סיגריות ועיתונים, שממוקם במרכזים עירוניים

קיוסק הוא חנות קטנה למימכר מוצרי צריכה נדרשים שערכם הכספי נמוך, כמו: סיגריות, עיתונים, בקבוקי שתייה, ומוצרי מזון עמידים בשקיות - שלגונים, ממתקים וחטיפים שונים. לעיתים מוסיפים הקיוסקאים למכירה מזון מהיר הכנה כמו: כריכים ופיתות. ישנם קיוסקים המוכרים טופסי הימורים של מפעל הפיס.

תרשים של קיוסק באיסטנבול במאה ה-19
קיוסק ביוון, 2005
קיוסק משוחזר בשדרות רוטשילד בתל אביב
הקיוסק השני שנבנה בתל אביב, ברחוב לילינבלום
הקיוסק המחודש ברחוב לילינבלום בתל אביב
קיוסק מיצים בשדרות בן-גוריון (תל אביב) פינת רחוב דיזנגוף בתל אביב, 2012

מקור השם ומאפיינים עריכה

השם "קיוסק" שמקורו פרסי (کوشک - כּושכּ) התייחס במקור לסוג המבנה שבו ממוקמת עמדת המכירה. קיוסק הממכר הקלאסי הוא ביתן קטן ממדים, פעמים מעוגל או רב-צלעות, שהמוכר ממוקם בתוכו ומשרת לקוחות העומדים מחוץ לו דרך חלון שירות. כיום מתייחס המונח לנקודות מכירה העובדות במתכונת דומה אך אינן בהכרח במבנה בודד, ועשויות להיות חלק ממבנה שלם או משורת חנויות רציפה.

הקיוסק ממוקם על פי רוב במקומות אסטרטגיים על אם הדרך, בצמתים מרכזיים, במקומות הומים, או בקרנות הרחוב. על פי סקר של דן אנד ברדסטריט שפורסם באתר "הרשות לעסקים קטנים" בנובמבר 2004 – פועלים בישראל כ-2,500 קיוסקים (כולל פיצוציות שהן "גרסה" מורחבת של הקיוסק). מחזור המכירות בענף נאמד בכ-4.5 מיליארד ש"ח.

בישראל עריכה

הקיוסק הוא חלק בלתי נפרד מהנוף הישראלי. הקיוסקים הראשונים בישראל הוקמו כבר בימי העלייה השנייה, בעיקר בעיר תל אביב.

היסטוריה עריכה

ב-1910 הוקם הקיוסק הראשון של תל אביב בפינת שדרות רוטשילד ורחוב הרצל. קדמה לפתיחת הקיוסק ישיבת ועד תל אביב בא' בסיוון תר"ע בה הוחלט בין השאר שמידותיו של המבנה יהיו 2 על 2 מטרים וימכרו בו משקאות קרים אך לא חריפים[1]. באמצע שנות העשרים, בימי העלייה הרביעית, גדל מאוד מספר הקיוסקים בעיר. בשל כך אף הוענק לעלייה זו הכינוי "עליית הקיוסקים". בשנותיה הראשונות של המדינה שימש הקיוסק הפינתי נקודת מפגש לילדי השכונות סביבו, וסיפורי נוסטלגיה רבים מעלים אותו על נס.

הרישיונות להקמת קיוסקים ניתנו בתל אביב בתחילה לבעלי מום או למקרים סוציאלים קשים. בשנות ה-40 גדל מאוד מספר הקיוסקים. פרט לקיוסקים מורשים, התווספו בעלי רישיונות לרוכלות ניידת שהשתקעו במקום אחד, וקיוסקים חסרי רישיון. בסוף שנות ה-40 החלה התמרמרות רבה של בעלי קיוסקים. ריבוי הרישיונות גורם לכך ש"עוד מעט מספר מוכרי הגזוז יהיה גדול משותי הגזוז בתל אביב ומחוצה לה"[2]. ב-1949 התקיימה שביתה בת יום אחד של בעלי קיוסקים ומוכרי משקאות תוססים קרים. העילה לשביתה: ההחלטה להוריד את מחירי המשקאות התוססים במחצית. שביתות על רקע מחירי המשקאות הקלים התקיימו גם ב-1951[3].

בדצמבר 1952 התקיימה הוועידה הארצית הראשונה של "אגודת בעלי הקיוסקים וחנויות הגזוז בישראל". באוקטובר 1953 נוספה לתוצרת הנמכרת בקיוסקים גם מכירת "שפריץ יין שולחן לבן ואדום" בקיבולת של שליש הכוס, תוך הבטחת פיקוח משטרתי על המינון והאיכות. ב-1954 היו בישראל 5000 קיוסקים והועסקו בהם כ-6000 חברים[4]. ב-1970 הגיע מספר הקיוסקים בתל אביב לכ-450. שטח מרביתם לא עלה על 10 מ"ר. הצפיפות הקשתה לשמור על דרישות ההיגיינה. בנוסף המכולות הפכו למתחרות רציניות לקיוסקים כי ניתן היה להשיג בהם משקאות קרים, סיגריות ועיתונים[5].

במאי 1980 הוציא התמ"ת צו, הקובע רווח מקסימלי של 125 אחוז על משקאות קלים בקיוסקים ובמזנונים.

ראו גם עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ "מעוללות הקיוסק הראשון", "הארץ", 2.1.1984
  2. ^ רו"ן, "גאזוז" [ראיתי שמעתי], "הארץ", 8.5.1947
  3. ^ רויטל בלומנפלד, 27.6.1951 / הקיוסקים במדינה רבים על מחיר הגזוז, באתר הארץ, 27 ביוני 2012
  4. ^ יובל אליצור, "הכנסה מכוס של סודה", "הארץ", 8.2.1957
  5. ^ מתי גולן, "הקיוסקים בתל אביב", "הארץ", 16.8.1970