קניין דברים

במשפט העברי, קניין דברים הוא קניין על דבר מופשט, וזאת בניגוד לפעולת קניין רגילה, החלה על חפץ גשמי. דוגמה לקניין כזה היא התחייבות של אדם לעשות מעשה. להלכה, קניין דברים אינו תופס, אף אם הוא מלווה בפעולה ממשית של קניין חליפין.

מקור המונח בדברי התלמוד (בבא בתרא ג ע"א), שם נאמר שהתחייבות לחלוקת חצר אינה תקפה כי היא בגר קניין דברים.

לדעת תוספות יוצא מן הכלל הוא התחייבותו של אדם לשלם לחבירו במקרים מסוימים. אף שאינו מקנה לו חפץ מסוים ממנו יגבה את הכסף, אלא מחייב עצמו באופן כללי ("משעבד את עצמו"), אינו נחשב כקניין דברים והתחייבותו תופסת[1].

הרמב"ם מנמק את ההלכה שקניין דברים אינו נחשב לקניין, בכך ש:"הרי לא הקנה לחברו דבר מסויים וידוע, לא עיקר ולא פירות עיקר הידוע."[2], כלומר, אין לקניין דבר ממשי לחול עליו.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ תוספות ד"ה קנין דברים בעלמא הוא, בבא בתרא דף ג ע"א
  2. ^ רמב"ם, משנה תורה, הלכות מכירה, פרק ה', הלכה י"ז
  ערך זה הוא קצרמר בנושא יהדות. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.