קיקיון מצוי

קיקיון מצוי
מיון מדעי
ממלכה:	צומח
מערכה:	בעלי פרחים
מחלקה:	דו־פסיגיים
סדרה:	מלפיגאים
משפחה:	חלבלוביים
סוג:	קיקיון
מין:	קיקיון מצוי
שם מדעי
	Ricinus communis; ‏ליניאוס, 1753
תחום תפוצה

המונח "קיקיון" מפנה לכאן. אם הכוונה למשמעות אחרת, ראו קיקיון (פירושונים).

קִיקְיוֹן מצוי (שם מדעי: Ricinus communis) הוא מין יחיד בסוגו ממשפחת החלבלוביים (Euphorbiaceae). הצמח רעיל לאדם.

הקיקיון הוא שיח חד-ביתי, שיכול להגיע לגובה של עד 5 מטר. עלה הקיקיון הוא בצורת כף יד וגודלו עד 30 סנטימטרים. העלים ירוקים, ולעיתים עם גוון עמוק של כחול כהה, והם מבריקים, בעוד העלים הצעירים והגבעולים הם בעלי גוון אדמדם.

הפרחים חסרי עלי כותרת, והם נישאים בתפרחת (מַכְבֵּד) הפרחים הזכריים בעלי אבקנים מרובים נמצאים בחלקו התחתון של המכבד, והפרחים הנקביים בעלי עמודי עלי אדומים בחלקו העליון. הפריחה בישראל נמשכת כל הקיץ. הזרעים חלקים ומבריקים בעלי פסים ונקודות בצבע חום בהיר וכהה ומופצים על ידי נמלים. קליפת הזרע של הקיקיון מכילה את הרעל ריצין.

מוצאו של הקיקיון באפריקה הטרופית, אך הוא התפשט למקומות רבים ברחבי העולם עקב השימוש בו על ידי האדם. עקב מוצאו הטרופי של הצמח הוא רגיש לקור, ומת בטמפרטורות שמתחת לאפס מעלות צלזיוס. בארצות שבהן חורף קר מגדלים את הקיקיון כצמח חד שנתי. בארץ ישראל הוא גדל בצִדי דרכים ומזבלות בעיקר באזור צפון הארץ ומישור החוף.

מזרעיו של הקיקיון מפיקים את שמן הקיקיון המשמש ברפואה, כחומר סיכה ובתעשיות שונות. כמו כן מגדלים אותו לצורכי נוי בארצות רבות, ואף פותחו זנים בעלי עלים בצבעים שונים.

בעשור האחרון נודע על מספר רב של הרעלות אשר נגרם כתוצאה מבליעת זרעי הקיקיון.^[^{דרוש מקור]} רעילותם של הזרעים היא גבוהה, ופגיעתם קשה ויכולה להמית. ישנן עדויות לכך שבמצרים הקדומה, לפני כ־3,000 שנה, השתמשו בזרעי הקיקיון להכנת מרקחות למחושי בטן ולפגיעות של טפילים. כבר אז ידעו המצרים על רעילותם הגבוהה של הזרעים ובנוסף לשיקויים ותרופות, הם היו מפיקים מהם רעל לשימושים שונים.

קיקיון מצוי הוא אלרגני לפי הספרות הבוטנית.^[1]

בשפה העבריתעריכה

שמו העברי של הצמח מופיע בספר יונה כצמח אותו מצמיח ה' מעל ליונה לצל.

הקיקיון אינו מאריך שנים, אך יכול להגיע לגודלו המלא תוך עונת גידול אחת. ונראה שהצמח ביונה הוא הצמח המוכר כיום, לאור התיאור בתלמוד הבבלי:

"אמר רבה בר בר חנה: לדידי חזי לי קיקיון דיונה ולצלוליבא דמי ומדפשקי רבי ועל פום חנותא מדלן יתיה ומפרצידוהי עבדי משחא ובענפוהי נייחן כל בריחי דמערבא."
תרגום: אמר רבה בר בר חנה: ראיתי את הקיקיון של יונה, והוא דומה לצלוליבא (שם צמח). הוא גדל בבצעי המים, ובעלי החנויות משעינים אותו על פתחי החנויות, מגרעיניו מייצרים שמן וכל חולי ארץ ישראל מניחים את ענפיו על משכבם.

— תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף כ"א, עמוד א'

בתרגומי התנ"ך לשפות שונות ניתן למצוא זיהויים מגוונים לקיקיון המופיע בספר יונה: גפן, דלעת, קיסוס וקיקיון מצוי. אף על פי שאין תמימות דעים לזיהוי הקיקיון בספר יונה, באחד המחקרים שנכתבו לאחרונה ישנה העדפה לזהותו עם הקיקיון המצוי בשל המסר של ה' ליונה: החיים הרבה יותר מורכבים מאשר "טוב" ו"רע". אכן, בקיקיון המצוי ישנה תכונה של רעילות מצד אחד ורפואה מצד שני. כמו כן, הקיקיון המצוי בעל העלים הגדולים אכן נטה להתייבשות מהירה.^[2] בעברית, המילה "קיקיוני" היא מטבע לשון המתאר דבר ארעי, שהגיע לגודל מלא תוך זמן קצר ועתיד להיעלם באותה מהירות בה הופיע, בדומה לקיקיון המתואר בספר יונה.

סיפור יונה מופיע אף בקוראן בשינויים קלים, שם נקרא הקיקיון – "מין יקטין". במונח זה תורגם לערבית "הקיקיון" בפירוש הפוליגלוטה לספר יונה. רוב מוחלט של פרשני הקוראן זיהו את ה"יקטין" עם הדלעת. (כך גם הרמב"ם מתאר את ה"יקטין"). חלק מוסיפים שזהו שם כולל ל"כל צמח המתפרס על פני הארץ ואינו מקיים גזע כמו אבטיח, מלון הקטא, אבטיח הפקועה ודומה להם." (טברי). זיהוי זה של הקיקיון נשמר אצל הערבים ואצל הקראים ועבר אל פרשני ימי הביניים שהיו בזיקה לתרבות הערבית (אבן עזרא לדוגמה) וכך נשתמרו עד ימינו.^[3]