קלרה שומאן
קלרה שומאן (בגרמנית: Clara Schumann; 13 בספטמבר 1819 – 20 במאי 1896) הייתה פסנתרנית ומלחינה, רעייתו של רוברט שומאן ואם שמונת ילדיהם. בחייה ובשנים שאחרי מותה הוצגה דמותה כאם וכרעיה למופת שהקריבה את הקריירה שלה לטובת הקריירה של בעלה. בתקופת הרומנטיקה הגרמנית הייתה נערצת על רבים, ולכבודה הנפיקה גרמניה שטר של 100 מארק הכולל את דמות דיוקנה.
 | |
| קלרה שומאן 1853 | |
| לידה |
13 בספטמבר 1819 לייפציג, ממלכת סקסוניה  |
|---|---|
| פטירה |
20 במאי 1896 (בגיל 76) פרנקפורט, ממלכת פרוסיה, הקיסרות הגרמנית |
| שם לידה |
Clara Josephine Wieck |
| מקום קבורה |
בית הקברות הישן של בון |
| מוקד פעילות |
ממלכת סקסוניה |
| סוגה |
המוזיקה הקלאסית בתקופה הרומנטית |
| שפה מועדפת |
גרמנית |
| כלי נגינה |
פסנתר |
| בן או בת זוג |
רוברט שומאן (12 בספטמבר 1840–29 ביולי 1856) |
| צאצאים |
יוג'יני שומאן, פרדיננד שומאן, Elise Schumann, מארי שומאן, פליקס שומאן, יולי שומאן, Emil Schumann |
| מספר צאצאים |
8 |
| חתימה |
 |
  | |
ביוגרפיה עריכה
קלרה ויק שומאן נולדה בלייפציג שבגרמניה. אביה, פרידריך ויק, מורה לנגינה בפסנתר בעל אופי נוקשה, נהג לשכתב את יומניה ולקבוע את סדר יומה. אמהּ, מריאנה טרומליץ, פסנתרנית מקצועית, לא יכלה לשאת את חייה במחיצת אביה השתלטן, והתגרשה ממנו. אחיה הבכור ריכרד נפטר ממחלה קשה.
בנעוריה למדה נגינה בפסנתר והלחנה ומגיל 13 נודעה כמלחינה מוערכת ופסנתרנית מחוננת שהרבתה להופיע עד לנישואיה לרוברט שומאן. רוברט, תלמיד ומעריץ של אביה, התאהב בקלרה, הצעירה ממנו ב-9 שנים, אך נדחה על ידי האב שהתנגד לנישואים וניסה למנעם. השניים נישאו ב-1840, מה שהביא לעצירת הקריירה שלה. ימיה ולילותיה הוקדשו לרוברט בעלה, לביתה ולמשפחתה: היא ניהלה את הקריירה של בעלה, ערכה, תיקנה וביצעה את יצירותיו, ילדה 8 ילדים, ובין כל אלה אף הספיקה להלחין כמה יצירות. בהופעות משותפות ברחבי גרמניה הפיצה את יצירותיו וזכתה להערצת הקהל.
בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-19, החלה להתדרדר בריאותו הנפשית של רוברט. קלרה החלה לפרנס את משפחתה והמשיכה במסע הופעות, עם רפרטואר עשיר ומגוון הכולל בנוסף ליצירותיו של רוברט גם ביצועים עשירים של מלחינים מוקדמים כבאך, מוצארט ובטהובן. רוברט אושפז ב-1854 בבית חולים לחולי נפש, בעקבות ניסיון התאבדות, ועל פי בקשתו מיעטה קלרה לבקרו.
לאחר מותו של רוברט שומאן, ב-1856, התמקדה בעיקר בהפצת המוזיקה שלו. היא נסעה ללונדון לתקופות ממושכות והמשיכה להופיע ברחבי גרמניה.
ב-1878 החלה ללמד כמורה לפסנתר בקונסרבטוריון הוך בפרנקפורט, שם זכתה להערכה על תרומתה לשיפור הטכניקה של הנגינה המודרנית בפסנתר. היא עבדה שם עד ל-1892, וכעבור 4 שנים, ב-20 במאי 1896, נפטרה, ונקברה בבית הקברות הישן בבון.
יצירתה עריכה
כשהתבגרה, חובותיה האחרות של קלרה מילאו את חייה, והיא לא מצאה די זמן כדי להלחין. היא כתבה: ״פעם האמנתי שניחנתי בכישרון יצירתי, אך ויתרתי על הרעיון הזה; אסור לאישה לחשוק בהלחנה - עוד לא הייתה אחת שהייתה מסוגלת לכך. האם עלי לצפות שאני אהיה האחת?״ רוברט שומאן ביטא אף הוא את דאגתו מההשפעה של מחויבותיה של קלרה על יצירתה:
- "קלרה הלחינה סדרה של יצירות קטנות, שמראות פקחות מוזיקלית ועדינה שכמותה היא לא הראתה לפנים. אולם, הולדת ילדים, ובעל שחי תמיד בעולם הדמיון, הם דברים שלא הולכים יד ביד עם הלחנה. היא לא יכולה לעסוק בכך בקביעות, ולעיתים קרובות אני טרוד במחשבה על הרעיונות העמוקים שאובדים משום שהיא אינה יכולה לפתחם."
התרבות הגרמנית שספגה לא ראתה בעין יפה אישה שהיא גם יוצרת. קלרה הבליטה את כישוריה בביצוע, אך הצניעה את כישורי הלחנתה, והספק יצירתה פחת באופן משמעותי בגיל 36. היא העדיפה להשאיר את היצירתיות לשני האישים הבולטים בחייה – בעלה רוברט וידידה ברהמס, יוצרים גאונים שאינם יכולים לשאת יוצר נוסף לצדם. בשלבים מאוחרים יותר בחייה השלימה יצירות מועטות בלבד, והן: Vorspiele, משנת 1895, וקדנצות שכתבה על שני קונצ׳רטי מאת מוצרט ובטהובן. למרות זאת, הותירה אחריה יצירות שזכו להכרה בינלאומית, מהקונצ'רטו לפסנתר בלה מינור, אופוס 7, ועד שלישיית הפסנתר, אופוס 17. מכלול יצירתה כולל גם קטעי פסנתר, שירים, קטעי מקהלה ושלוש רומנסות לכינור ופסנתר. את הרומנסות כתבה ב-1853, בהשראת יום ההולדת של בעלה רוברט, והקדישה אותן לידידה יוזף יואכים. יואכים ניגן אותן בפני גאורג החמישי, מלך הנובר, אשר כינה אותן ״אושר שמימי מופלא.״ העניין ביצירתה הולך וגובר עם השנים, ויצירותיה מבוצעות ומוקלטות יותר מבעבר.
קלרה הייתה העורכת המרכזית של יצירותיו של בעלה עבור המו״ל ברייטקופף והרטל, ובעבודה זו נעזרה בברהמס. יש הטוענים כי כמה מיצירותיו של רוברט שומאן נכתבו על ידה או לפחות בהשראתה ובתרומתה המכריעה. כך, למשל, נטען כי אחת הרומנסות שחיברה קלרה (מתוך שלוש רומנסות, אופוס 11) השפיעה על הרומנסה בפה דיאז מז׳ור שחיבר רוברט שומאן (אופוס 28 ביצירתו).[1] כמו כן, הסונטה שחיבר שומאן בפה דיאז מינור (אופוס 11 ביצירתו) טומנת בחובה התייחסויות מוזיקליות וחוץ-מוזיקליות רבות הן ליצירתה של קלרה והן לאהבתו אליה.[2]
כמבצעת, נודעה קלרה בווירטואוזיות ובפרשנויותיה המבריקות ליצירות בעלה ומלחינים נוספים. שיתוף הפעולה שלה עם ברהמס הוליד את הביצוע המפורסם שלהם לסונטה לשני פסנתרים – עיבוד לחמישיית הפסנתר בפה-מינור, שכתב וערך ברהמס בכמה גרסאות.
חיים אישיים עריכה
בשנים הראשונות לנישואיה כתבה יומן יחד עם בעלה. בעלה גם חיבר למענה את החמישייה לפסנתר במי במול מז'ור שנכתבה ערב חתונתם ב-1840, ואת החלק הראשון מתוך הקונצ'רטו בלה מינור - הקונצ'רטו לפסנתר בן שלושה החלקים היחיד שכתב. היא ניסתה לשכנע אותו שלא להסתפק בכתיבת מוזיקה לפסנתר, אלא גם עבור תזמורת.[3]
בספטמבר 1853 נפגשה לראשונה עם יוהנס ברהמס, שהגיע לביתה עם מכתב המלצה מהכנר יוזף יואכים. בעקבות מחלתו של רוברט שומאן התהדקו קשריה עם ברהמס במידה רבה. היא וברהמס שיתפו פעולה ביצירה מוזיקלית ובפרסום יצירותיו של שומאן. שומאן מת בשנת 1856, והקשר שלה עם ברהמס נמשך גם לאחר מותו. חוקרים מעריכים כי הקשר בין קלרה וברהמס היה אפלטוני, על אף שהיה רגשי וסוער.[4]
ברהמס אמנם ניהל מספר רומנים אחרים בחייו, אך הוא לא נישא מעולם. לאחר מותו של שומאן, כתב ברהמס את הקונצ'רטו לפסנתר אופוס 15 ברה מינור, כנראה בהשראת יחסיו עם בני הזוג שומאן. דרכיהם של ברהמס וקלרה נפרדו, אך הם המשיכו לשמור על קשר והתכתבו במשך שנים רבות. כשנודע לו דבר מותה הגיע ממרחק 40 שעות נסיעה כדי להשתתף בהלווייתה.
גם הכנר יוזף יואכים נחשב ידיד קרוב שלה. הם הרבו לשתף פעולה, ויש הטוענים שניהלו קשר רומנטי.
הנצחתה עריכה
דמותה של קלרה שומאן הופיעה בסרטי קולנוע אחדים. בסרט "שיר האהבה" (Song of Love) משנת 1947 גילמה קתרין הפבורן את קלרה שומאן, פאול הנרייד גילם את רוברט שומאן ורוברט ווקר גילם את יוהנס ברהמס.[5]
בשנת 1954 גילמה את דמותה לורטה יאנג בפרק בסדרת הדרמה "המופע של לורטה יאנג".[6]
בשנת 2008 גילמה מרטינה גדק את דמותה בסרט "קלרה האהובה" (Geliebte Clara).[7]
דיוקנה של קלרה שומאן הופיע על שטר של 100 מארק גרמני, שהיה בשימוש מתחילת 1989 ועד המעבר לאירו בתחילת 2002. בצדו האחורי של השטר מופיע הבניין הישן של קונסרבטוריון הוך, שבו לימדה. הבניין נהרס בהפצצה במלחמת העולם השנייה, ובבניין החדש של הקונסרבטוריון נקרא האולם הראשי על שמה.
לקריאה נוספת עריכה
- Nancy B. Reich, Clara Schumann: The Artist and the Woman, Cornell University Press, 2013.
- EUGENIE SCHUMANN, MEMOIRS OF, EULENBURG BOOKS LONDON, 1985 בשפת המקור - ב 1925
- ספרות יפה
- Elfriede Jelinek, Clara S, musikalische Tragödie [Playwright], 1982.
- Janice Galloway, Clara, Great Britain: Jonathan Cape, 2002.[8]
קישורים חיצוניים עריכה
קלרה שומאן, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
קלרה שומאן, באתר ספוטיפיי
קלרה שומאן, באתר Last.fm (באנגלית)
קלרה שומאן, באתר AllMusic (באנגלית)
קלרה שומאן, באתר MusicBrainz (באנגלית)
קלרה שומאן, באתר Discogs (באנגלית)- קלרה שומאן, באתר Genius
- קלרה שומאן, באתר SecondHandSongs
- קלרה שומאן, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- קלרה שומאן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
קלרה שומן (1819-1896), דף שער בספרייה הלאומית
.svg){kind=logo}
הערות שוליים עריכה
- ^ John Daverio and Eric Sams, Schumann, Robert, Grove Music Online, 2001
- ^ Harwood, Gregory W, Robert Schumann's Sonata in F-Sharp Minor: A Study of Creative Process and Romantic Inspiration, Current Musicology 29, 1980, עמ' 17-30
- ^ TIM DOWLEY, SCHUMANN his life and times, MIDAS BOOKS, 1982
- ^ BERTHOLD LITZMANN, CLARA SHCUMANN, DA CAPO PRESS, 1979
- ^ "Song of Love (1947)", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
- ^ "The Clara Schumann Story", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
- ^ "Beloved Clara (2008)", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
- ^ ביקורת: ג'ניס גאלווי, השתיקות שבין התווים, באתר הארץ, 10 ביולי 2002