קים ג'ונג-איל

שליטה השני של צפון קוריאה
יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: פרטים ללא קישור, ללא הקשר; עברית.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
קוריאהקוריאה זהו שם קוריאני; שם המשפחה הוא קים.

קים ג'ונג-אילקוריאנית: 김정일, תעתיק IPA: ‏[kim.ʥɔŋ.il‏; 16 בפברואר 194117 בדצמבר 2011) היה המנהיג העליון של קוריאה הצפונית משנת 1994 עד למותו ב-2011.

קים ג'ונג-איל
김정일
קים ג'ונג-איל, 2011
קים ג'ונג-איל, 2011
קים ג'ונג-איל, 2011
לידה 16 בפברואר 1941
ברית המועצות (1923–1955)ברית המועצות (1923–1955) וייטסקויה (אנ'), ברית המועצות
פטירה 17 בדצמבר 2011 (בגיל 70)
קוריאה הצפוניתקוריאה הצפונית פיונגיאנג, קוריאה הצפונית
שם לידה Юрий Ирсенович Ким עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה קוריאה הצפונית עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה ארמון קומסוסאן עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה
מפלגה מפלגת הפועלים של קוריאה
בת זוג קים יונג סאק
שושלת קים
אב קים איל-סונג עריכת הנתון בוויקינתונים
אם קים ג'ונג-סוק עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים קים ג'ונג-נאם
קים ג'ונג-און
קים יו-ג'ונג
קים ז'ונג צ'ול
קים סול-סונג
Kim Chun-song עריכת הנתון בוויקינתונים
שליט קוריאה הצפונית ה־2
8 ביולי 199417 בדצמבר 2011
(17 שנים)
פרסים והוקרה
  • מדליה להנצחת 50 שנים לניצחון במלחמת המולדת הגדולה 1941–1945 (5 במאי 1995)
  • מדליה להנצחת 40 שנים לניצחון במלחמה הפטריוטית הגדולה 1941־1945 (מאי 1985)
  • מסדר רפובליקת מצרים (אפריל 1983)
  • אביר הצלב הגדול של המסדר הלאומי של מלי (17 בדצמבר 1992)
  • המסדר הלאומי של ניז'ר (20 בספטמבר 1986)
  • מסדר ההצטיינות הלאומי של גינאה (אפריל 2005)
  • Order of Independence (13 באפריל 1992)
  • מדליה להנצחת 65 שנים לניצחון במלחמת המולדת הגדולה 1941-1945 (מאי 2010)
  • מדליה להנצחת 60 שנים לניצחון במלחמת המולדת הגדולה 1941–1945 (10 במרץ 2005, ולדימיר פוטין)
  • מסדר קים איל-סונג
  • מסדר ההצטיינות
  • Order of Freedom and Independence, 1st class
  • Order of Freedom and Independence, 1st class
  • Order of Freedom and Independence, 2nd class
  • Order of the Most Ancient Welwitchia Mirabilis
  • המסדר הלאומי של האריה של סנגל
  • המסדר הלאומי של הנמר
  • מסדר הנילוס
  • גיבור הרפובליקה של קוריאה הצפונית
  • מסדר הדגל הלאומי
  • Order of Freedom and Independence
  • המסדר המלכותי של קמבודיה
  • העיטור הלאומי של מאלי עריכת הנתון בוויקינתונים
חתימה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

בשנות ה-80 הוכר כיורש ומונה לתפקידים בכירים במפלגה הפועלים של קוריאה הצפונית, בצבא הצפון קוריאני . ב-1991 מונה למפקד הצבא העליון שלוש שנים לאחר מות אביו (אביו, קים איל-סונג, הוא ראש משפחת קים, השולטת בקוריאה הצפונית מ-1947 ועד היום, נכון ל-2024) וב-1997 מונה למזכיר הכללי של מפלגת הפועלים והפך ליושב ראש הוועדה הצבאית המרכזית. למעשה, כך הפך קים לשליט יחיד בקוריאה הצפונית, בדומה לאביו.[א]

ביוגרפיה עריכה

נעוריו עריכה

בדומה לאביו קים איל-סונג זכה קים ג'ונג-איל לפולחן אישיות בקוריאה הצפונית. במסגרת פולחן האישיות מהללים אותו בקביעות כגיבור וכמדינאי דגול.

על נעוריו של קים אין די אסמכתאות אמינות. על פי הביוגרפיה הרשמית, הוא נולד סמוך להר פאקטו בקוריאה הצפונית ב-16 בפברואר 1942, אולם רישומים סובייטיים מראים שהוא נולד בכפר סיבירי בשם וייטסקויה (Вя́тское) ליד חברובסק ב-16 בפברואר 1941. אביו שימש בכפר זה כמפקד הגדוד הסובייטי בבריגדה מספר 88, שהיה מורכב מגולים סינים וקוריאנים. משערים ששנת הלידה ה"רשמית" שלו הותאמה כך שייראה שהוא נולד ביום הולדתו ה-30 של אביו. קים ג'ונג סאק, אמו של קים, הייתה אשתו הראשונה של אביו. במהלך ילדותו בברית המועצות נודע קים כ"יורי אירסנוביץ' קים" - גרסה רוסית של שמו הקוריאני.

קים היה ילד קטן בעת סיום מלחמת העולם השנייה. אביו חזר לפיונגיאנג, בירת קוריאה הצפונית, בספטמבר 1945, ובסוף נובמבר חזר קים ג'ונג-איל לקוריאה הצפונית באונייה סובייטית. המשפחה עברה למעונו המפואר של פקיד יפני לשעבר בפיונגיאנג, עם גינה ובריכת שחייה, שאחיו טבע בה ב-1947. ב-1948 החל קים ללמוד בבית ספר יסודי, וב-1949 נפטרה אמו במהלך לידה (התינוק מת אף הוא).

קים קיבל ככל הנראה את רוב השכלתו כנער בסין, לשם נשלח בזמן מלחמת קוריאה כדי לשמור על ביטחונו.

לפי הביוגרפיה הרשמית, הוא סיים את לימודיו בבית-ספר מיוחד לילדי פקידי המפלגה הקומוניסטית בפיונגיאנג, נכתב גם שהוא בוגר אוניברסיטת קים איל-סונג שלמד כמקצוע ראשי כלכלה מדינית וסיים את לימודיו ב-1964. בתקופת סיום לימודיו, אביו היה פקיד ממשלתי נערץ שכונה "המנהיג הגדול" ושלט ביד רמה על הממשלה. נאמר גם שהוא קיבל השכלה בשפה האנגלית מאוניברסיטת מלטה בשנות ה-70 המוקדמות בביקוריו הנדירים במלטה כאורח ראש ממשלתה.

בינתיים התחתן קים איל-סונג בשנית ונולד לו ילד נוסף, קים פיונג איל. לא ידוע אם ג'ונג-איל נבחר כיורש על אחיו או שפיונג איל מעולם לא נתפס כיורש על ידי אביו. מאז 1988 שימש פיונג איל כשגריר קוריאה הצפונית במספר מדינות באירופה וכעת הוא שגריר קוריאה הצפונית בפולין. משערים שפיונג איל הוגלה למקומות רחוקים אלה על ידי אביו כדי למנוע מאבק על השלטון בין שני האחים.

הכניסה לפוליטיקה עריכה

לאחר סיום לימודיו ב-1964 החל קים ג'ונג-איל לטפס בסולם התפקידים במפלגת הפועלים הקוריאנית. בהתחלה עבד במפלגה כאחראי על ארגון משרדים ממשלתיים בכירים עוד לפני שהיה חבר בפוליטביורו (המוסד העליון של המפלגה הקומוניסטית). ב-1969 מונה לנציג משרד תעמולה ממשלתי.

ב-1973 היה קים למזכיר המפלגה לענייני ארגון ותעמולה, ב-1974 הכריז עליו אביו באופן רשמי כיורשו. במשך 15 השנה הבאות מונה קים לתפקידים נוספים במפלגה, כולל שר התרבות וראש המפלגה למבצעים כנגד קוריאה הדרומית.

נוכחותו של קים במפלגת הפועלים הקוריאנית הלכה וגדלה. בספטמבר 1973 במליאה השביעית של הוועד המרכזי החמישי, הנהיג את מסעי התעמולה של "קבוצת שלוש המהפכות". פעמים רבות הוא הוזכר כ"מרכז המפלגה" הודות להשפעתו ההולכת וגוברת על פעולות המפלגה היומיומיות.

בעת הקונגרס השישי של המפלגה באוקטובר 1980 הייתה שליטתו של קים ג'ונג-איל על פעולות המפלגה מוחלטת. הוא קיבל תפקידים בכירים בפוליטביורו, בוועד הצבאי ובמזכירות המפלגה. כשהפך לחבר באספת "השביעייה הראשונה" התברר סופית לקהילה הבינלאומית שהוא יירש את אביו כשליט קוריאה הצפונית.

בזמן זה זכה קים לכינוי "המנהיג האהוב", והממשלה החלה לבסס פולחן אישיות סביבו בדומה לזה שהיה לאביו, "המנהיג הדגול". בתקשורת המקומית זכה קים לכינוי "המנהיג שאין כמותו" ו"ממשיכה הדגול של המהפכה". באותו זמן הוא נחשב לדמות החזקה ביותר בקוריאה הצפונית אחרי אביו.

בשנות השמונים של המאה העשרים סבלה קוריאה הצפונית מקיפאון כלכלי חמור. מדיניותו של קים איל-סונג לבידול כלכלי כמעט ביטלה את כל קשרי מסחר החוץ של קוריאה הצפונית, אפילו עם שותפים מסורתיים כמו ברית המועצות וסין.

בשנת 1978 הוא נתן הוראה לחטוף את הבמאי הדרום קוריאני שין סאנג-אוק. בשנת 1983 האשימה קוריאה הדרומית את קים בהזמנת הפיגוע בבירת בורמה, רנגון (כיום יאנגון, בירת מיאנמר) שבה נהרגו 17 פקידים רשמיים של קוריאה הדרומית, ארבעה מתוכם היו חברי קבינט. קוריאה הדרומית מאשימה את קים גם בהזמנת התרסקות טיסה 858 של חברת קוריאן אייר שבה נהרגו 115 אנשים. אין עדויות ישירות שקושרים את קים לפיצוצים אלה. סוכן צפון קוריאני הודה בשתילת הפצצה במקרה השני.

ב-1991 קיבל קים את התואר מפקד הכוחות המזוינים של קוריאה הצפונית. מכיוון שהצבא היה מקור כוחה של קוריאה הצפונית זה היה שלב חיוני בתהליך הפיכתו לשליט קוריאה.

תקופת שלטונו עריכה

 
דיוקנו הרשמי של קים ג'ונג-איל, שפורסם לאחר מותו

ב-1994 נפטר קים איל-סונג מהתקף לב. עם מותו קים ג'ונג-איל היה לשליט המדינה בפועל. תחילה נשא רק בתואר המפקד העליון של הכוחות המזוינים, אך שנים מספר לאחר מכן מונה למזכיר הכללי של המפלגה וליו"ר הוועדה הצבאית שלה. ב-1988 הוכרז אחד מתפקידיו, יו"ר ועדת ההגנה הלאומית, כתפקיד "החשוב ביותר" של בקוריאה הצפונית, וג'ונג-איל היה גם לראש המדינה. זו לראשונה, בנו של שליט קומוניסטי ירש אותו בתפקיד. אביו הוכרז ל"נשיא הנצחי" של קוריאה הצפונית.

להלכה היה ג'ונג-איל חלק מטריוּמווירָט שמנה גם את ראש הממשלה צ'וי יונג-רים ויושב ראש הפרלמנט קים יונג-נאם.[ב] ג'ונג-איל פיקד על הכוחות המזוינים, יונג-רים עמד בראש הממשלה ויונג-נאם טיפל ביחסי החוץ. עם זאת, למעשה היה ג'ונג-איל המנהיג העליון, וכל האזרחים הצפון-קוריאנים, תהא דרגתם אשר תהא, היו כפופים להוראותיו. אף שלא נזקק לבחירות כדי להתמנות לתפקידי המפתח, בחר בו הפרלמנט פה אחד מדי חמש שנים.

מדיניות פנים עריכה

הממשל המשיך בפיקוח המקיף על הכלכלה במשך כל שנות התשעים, למרות פריון העבודה הנמוך בחקלאות ובתעשייה, הפסקת הסיוע מברית המועצות שהתפרקה וחדירתה של כלכלת השוק הקפיטליסטית אל סין. הממשל המשיך להוציא תקציבים עצומים על חימוש, וייתכן שקוריאה הצפונית הייתה אז המדינה שבה היחס בין התקציב להתחמשות ובין התמ"ג היה הגבוה בעולם.

ב-2000 התפרסמו מספר רב של ידיעות ממקורות אמינים (כמו האומות המאוחדות) לפיהן שורר בכל קוריאה הצפונית רעב, מלבד פיונגיאנג. אזרחי קוריאה הצפונית ניסו במידה הולכת וגוברת בצעד נואש להסתכן ולברוח מהמדינה, בעיקר לסין.

קים ג'ונג-איל הראה לא פעם למקורביו, סימנים המעידים על כך שהוא מעוניין ברפורמות כלכליות בדומה לאלה שנעשו בסין על ידי דנג שיאופינג. בביקוריו בסין הביע התפעלות מהתקדמות הכלכלה הסינית. קוריאה הצפונית החלה ברפורמה ניסיונית לפתיחת השוק.

מדיניות חוץ עריכה

ממשלתו של קים ג'ונג-איל עשתה מאמצים קטנים למדי כדי לשפר את היחסים עם קוריאה הדרומית, בחירתו של קים דה-ג'ונג לתפקיד נשיא קוריאה הדרומית בשנת 1997 יצרה הזדמנות למשא ומתן. ביוני 2000 ערכו שני הנשיאים ועידת פסגה אך שני הצדדים לא הצליחו להגיע להסכם כלשהו באף נושא.

יחסיו של קים עם ארצות הברית היו קשים עוד יותר. בתקופת כהונתו של ביל קלינטון חתמו קוריאה הצפונית וארצות הברית על הסכם, לאחר שצבא ארצות הברית הכין את עצמו להפצצת הכור האטומי של קוריאה הצפונית. בהסכם, התחייבה ארצות הברית להעביר לקוריאה הצפונית, בהדרגה, סכום של 4 מיליארד דולר, בתמורה להקפאת תוכנית הגרעין. תחת הסכם זה השביתה קוריאה הצפונית את הכורים הגרעיניים שלה, המבוססים על גרפיט ועל פלוטוניום, בתמורה לשני כורים המבוססים על מים, שמומנו בעיקר בעזרת מימון של קוריאה הדרומית ואספקת נפט מארצות הברית. בעקבות התנגדות הקונגרס האמריקאי לתוכנית, הדלק לא סופק בצורה תדירה לקוריאה הדרומית ופעמים רבות הגיע באיחור. בשנת 2000, נפגש איל בפיונגיאנג עם שליחתו של קלינטון- מזכירת המדינה מדליין אולברייט תוך אווירה פייסנית וחזרה על עקרונות ההסכם משנת 1994- תמיכה כלכלית אמריקאית בתמורה להקפאת תוכנית הגרעין.

עם בחירת ג'ורג' ווקר בוש לנשיאות בשנת 2000, ארצות הברית הקשיחה את עמדתה בנוגע לקוריאה הצפונית. תחת הנהגתו של בוש נפסקו מגעים דיפלומטיים שהחלו בתקופתו של קלינטון. בנוסף האשימו את קוריאה הצפונית בהפרת רוח הדברים לגבי ההסכם בין שתי המדינות. ארצות הברית אף טענה שקוריאה הצפונית הודתה בהאשמות אף שקוריאה הצפונית הכחישה זאת וטענה שיש לה הזכות לפתח נשק גרעיני למטרת הגנה כל עוד לא נחתם עם ארצות הברית הסכם אי-התקפה. בוש הכריז שקוריאה הצפונית היא חלק מ"ציר הרשע" יחד עם איראן ועיראק. בדצמבר 2002 ארצות הברית עצרה את אספקת הנפט שאותו סיפקה תחת ההסכם בין שתי המדינות. ב-10 בינואר 2003 הוציאה את עצמה קוריאה הצפונית מהאמנה לאיסור הפצת נשק גרעיני.

מאוחר יותר התגלה שגם ארצות הברית הפרה הסכם זה. דיווח סודי שהודלף לעיתון הלוס אנג'לס טיימס הראה שארצות הברית לא זנחה את האפשרות הצבאית לתקוף בנשק גרעיני שמונה מדינות, ביניהן קוריאה הצפונית.[דרוש מקור] תוכניות צבאיות אלה סתרו לכאורה את ההסכם בין שתי המדינות לפיו "ארצות הברית תספק ביטחון לרפובליקה העממית של קוריאה הצפונית, כנגד איום או שימוש בנשק גרעיני על ידי ארצות הברית". כמו כן הכריזה ארצות הברית מאוחר יותר באותה השנה כי קוריאה הצפונית הפרה בצורה משמעותית את ההסכם איתה, עקב תוכניתה להעשרת אורניום.

הממשל הסיני ניסה לתווך בין קוריאה הצפונית לארצות הברית. באפריל 2004 ביקר קים "ביקור בלתי רשמי" בבייג'ינג (אף על פי שהידיעות על הביקור דלפו לתקשורת) ושם נפגש עם מנהגי סין, שניסו לשכנע אותו כי פלישה אמריקאית לקוריאה אינה סבירה וכי על מדינתו לוותר על תוכניתה לפיתוח נשק גרעיני.

קים קיים ביקור לא רשמי נוסף בסין בינואר 2006, שבו דנו על סחר ועל שיתוף פעולה כלכלי. הביקור התקיים במספר רב של מחוזות וערים בסין.

חייו האישיים עריכה

קים ג'ונג-איל היה נשוי לקים יונג סאק, אף שהם חיו בנפרד מספר שנים. לזוג יש בת, קים סול סונג, שנולדה ב-1974. בנו המבוגר ביותר של קים, קים ג'ונג-נאם, נולד ב-1971 לפילגשו קים היי רים. בת זוגו האחרונה (לעיתים מתוארת כפילגשו ולעיתים כאשתו) היא קו יונג הי, שילדה את בנו קים ז'ונג צ'ול ב-1981, ואת קים ג'ונג-און בשנת 1984. פילגשו השנייה האהובה ביותר הייתה קיונג וו צ'אנג אוק שילדה לו שלושה ילדים וערקה לקוריאה הדרומית ב-2002. באוגוסט 2004 דווח שפילגשו של קים, קו יונג הי, מתה בגיל 51 ממחלת הסרטן.

על פי מידע שהגיע ממקורות רוסיים וסיניים, חלה קים בסוכרת, ובמחלת לב, כבד וריאות, ואף לקה בדיכאון. קיימת אף סברה שהוא נפטר בשנת 2003 ממחלת הסוכרת, ומאז החליף אותו כפיל.[1]

נטען כי[דרוש מקור] קים היה חובב סרטים ושהחזיק ב-20,000 קלטות וידאו, דבר שהוכחש על ידו. בשנת 1978 נחטפו בהונג קונג במאי הסרטים הדרום קוריאני שין סאנג אוק והשחקנית הדרום קוריאנית צ'וי און הוי בפקודת קים, כדי שיפתחו את תעשיית הסרטים הצפון קוריאנית. הבמאי יצר, למשל, לפי הוראתו גרסה צפון קוריאנית ל"גודזילה". במהלך פסטיבל קולנוע באוסטריה הבמאי והשחקנית השתחררו מאחזקתו של קים כשנמלטו ממנו. קים עצמו טען שהוא צופה בסרטים לעיתים נדירות. נטען גם שהוא נוהג לצפות במשחקי כדורסל אמריקאיים.

כמו אביו, סבל קים מפחד טיסה, ולביקוריו ברוסיה ובסין נסע, לפיכך, ברכבת פרטית. לעיתים הוא נעל נעלי פלטפורמה על מנת להיראות גבוה יותר (גובהו 1.60 מ').

לפני 1995 הואשם קים ג'ונג-איל לעיתים קרובות בשכרות והתמכרות למין, בעיקר בתקשורת הדרום קוריאנית. ה-BBC דיווח שקונסטנטין פוליקובסקי, שליח רוסי שסייר עם קים ברחבי רוסיה ברכבת, אמר לכתבים שקים נהג לאכול בכל יום לובסטרים שהוטסו לרכבת, ומקלות האכילה שבהם השתמש היו עשויים כסף.

בספטמבר 2008 העריכו גורמי מודיעין אמריקאים כי קים ג'ונג-איל לקה בשבץ וגיסו צ'אנג סנג טאאק נטל לידיו את השלטון בפועל עד להחלמתו של ג'ונג-איל. ג'ונג-איל הופיע בציבור בתחילת 2009, ולמרות מצב בריאותו הרעוע הפגין שליטה מלאה בנעשה. בתחילת 2009 הגיעו דיווחים כי ג'ונג-איל מינה את בנו הצעיר ביותר קים ג'ונג-און ליורשו אולם בנו הבכור טען שאביו לא קבע עדיין מי יהיה היורש. ביולי 2009 דווח שג'ונג-איל חולה מזה כשנה בסרטן הלבלב.[2] ב-17 בדצמבר 2011 מת מהתקף לב שפקד אותו בעת נסיעה ברכבת.[3]

מותו ומורשתו עריכה

קים ג'ונג-איל מת ב-17 בדצמבר 2011 מהתקף לב במהלך נסיעה ברכבת. גופתו נחנטה והוצגה לראווה בארמון קומסוסאן שם חנוט גם אביו. בכירי המשטר בקוריאה הצפונית באו מספר פעמים במהלך ימי האבל לחלוק לו כבוד. הם עמדו בשורה מול גופתו וקדו קידת כבוד. ביום ההלוויה מוזיקה צבאית רועמת נשמעה כל העת ברקע מסע ההלוויה. לימוזינה ועליה כרזת ענק עם דמותו של קים ג'ונג-איל הובילה את השיירה. לפי התקשורת הממלכתית בצפון-קוריאה, מסע ההלוויה עבר דרך השדרות המרכזיות של פיונגיאנג. בהלוויה נראו בנו ובתו קים ג'ונג-און וקים יו-ג'ונג, אולם שני בניו האחרים, קים ג'ונג-נאם וקים ג'ונג צ'ול, לא נראו. במצעד שליווה את ההלוויה ניכרה נוכחות צבאית גדולה יותר מבהלווייתו של אביו קים איל-סונג ב-1994.[4]

מותו הונצח בעשרת ימי אבל שנתיים, במהלכם נאסר לעסוק בפעילויות פנאי שונות. לאורך השנים הורחבו הכללים ונכון לשנת 2021 מדובר ב־11 ימי אבל לאומיים במהלכם נאסר אף לשתות אלכוהול ולצחוק.[5]

קישורים חיצוניים עריכה

ביאורים עריכה

  1. ^ עד 1988 היה הנשיא, להלכה, בכיר ממנו. אך בשנה זו הכריזה קוריאה הצפונית כי מעתה יו"ר ועדת ההגנה הלאומית יהא ראש המדינה. כך היה ג'ונג-איל לראש המדינה באופן רשמי.
  2. ^ אין קשר משפחתי לג'ונג-איל (שקים הוא גם שם משפחתו).

הערות שוליים עריכה