קירישיטן
המונח קירישיטן (ביפנית: 吉利支丹, 切支丹, キリシタン) משמש ביפן לתיאור הנוצרים הקתולים שחיו במדינה במאות ה16 וה-17.
ביפנית מודרנית ישנם מספר אופנים שונים לכתיבת המילה "נוצרים" (מהמילה האנגלית Christian), כשמקובלים הם キリスト教徒 (קיריסוטו קיוטו) ו-クリスチャン (קוריסוטן). האיות קירישיטן משמש בעיקר בכתבים יפנים לתיאור תקופת פעילותה של הכנסייה הקתולית ביפן, או ביחס לקקורה קירישיטן, נוצרים בסתר.
מיסיונרים נוצרים נודעו ביפן בשמות "בָּאטֶרֵן" (מהמילה הפורטוגזית Padre, אב) או "אירומן" (מהמילה Irmão, אח).
היסטוריה עריכה
שש שנים לאחר הגעת הספינה פורטוגזית הראשונה ליפן ב-1543, החלה הפעילות המיסיונרית, בעיקר על ידי מסדר הישועים, שנהנה מתמיכת האימפריה הפורטוגזית. מספר שנים לאחר מכן החלו לפעול במדינה גם מיסיונרים פרנציסקנים ודומיניקנים, שבעצמם נהנו מתמיכת הספרדים. מתוך 95 הישועים שפעלו ביפן במאה ה-17, 57 היו פורטוגזים, 20 היו ספרדים ו-18 היו איטלקים. המיסיונרים הראשונים שהגיעו ליפן היו פרנסיסקו חאווייר, קוסמה דה טורס וחואן פרננדז, שהגיעו לקגושימה במטרה להפיץ את הנצרות הקתולית. בשיא פעילותה, בשנת 1637, עמד מספר הנוצרים ביפן על סביבות 300,000 אנשים.[1] עם זאת, לאחר מכן החלה דיכוי הנצרות מצד השלטונות היפניים, עד להכחדתה הסופית ביפן במאה ה-17.
קו החלוקה בין פורטוגל לספרד עריכה
.png)
דת הייתה חלק מאוד חשוב בשתי האימפריות, והתנצרות נחשבה מועילה לאימפריה מבחינה רוחנית, אך גם מבחינה חילונית. כל אימת שאימפריות אלה הרחיבו את שטחי השליטה שלהן, הגיעו לשטחים אלה מיסיונרים תוך זמן קצר. בחוזה טורדסיאס חילקו האימפריה הפורטוגזית והאימפריה הספרדית את העולם ביניהן לאזורי השפעה, ואף על פי שבעת החתימה על החוזה לא הכירו שתי האימפריות את יפן, נפלה המדינה באזור ההשפעה של האימפריה הפורטוגזית.
אף על פי שלא יכלו להפוך אותה לקולוניה, שלחו הפורטוגזים את הישועים ליפן, מכיוון שכך קיוו להשיג זכויות סחר עם המדינה. הישועי אלסנדרו ואליניאנו נשלח לפעול ביפן, חרף ההתנגדות הספרדית. האפיפיור גרגוריוס השלושה עשר אישר את שליחותו של ואליניאנו בבולה אפיפיורית ב-1575, שקבעה שיפן מהווה חלק מדיוקסיית מקאו. דיוקסיית פונאי (נגסאקי) נוסדה ב-1588, בחסות הפורטוגזים.
בתגובה לפעילות הישועית, נכנסו המסדרים המנדיקנטים, שנהנו מתמיכה ספרדית, ליפן בדרך מנילה. בו בזמן הם הפעילו שדולה כנגד הישועים בוותיקן, עד שב-1600 איפשר האפיפיור קלמנס השמיני לנזירים ספרדים להיכנס ליפן מהמושבות הפורטוגזיות. הפורטוגזים האשימו את הישועים הספרדים בכך שהם פועלים לטובת מדינתם ולא לטובת האל, ומאבק זה הביא לסכיזמה בדיוקסיית פונאי.
מלבד זאת, נאלצו המסדרים הקתולים להאבק גם בגורמים מהולנד ומאנגליה. בראשית המאה ה-17 הקימו ההולנדים והאנגלים תחנות סחר ביפן, ואף על פי שהאנגלים עזבו את המדינה לאחר עשור, המשיכו ההולנדים לסחור עם היפנים, ולמעשה היו המדינה האירופאית היחידה שסחרה עם יפן עד המאה ה-19. כיריבות מסחר, הכפישו המדינות הפרוטסטנטיות את הנצרות הקתולית, ובסופו של דבר הצליחו להביא לשינוי בגישת השוגון כלפי האימפריות האיבריות.
אסטרטגיית הפצה עריכה
הישועים האמינו שהדרך הטובה ביותר להפיץ את הנצרות היא להמיר אנשים בעלי השפעה, ובכך לאפשר לדת לחלחל מטה, אל ההמון. הם נמנעו מחשד והאשמות בכך שלא הטיפו לפשוטי העם ללא אישור השליט המקומי. כתוצאה מכך המירו מספר דאימיו את דתם לנצרות, ואחריהם, בעידוד כמרים דומיניקנים ואוגוסטינים, המירו נתיני הדאימיו את דתם גם כן.
כשהגיע חאווייר לקגושימה נלחמו שניים מראשי ענפי שבט שימאזו, סנהיסה וקצוהיסה, על השליטה בשבט כולו. שימאזו טקאהיסה נבחר להנהיג את ענף קצוהיסה, מאחר שב-1542 הוא קיבל את פניהם של הפורטוגזים הראשונים באי טנגשימה, ואלה הכירו לו את כלי הירייה שלהם. מאוחר יותר הוא נפגש עם חאווייר ונתן לו רשות להמיר את כל נתיניו.
לאחר שנכשלו ניסיונותיו של חאווייר לפגוש את קיסר יפן הוא פנה לעיר ימאגוצ'י, שם קיבלו הדאימיו אוצ'י יושיטאקה בברכה, ואיפשר לו לנצר את נתיניו. הידיעות על הזרים ועל כך שיש בידם ידע רב, נפוצו בעיר ואל חאווייר הגיע זרם של מבקרים שהתעניינו בהסברים על תופעות הטבע כמו ליקויי חמה, שביט ותופעות שונות של מזג האוויר וחאוויר השתמש בהסברים על מנת לחתור למטרתו העיקרית, דיון ב"יוצר" של כל תופעות הטבע. לאחר התחלה מהוססת הגיעה ההצלחה. תוך ארבעה חודשים הצליח חאווייר להמיר את דתם של כ-500 איש, מרביתם סמוראים או אנשים הקשורים לחצר הדאימיו.
הקהילה היפנית הנוצרית המוקדמת עריכה
בהיעדר אנשי כנסייה אירופאים, סייעו אזרחים יפנים מהקהילות המקומיות לכמרים הקתולים. הם סייעו לכמרים בעריכת טקסים דתיים, בתחום החינוך הדתי, ועד סוף המאה ה-16 היו מסייעים אף בטבילה. הסייעים התחלקו לשתי קבוצות: קאנבו (看坊), שהיו אלה שנטשו את החיים החילוניים, אך לא קיבלו על עצמם את עיקרי האמונה, וג'יהי-יאקושה, שהיו אנשי משפחה בעלי מקצוע. לאנשים אלה נודעה חשיבות רבות לקיומה של הכנסייה הקתולית ביפן, חשיבות שלא נופלת מפועלם המוצלח של המיסיונרים עצמם, או מהאינטרסים הפוליטיים והכלכליים שעודדו דאימיו מסוימים להתיר את הנצרות שנחלתם.[2]
ב-1551 כבר פעלו ביפן יפנים שעסקו בהפצת הנצרות ובתרגום התנ"ך והברית החדשה ליפנית. ב-1557 החלו הכמרים לקבל יפנים לשורות הכנסייה, ושלושים וארבע שנים לאחר מכן כבר היו שבעים ישועים ילידי יפן. בשיא פריחתה, מנתה הכנסייה הקתולית כ-130,000 מומרים יפנים.[3]
עם זאת, היווצרותה של קהילה המקדישה עצמה לכנסייה עוררה גם חששות בקרב דאימיו מסוימים, ובעיקר בקרב השוגונות טוקוגאווה, שהחלה להצר את צעדיהם של הכמרים ושל היפנים הנוצרים.
מדיניות השלטונות הראשונית כלפי הכנסייה עריכה
לאחר שהמירו יפנים לנצרות בדרום מערב יפן, שאפו הישועים להרחיב את שטח הפעילות שלהם לקיוטו. ב-1559 קיבל גספאר ויללה אישור מהשוגון אשיקאגה יושיטרו ללמד נצרות בעיר. עם זאת, האישור היה דומה לזה שקיבלו המקדשים הבודהיסטים, ואין בו כדי להצביע על יחס מועדף כלפי הנוצרים. בנוסף לכך, ב-1565 פרסם הקיסר אוגימאצ'י צו האוסר על הפעילות הקתולית. עם זאת, שני הצעדים לא השפיעו רבות על התרחבות הכנסייה.
אודה נובונאגה, מאחד יפן, זכה להכרת הנוצרים ביפן, בשל גישתו החיובית כלפיהם והסובלנות שגילה כלפי הנצרות. אך גם הוא לא נקט צעדים מיוחדים לטובת הכנסייה, והסבר אפשרי לגישתו הייתה שהוא כבש את מזרח יפן, בעוד בסיס הפעילות הקתולי שכן במערב המדינה.
טויוטומי הידיושי ודאימיו נוצרים עריכה
כשהשלים טויוטומי הידיושי את איחוד יפן, השתנתה גישת השלטונות כלפי הנצרות. עם הפיכתו לשליט יפן החל הידיושי לשים לב לאיומים חיצוניים על שלטונו, ובמיוחד להשתלטות המעצמות האירופאיות על מזרח אסיה, שבישועים ראה את הסמן המקדים שלה. עם זאת, הידיושי ניסה להצר את רגלי הנצרות תוך שמירה על יחסים טובים עם פורטוגל וספרד, על מנת לשמור על גישה לאשלגן חנקתי, שהיה חיוני לייצור אבק שרפה. מסיבה זו היו דאימיו שהחליטו להתנצר, ובין 1553 ו-1620 המירו שמונים ושישה דאימיו את דתם לנצרות, ורבים אחרים גילו יחס טוב אליה.
יחסו של הידיושי כלפי הנוצרים החמיר ב-1587, כשגילה שדאימיו נוצרים ניצרו בכוח את וסאליהם, סחרו בעבדים יפנים, ושחטו סוסים ושוורים למאכל, בניגוד לציווי הבודהיסטי. בעקבות זאת פרסם הידיושי צו שאסר על מסחר עם אירופאים ואף אסר על פעילות מיסיונרית.[4]
אף על פי כן, הצו לא נאכף, וכמרים נותרים המשיכו להטיף לפשוטי העם ולנצר אותם. הידיושי החל לחשוש שמא נאמנותם של האנשים תעבור מהשוגון לאפיפיור ברומא, ואלה יחלו להתמרד כנגד שלטונו. על כן הורה על הוצאתם להורג של עשרים ושישה נוצרים, כאזהרה ליפנים שרצו להתנצר, ואלה נודעו בתור "עשרים ושישה המרטירים של יפן". הקבוצה אף כללה חמישה מיסיונרים פרנציסקנים אירופאים, מיסיונר פרנציסקני מקסיקני, שלושה יפנים ישועים ושבעה-עשר עמאים, בהם שלושה ילדים. הם הוצאו להורג בצליבה בנגסאקי, ב-5 בפברואר 1597.[5]
עם מותו של הידיושי ב-1598 הרפו הרשויות מרדיפת הנוצרים.
התפשטות עריכה
עד סוף המאה ה-16 היה המיסיון ביפן הקהילה הנוצרית הגדולה ביותר במדינה שלא הייתה תחת שלטון מעצמה אירופאית, והיחידה בה כל חברי המסדרים היו מקומיים. ואליניאנו עמד על ייחודה של קהילה זו, ואף תמך בשמירה על התרבות המקומית בקרב הקהילה.
מרבית הנוצרים היפנים התגוררו בקיושו, אך הנצרות הגיעה לכל קצוות יפן, ועד סוף המאה ה-16 ניתן היה למצוא נוצרים בכל מחוז ומאות כנסיות ברחבי המדינה. אחת הסיבות שסייעו לתפוצת הנצרות הייתה העובדה שאנשים מכל מעמד חברתי התנצרו, החל באיכרים, דרך סוחרים ובעלי מלאכה, וכלה בלוחמים ובקורטיזנות. סיבה נוספת הייתה שמראשית פעילותה במדינה, ניהלו מקומיים את הטקסים הדתיים, ולפיכך היה לכנסייה ציביון יפני, דבר שהקל על קבלת הדת בקרב האוכלוסייה.
בראשית המאה ה-17 הייתה נגסאקי המרכז הנוצרי של יפן ומרבית תושביה היו נוצרים. הקהילה, שנשלטה על ידי האליטה המקומית ולא על ידי פורטוגזים, כללה ב-1611 שני בתי חולים, עשר כנסיות, והיא התחלקה לשמונה קהילות-משנה.
תגובת טוקוגאווה עריכה
לאחר מותו של הידיושי ב-1598, השתלט טוקוגאווה איאיאסו על יפן והפך לשוגון ב-1600. בדומה לקודמו, לא גילה טוקוגאווה חיבה יתרה לנוצרים, אך נתן עדיפות לסחר עם פורטוגל וספרד. בניסיון לנשל את האימפריות הקתוליות מזכויות המסחר שלהן ביפן, טענו הסוחרים הבריטים וההולנדים בפני השוגון שלספרד שאיפות אימפריאליות, ושהדת היא כלי עיקרי ליישומן, ואף הבטיחו הם עצמם לעסוק אך ורק במסחר, ולהימנע ממיסיונריות ביפן.
אף על פי ששוגונות טוקוגאווה הייתה חזקה ויציבה יותר משלטונו של הידיושי, דנו הכמרים בגלוי באפשרות של שימוש בכוח כנגד דיכויים. בנוסף, ב-1615 ביקש שליח מטעם מלכות המשנה של ספרד החדשה מהשוגון שיקצה לו אדמה על מנת לבנות מבצר, והבקשה גרמה להעמקת חשדות השוגון כלפי האימפריות האיבריות ושאיפותיהן.
בסופו של דבר החליט טוקוגאווה לאסור על פעילות קתולית ביפן, וב-1 בפברואר 1614 פרסם יורשו, טוקוגאווה הידטאדה, את "צו גירוש המיסיונרים". הצו הורה על גירוש כל המיסיונרים מהמדינה, ונטען בו שהם רוצים לכבוש את המדינה. בנוסף, נכתב שהנצרות מלמדת את מאמיניה להתנגד להחלטות הממשלה, להכפיש את דת השינטו, לזלזל בחוק האמיתי, להרוס חוקים ולהשחית מידות טובות.[6] צו זה, בניגוד לקודמיו, נאכף בצורה מחמירה, ובנוסף נדרשו כל תושבי יפן להרשם במקדש הבודהיסטי המקומי.
הצטמצמות הקהילה עריכה
השלטונות היפניים נהגו להשתמש בפומי-אה (踏み絵, "תמונת דריכה") - תמונות של ישו או של מרים, אם ישו - על מנת לאתר מאמינים נוצרים. נציגי הממשל היו מגיעים לכפרים ומכריחים את כל התושבים לדרוך על התמונות, ואלה שהיו מסרבים זוהו כקתולים ונשלחו לנגסאקי. שם היו עוברים עינויים במטרה להסיט אותם מאמונתם, ואם היו עומדים בסרובם, היו מוצאים להורג.
מרד שימאברה, שפרץ ב-1637, החל בשל סיבות כלכליות, אך תוך זמן קצר קיבל גון דתי. כ-27,000 אנשים הצטרפו למרד, שלבסוף דוכא ביד קשה על ידי חיילי השוגון. יפנים נוצרים רבים אף אולצו לעזוב את יפן, ואלפים מהם התיישבו מאוחר יותר בפיליפינים ובמקאו.
הקהילה הנוצרית שנותרה ביפן נאלצה לרדת למחתרת, וחבריה נודעו בשם קקורה קירישיטן, או "נוצרים נסתרים." אלה היו מקיימים טקסים דתיים בסתר, העבירו תפילות מפה לאוזן בלבד, ואף היו מקפידים להטביל את ילדיהם. כמו כן, מספר כמרים נותרו ביפן באופן לא חוקי.
גילוי מחדש עריכה
לאחר תקופת הסתגרות ממושכת, נאלצה יפן לפתוח את שעריה בפני ספינותיו של קומודור מת'יו פרי ב-1853, ולאחר החתימה על אמנת הידידות והמסחר בין ארצות הברית ליפן ב-1858, יכלו זרים להתגורר ביפן. תוך זמן קצר הגיעו ליפן אנשי כמורה קתולים, פרוטסטנטים ואורתודוקסים, אף על פי שההטפה עדיין נאסרה.
כחודש לאחר הקמת כנסייה חדשה בנגסאקי ב-1865, הגיעה למקום קבוצה של יפנים מהכפר הסמוך. אחת מהנשים בקבוצה שוחחה עם הכומר ברנארד טדי פטיטז'אן וסיפרה לו שבכפרם ישנן מספר משפחות שהמשיכו להחזיק באמונתן הנוצרית. הכומר חקר את הנושא ומצא שהכפר המשיך לקיים את המסורת הנוצרית, כולל הטבלה ותפילה, במחתרת במשך כ-250 שנים.
מכיוון שהחוקים האוסרים על הנצרות עדיין היו בתוקף, נמשך האיסור על יפנים להשתייך לנצרות עד נפילת השוגונות ב-1867. ממשלת מייג'י המשיכה במדיניות זו על פני מספר שנים, אך בסופו של דבר, בלחצן של מעצמות אירופה, ביטלה את האיסור ב-1873. לאחר מכן התברר שביפן חיו אלפי קירישיטן ששרדו את הרדיפות לאורך השנים. חלקם שבו לכנסייה הקתולית, וחלקם העדיפו לשמור על האמונה המסורתית שלהם והפכו מקקורה קירישיטן לנארה קירישיטן ("נוצרים נפרדים").
לקריאה נוספת עריכה
- Costa, João Paulo Oliveira e. "The Brotherhoods (Confrarias) and Lay Support for the Early Christian Church in Japan" in Japanese Journal of Religious Studies 34/1: 67–84, 2007.
- Hall, John W. The Cambridge History of Japan: Early modern Japan. Cambridge University Press, 1991. ISBN 9780521223553.
- Jansen, Marius B. The Making of Modern Japan. Harvard University Press, 2002. ISBN 9780674009912.
- Walker, Brett L. "Foreign Affairs And Frontiers in Early Modern Japan: A Historiographical Essay" in Early Modern Japan: An Interdisciplinary Journal 10/2, 46-62, 2002.
