קניין חצר
קניין חצר בהלכה הוא אחת הדרכים בהן ניתן לקנות ולהקנות. לשם העברת בעלות על חפץ לא די בהסכמה מילולית בין המוכר לקונה, אלא נדרשת פעולת קניין מסוימת, כגון הגבהת החפץ. אולם כאשר החפץ המדובר מצוי בשטח פרטי של הקונה - עצם הנוכחות של החפץ ברשות הקונה נותנת תוקף משפטי להסכמה ביניהם, ללא צורך במעשה נוסף של קניין.
מקור הדין והגדרתו עריכה
המקור בתורה לכך שחצרו של אדם קונה לו הוא משני הקשרים הלכתיים דומים, שבהם החצר נחשבת כידו של האדם: מתן גט לאישה, וחיובו של גנב בתשלום כפל.
לגבי מתן גט נאמר בתורה: ”וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ”[1] רבי עקיבא,[2] על פי דרכו לדרוש כל כפל לשון ואות מיותרת, למד מן המילים החוזרות "ונתן בידה"[3] שגם נתינת גט בחצר האישה נחשבת כנתינה בידה. כמו כן למדו בברייתא[4] לגבי תשלומי כפל של גנב מן הפסוק[5]: ”אִם הִמָּצֵא תִמָּצֵא בְיָדוֹ הַגְּנֵבָה מִשּׁוֹר עַד חֲמוֹר עַד שֶׂה חַיִּים שְׁנַיִם יְשַׁלֵּם”. המילים "הִמָּצֵא תִמָּצֵא" באו לומר: בכל אופן שתימצא, בין בידו ובין בחצרו.
רבי ישמעאל,[6] על פי שיטתו: דיברה תורה כלשון בני אדם, הגיע לאותה מסקנה בדרך שונה. לדעתו המובן הבסיסי של המילה "בידו" כולל את רשותו של האדם. זאת, על פי הפסוק:[7] ”וְהוּא נִלְחַם בְּמֶלֶךְ מוֹאָב הָרִאשׁוֹן וַיִּקַּח אֶת כָּל אַרְצוֹ מִיָּדוֹ”. ברור שכאן "ידו" מבטאת את כל השטח הנתון לשליטתו. כמו כן בפסוק:[8] ”וַיִּקַּח הָעֶבֶד עֲשָׂרָה גְמַלִּים מִגְּמַלֵּי אֲדֹנָיו וַיֵּלֶךְ וְכָל טוּב אֲדֹנָיו בְּיָדוֹ”.
על פי זה קובעת המשנה[9] "הזורק גט לאשתו והיא בתוך ביתה או בתוך חצרה - הרי זו מגורשת".
התלמוד קובע שבחצר יש שתי בחינות: מצד אחד החצר נחשבת כעין יד של בעל החצר, וכשם שהנחת חפץ ביד הקונה מקנה לו את החפץ - כך גם הנחה בחצרו. מצד שני החצר נחשבת כעין שליח של הקונה, וכשם ששלוחו של אדם יכול לפעול מטעמו ולעשות עבורו פעולות קניין - כך גם החצר. בכל אחת מן הבחינות הללו יש יתרון וחיסרון: החצר יכולה להחשב כ"יד" רק אם בעל החצר עומד בסמוך לה, ולא כאשר הוא מרוחק ממנה. לעומת זאת שליח מוסמך לפעול גם במרחק רב מן השולח, ובמובן זה גם חצר יכולה להקנות את הנתון בתוכה לבעליה גם כאשר איננו לידה. מאידך, שליח מוסמך לפעול רק על פי רצון השולח, ולכן במקרה בהם ההקנאה נעשית לרצון בעל החצר, כמו במתנה, ניתן להקנות גם אם בעל החצר אינו עומד סמוך לה.
לעומת זאת נתינה לידו של אדם נחשבת כנתינה לו גם אם הדבר נעשה בעל כורחו. נמצא, אפוא, שאם בעל החצר עומד בסמוך לחצר - החצר מתפקדת כ"ידו" גם לגבי דברים שאינו רוצה בהם. לפיכך אשה שבעלה הניח גט בחצרה נחשבת כמגורשת אם עמדה ליד החצר, אפילו אם לא רצתה להתגרש.[10] לעומת זאת כאשר בעל החצר מעוניין לזכות בחפץ - החצר קונה עבורו גם אם היה רחוק ממנה.
חצר שאינה משתמרת עריכה
מעלתו של קנין החצר היא בכך שהיא משתמרת ומשמרת את החפצים שבתוכה לדעת הבעלים, ומסיבה זו, באופן שהחצר אינה משתמרת, כגון שאין לה גדר וניתן להיכנס לתוכה בחופשיות מבלי רשות מהבעלים, חצר כזה אינה מקנה לבעליה.
מסיבה זו, ניתן להקנות לאדם אחר על ידי עבד או שפחה של הקונה, ומכיוון שגופו של העבד שייך לבעלים, כל דבר שנח על גופו או על ידו, נחשב כאילו נכנס לרשות הבעלים. אך מכיוון שכאשר העבד אינו כפות הוא נחשב לחצר שאינה משתמרת לדעת הבעלים, לא ניתן להקנות בצורה שהעבד משוחרר, אלא אם הוא כפות, ואז הוא נחשב לחצר המשתמר לדעת הבעלים אם הבעלים סמוך לו, מכיוון שהוא בשליטתו ושמירתו של הבעלים בלבד.
חצר מהלכת עריכה
הגמרא דנה בתלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ט', עמוד ב' בשלושה אופנים של "חצר מהלכת":
רבא דן במקרה שאדם האומר לחבירו "משוך בהמה זו וקנה אותה יחד את כלים שעליה", וחבירו משך את הבהמה במטרה לקנות את הכלים שעליה בקנין חצר, ומסיק: ”חצר מהלכת היא וחצר מהלכת לא קנה.” רבא מסיק כי גם אם הבהמה עמדה היא נקראת "חצר מהלכת" מכיוון שהיא מסוגלת ללכת, ורק אם כפותה ונלקח ממנה זמנית הכח לנוע, היא נקראת "חצר שאינה מהלכת".
באותה הזדמנות, שאלו רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע את רבא, מה ההלכה באדם המהלך בספינה וקפצו דגים ונפלו לתוך הספינה, האם תחשב הספינה לחצר מהלכת. השיב רבא: הספינה אינה נחשבת לחצר מהלכת, שכן הספינה עצמה נחה ואין לו כוח תנועה, ותזוזתה באה מכח חיצוני - מי הים.
תלמיד אחר של רבא, הוא רבינא שאל באותה הזדמנות שאלה דומה, הדנה באשה שהייתה מהלכת ברשות הרבים, והבעל זרק לה גט לתוך חיקה או לתוך הסל שעל ראשה, האם נחשב הסל שעל ראשה לחצר מהלכת, גם על כך השיב רב אשי שהסל עצמו אינו נחשב לחצר מהלכת, כיון שהוא זז רק מכח האשה שנעה תחתיו ומניעה אותו.
ראו גם עריכה
קישורים חיצוניים עריכה
- מאמרים בנושא קניין חצר וארבע אמות, באתר ספריית אסיף
- הערך "קנין חצר במציאה", באתר ויקיסוגיה
הערות שוליים עריכה
- ^ ספר דברים, פרק כ"ד, פסוק א', ספר דברים, פרק כ"ד, פסוק ג'.
- ^ תלמוד ירושלמי, מסכת גיטין, פרק ח', הלכה א', ראו בגרסת קרבן העדה ופירושו.
- ^ בפסוק ג שם.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף י', עמוד ב'.
- ^ ספר שמות, פרק כ"ב, פסוק ג'.
- ^ ירושלמי בגיטין שם, על גט; מכילתא דרבי ישמעאל, פרשת משפטים, על גנב.
- ^ ספר במדבר, פרק כ"א, פסוק כ"ו.
- ^ ספר בראשית, פרק כ"ד, פסוק י'.
- ^ משנה, מסכת גיטין, פרק ח', משנה א'.
- ^ זהו דין המשנה והתלמוד. בימינו, בעקבות חרם דרבינו גרשום, אין לגרש אשה בעל כורחה.