קללת עזרא הסופר

קללת עזרא הסופר היא מסורת שהתהלכה בקרב יהודי תימןקהילות ישראל אחרות) ומספרת את אשר אירע ליהודי תימן (או לקהילות האחרות) בתחילת ימי שיבת ציון ואת השלכות האירועים.

תוכן המסורת משתנה מעט ממקור למקור, אך ציר העלילה המרכזי נשמר בכולן. לפיו, עזרא הסופר, ממנהיגי שיבת ציון, שלח איגרת ליהודי תימן שבה קרא להם לעלות לארץ ישראל ולהצטרף לבניין בית המקדש השני. מנהיגי הקהילה היהודית לא הסכימו לעלות. על פי חלק מהגרסאות הם סירבו משום שראו ברוח הקודש את חורבן בית שני. בתגובה קילל אותם עזרא בעוני ובמחלוקות. בחלק מהגרסאות מופיע כי אף הם השיבוהו בקללה שלא יזכה להיקבר בארץ ישראל.

מקורות המסורתעריכה

שלושת המקורות הראשונים (שלא ידוע כי התבססו האחד על השני) למסורת על קללת עזרא הם: הרב שלמה עדני, מהרי"ץ, והנוסע היהודי יעקב ספיר. המוקדם ביותר הוא הרב שלמה עדני, בספרו "מלאכת שלמה", בערך בשנת 1600: "עזרא קלל אותם להיות כל ימיהם בעוני. ובעונות נתקיים בנו באותו הגלות עוני תורה ועוני ממון".[1]

השד"ר הירושלמי יעקב ספיר, שביקר בתימן בשנת 1859, כתב: "וכאשר עלה עזרא מבבל ושלח כתבים לכל ישראל לעלות עמו, שלח גם אליהם, ולא באו. ובא עזרא בעצמו, ולא קבלוהו לעלות עמו, באמרם מראש שאין זאת גאולה שלימה, כי לא הגיע הקץ, ועוד יגלו בראש גולים מירושלם, ומדוע יעפילו לעלות בטרם הגיע הקץ האמתי. וחרה בהם אף הכהן הראש, הוא עזרא, והחרים אותם בחרמו הקשה. ואף הם הפכו עליו את הברכה, שלא יקבר בא"י, וקללת שניהם נתקיימה. הם אין להם שלוה ומנוחה. מנויה וגמורה ששלותם והצלחתם אינה מתקימת ומתמדת בידם, וכמה עשירים חורים ושרים ימצאון אצלם בכל דור ודור, ולא יניחו יתרם לעולליהם וגדולתם לבניהם אחריהם, ואף לאורך ימיהם, כעוף יתעופף כבודם ומאומה לא ישאר בידם. וגם הוא לא נקבר בארץ הקדש, ומנוחתו כבוד במדבר בצרה. עד היום שונאים אותו ואינם קוראים בשמו, לא נמצא בכל הארץ איש שמו "עזרא"... תחת אשר בבבל ובצרה וגלילותיהם רוב שמותיהם "עזרא" על שמו.".[2]

בספר "מגילת תימן", שככל הנראה חיבר המהרי"ץ, רבה של תימן במאה ה-18, מקושרת קללת עזרא לפסוק "וכל אשר לא יבוא לשלשת ימים כעצת השרים והזקנים – יחרם כל רכושו" (ספר עזרא, פרק י', פסוק ח').[3]

בפירושו של רבי עובדיה מברטנורא למשנה (מסכת מעשר שני, פרק ה', משנה ט"ו) מופיעה הפרשנות: "העביר הודיות המעשר - לפי שעזרא קנס את הלוים שלא יתנו להם מעשר, כשעלה מן הגולה ובני לוי לא עלו עמו, וצוה שיתנו המעשר לכהנים". כלומר עזרא מופיע כאן כמעניש את מי שמסרב לעלות, עניין שצץ גם במסורת דנן.

הרב ד"ר רצון ערוסי מעלה סברה כי אפשר שהלווים שנקנסו התפזרו בין קהילות ישראל השונות ונשאו איתם את המסורת על הקפדתו של עזרא הסופר במצוות העלייה לארץ.[4]

קשר למסורות אחרותעריכה

בקוראן נשתמר יחס אוהד לעזרא. היה מי שסבר שיחס זה משקף הערצה של אחת הכתות היהודית לעזרא כבן האל, מה שגרם לקבוצות אחרות לשנוא אותו, ולאמץ סיפור על קללה שקילל את בני קהילתם.[5]

הרב ד"ר רצון ערוסי מעיר כי מסורת דומה קיימת גם אצל יהודי פרס.[4]

פרופ' נחום סלושץ בספרו "האי פליא" מביא מסורות דומות מאוד שהתקיימו בקרב יהודי ג'רבה,[6] וגם בעיר הכוהנים דבדו שבמרוקו. על פי מסורות אלו עזרא קילל אותם באובדן הלווים מהקהילה. עוד על פי פרופ' סלושץ המסורת מתהלכת גם בבבל ועד ימיו נשתיירו עקבותיה אף בכורדיסטן. על פי פרופ' סלושץ אפשר שהיא תולדה של שטנה קדומה בין כוהנים ללווים.

מסורת נוספת מובאת בספר "סדר הדורות",[7] לגבי קהילת וורמייזא (וורמס) שבגרמניה, ויהדות גרמניה של ימי הביניים בכלל. לפי המסורת, הסיבה לגזירות ולצרות שעברו עליהם (פרעות תתנ"ו וכו'), היא סירובם לעלות לירושלים בעקבות קריאתו של עזרא הסופר והעדפתם את "ירושלים הקטנה" שבגרמניה.

מהימנות המסורתעריכה

השם "עזרא" אכן אינו נפוץ בקרב יהודי תימן. היו שנימקו זאת דווקא בהערכה הרבה שרחשו לו. ח"ז הירשברג סבר, על בסיס המסורות הקוראניות הנזכרות לעיל, כי שמשיח שקר יהודי תימני זוהה עם עזרא, מה שגרם להפסקת השימוש בשם זה. כשנשכח סיפור משיח-השקר התפתחה אגדה שנועדה להסביר את חוסר-השימוש בשם.[5]

הרב יוסף קאפח, מהבולטים שבחכמי יהדות תימן במאה העשרים, האמין כי מסורת זו היא "בדותא" ומכנה אותה "דבר שטות". לדבריו, היה עזרא "חביב ונערץ על יהודי תימן לא פחות מכל אישיות מרכזית שנזכר במקרא", והשם "עזרא" ניתן ליושבי תימן לאורך הדורות.[8] כך גם דעת מארי חיים קורח.[9] גם חוקר יהדות תימן יהודה רצהבי פקפק בנאמנות המסורת. הוא קיבל את הטענה שהשם "עזרא" אינו נפוץ בקרב יהודי תימן, אך הדגיש כי השמות הפרטיים בתימן היו מוגבלים למספר קטן של שמות, ומלבד "עזרא" לא נקראו יהודי תימן גם "דניאל, נחמיה, יחזקאל ושמות רבים אחרים".[10]

יוסף טובי שיער כי האגדה נוצרה כדי להצדיק את המסורת הנקוטה ביהדות תימן, ולפיה הם חיים שם באופן רציף עוד מחורבן בית ראשון.[11]

הערות שולייםעריכה

  1. ^ הקדמה לפירוש מלאכת שלמה
  2. ^ יעקב ספיר, "ספר מסע תימן", פרק כ"ט, באתר פרויקט בן-יהודה
  3. ^ מגילת תימן, עמ' 33 (בתוך: יוסף טובי, עיונים במגילת תימן, ירושלים: הוצאה לאור על שם י"ל מאגנס, תשמ"ו)
  4. ^ 1 2 שאל את הרב - שאלות ותשובות ביהדות ובהלכה, קללת עזרא הסופר, באתר מורשת, ט"ו באב התשס"ו
  5. ^ 1 2 ח"ז הירשברג, "מקרון — בעל הקרניים ועזרא — עזיר בן אללה", לשוננו טו, ספר טורטשינר, תש"ז, עמ' 130–133 (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
  6. ^ קווים משותפים ליהדות ג'רבה וליהדות תימן מאת יוסף דגן, ב"האתר הרשמי של יהדות תוניסיה"
  7. ^ חלק ימות עולם, אלף הששי שנת ה' אלפים ש"פ
  8. ^ הרב יוסף קאפח, "קשריה של יהדות תימן עם מרכזי היהדות", בתוך: יוסף טובי וישראל ישעיהו (עורכים), יהדות תימן: פרקי מחקר ועיון, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן צבי, תשל"ו, עמ' ל
  9. ^ יוסף חבארה, בתלאות תימן וירושלים, ירושלים, ה'תש"ל (1970), עמ' 56
  10. ^ יהודה רצהבי, "עזרא הסופר והתימנים", סיני טו, תש"ד, עמ' קח-קיא
  11. ^ יוסף טובי, עיונים במגילת תימן, ירושלים: הוצאה לאור על שם י"ל מאגנס, תשמ"ו, עמ' 63


  ערך זה הוא קצרמר בנושא יהדות. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.