פתיחת התפריט הראשי
קנקן עזה, מאוסף החוג לארכאולוגיה, אוניברסיטת חיפה. בתמונה מוצג טיפוס 4.

קנקן עזה הוא כלי אגירה, שהיה נפוץ החל מהתקופה הרומית ועד לשלהי התקופה הביזנטית וראשית התקופה המוסלמית הקדומה. מקור שמו מגיע מהעיר עזה, שאליה ולאזורה מייחסים את בתי היוצר של טיפוס זה. הקנקן עשוי מחרס, ונוצר על ידי אובניים. לאורך התקופות התגלו שינויים בצורתו ובנפחו.

טיפוסי כליםעריכה

ישנה חלוקה טיפולוגית של הקנקנים בהתאם לציר הזמן ולאסכולת המחקר, אך בראשיתם קיימות ארבע צורות עיקריות (על פי הטיפולוגיה של גז'גוז' מייחרק Majcherek)‏[1]

כלל הטיפוסים מוגדרים כ"קנקן עזה" אך קיימים שינויים בצורת השפה של הכלי, בצורת גופו, בסיסו ונפחו. כל הטיפוסים בעלי שתי ידיות. הם אינם מיוצרים באותם בתי יוצר, כלומר, ניתן להבחין בשוני צורת הקנקן לאורך ציר הזמן.

  • טיפוס 1: נפוץ החל מהמאה הראשונה עד השלישית לספירה. מכיל כ-30 ליטר ובעל גוף מעוגל.
  • טיפוס 2: נפוץ מראשית המאה הרביעית עד אמצע המאה החמישית לספירה. בעל גוף גלילי (יש חוקרים המייחסים את טיפוס זה ל"קנקן אשקלון"[2]).
  • טיפוס 3: נפוץ החל מהמאה החמישית עד המאה השישית לספירה. בעל גוף צר עם בסיס מעוגל.
  • טיפוס 4: נפוץ החל מהמאה השישית עד השביעית לספירה. בעל גוף צר "חרוטי" עם בסיס צר ומחודד.

טיפוסים 3 ו-4, הם הנפוצים ביותר במכלולי כלי החרס מאתרים ארכאולוגים בתקופה הביזנטית. צורתם הצרה והחרוטית, מעידה על שימוש כקנקן הובלה ימי. בסירות ובאוניות היו מתקנים מיוחדים לקנקנים, שבסיסהם המחודדים ננעצו בהם על מנת למנוע תזוזה ושבירה במהלך המסע הימי. בנוסף, ניתן היה לערום בקומות את הקנקנים בזכות צורתם וכך לחסוך במקום[3] .

שימושעריכה

שימוש ראשוניעריכה

יין עזה או יין אשקלון – השימוש העיקרי של הקנקנים היה כנראה ליין המיוצר באזור דרום השפלה, מישור החוף הדרומי וצפון הנגב. בעבר נטו לחשוב כי היין הגיע מאזור עזה או אשקלון בלבד בגלל אזכור השם עזה ואשקלון במקורות קדומים של נוסעים ועולי רגל מרחבי האימפריה הביזנטית, יחד עם גילוי קנקני עזה מהטיפוס הגלילי בחפירות אשקלון[2], אך לאור המחקר הארכאולוגי המתקיים החל מסוף שנות ה-90 של המאה ה-20, ניתן להסיק כי יצור היין הגיע מאזור נרחב יותר בישראל[1][4]. החוקר פיליפ מאירסון (Philip Mayerson) טוען כי אולי השם עזה קשור לנמל שממנו יצאו את הקנקנים לאגן הים התיכון ולים השחור[2]. במאה החמישית לספירה קנקן עזה הפך לקנקן המרכזי במסחר הים תיכוני. הוא נפוץ באתרים רבים באגן הים התיכון שהיו תחת השלטון הביזנטי. נוכחות של הקנקנים באתרים חופיים על מדפי היבשות, אירופה ואפריקה מעידים על אופי ההובלה שלהם, במסחר הימי על ידי סירות[3]. נראה כי בעולם העתיק המותג "יין עזה" או היין שהגיע מאזור ישראל היה נחשב ליין מאיכות גבוהה, והכלי שהוא נמכר בו, קנקן עזה, היווה תו-איכות לתכולתו.

עדות ארכאולוגית לחשיבות תעשיית היין בדרום הארץ ניתן לראות בכמות הגתות ובתי הבד שנחפרו באזור מישור החוף הדרומי. בתקופה הביזנטית הייתה בנגב פעילות אנושית בעוצמה גבוהה שהתבטאה גם במתקני חקלאות רבים, ומערכות מסחר ענפות. מיקום העיר עזה על מישור החוף הדרומי וחיבורה עם דרכי מסחר רבות טרם לחשיבותה בכלכלת אגן הים התיכון. במהלך אמצע המאה הרביעית הגיעו אל מצרים קנקני עזה מלאים ביין מעזה ואשקלון. נראה כי המותג היין "קנקני עזה" היה אהוב על תושבי מצרים בתקופה זו, בהתחשב בעובדה שהיה יצור של יין מקומי במצרים עוד מידי קדם[5].

שמן זית - בחפירות באתר הארכאולוגי אחוזת המיל השלישי השוכן באשקלון, שנחפר על ידי יגאל ישראל וטלי אריקסון גיני ומתוארך לתקופות הרומית-ביזנטית, התגלו כבשנים של קנקן עזה לצד גתות ליצור יין ובתי בד ליצור שמן. חופרי האתר טוענים כי הקנקנים שימשו לאחסון ויצוא של השמן והיין שהפיקו באתר[6].

שרידי שרף עצים - מבדיקות כימיות שערכו החוקרים על בסיסי הקנקנים נתגלה כי חלק מהם כללו חומר אורגני שחור, שמקורו בשרף עצי מחט. נראה כי רק קנקנים אשר שימשו לאחסון יין צופו בשרף, בשימוש ראשוני. עירוב השרף עם השמן פוגע באיכות השמן ונראה כי בימי קדם נמנעו מלצפות קנקני שמן בחומר זה. זו היא עדות לכך שהשימוש הראשוני של קנקני עזה היה מיועד ליין ולאחר שהיין אזל בכלי נעשה בו שימוש משני לאחסון מוצרי מזון נוספים כמו שמן[3] .

שימוש משניעריכה

נראה כי הקנקן היה תוצר נלווה של ייצור מקומי במישור החוף הדרומי. לאחר סיום התכולה הקנויה (כנראה יין) הקנקן שימש לאחסון, חימום[7], הובלה ואפילו כבית גידול לבעלי חיים[3].

ישנן עדויות לכך שנמצאו עצמות דגים בתוך קנקני עזה מהטיפוס החרוטי, נראה שהיה בפנים ציר דגים או דגים משומרים[5][8] .

ידועים לנו גם מקרים של שימוש משני בקנקנים לגידול בעלי חיים, כמו שובך יונים או ככלי המיועד להשרצה של דגים[3]. הקנקן שימש גם לאחסון שמן זית, שמן שומשום[3], חיטה, פיסטוקים, שעועית, דברי מתיקה וגבינה. מידע זה מתבסס על מחקר שערך החוקר פיליפ מאירסון (Philip Mayerson) במקורות קדומים כגון פפירוסים ואוסטרקאות מהתקופה הביזנטית שבהם מוזכרים קנקני עזה או אשקלון על תכולתם[2].

שובך יונים - בין השנים 1989–1990 נערכו חפירות בחורבת באר שמע, אתר השוכן ממזרח לכביש צאלים-אורים. חופרי האתר הם ישעיהו לנדר ודן גזית, מטעם רשות העתיקות. בחפירה התגלתה כנסייה עם מספר רצפות פסיפס. על פי הממצא הליתי, הקראמי והנומיסמטי הכנסייה מתוארכת למאות השישית והשביעית לספירה[9] . באולם המרכזי נחפר פסיפס "מדליונים", דוגמה הנפוצה בפסיפסים מאזור מישור החוף הדרומי בתקופה הביזנטית. מתוך כלי אמפורה בתחתית הפסיפס יוצאים עלי גפן היוצרים דוגמאות של מדליונים. בתוכם יש בעלי חיים בסצנות שונות ובני אדם. בין רווחי הפסיפס ישנם תיאורים של ציפורים כמו : דוכיפת, חוגלות, ויונים בשילוב עם אלמנטים צמחיים. באחד מן המדליונים המרכזים יש תיאור של קנקן עזה שוכב ובתוכו מקוננת יונה. זו היא עדות ויזואלית לשימוש משני בקנקן כבית גידול לבעלי חיים - יונים[3].

אח או טבון - בין השנים 1993–1994 נערכו חפירות של טלי אריקסון גיני מטעם רשות העתיקות בעיר הנבטית ממשית שבנגב. המכלול הקראמי של האתר הכיל כלי חרס לבישול ואחסון וגם קנקני עזה. אך מעבר לנוכחות הקנקנים במכלול הקראמי היום יומי, נחפרו מתקנים לחימום שהיו עשויים מבסיסים של קנקני עזה מטיפוס 2[7]. במבנן מספר 25 בשכבה מספר שלוש, נמצא חדר שיעודו היה כנראה כמטבח. באחד מהחדרים נמצאו באתרם כשני בסיסים של קנקני עזה עם פיח עליהם. הקנקים נשברו לפני שימושם כמתקן חימום. המבנה חדל להתקיים לאחר רעידת האדמה שהייתה ב-19 במאי, שנת 363 לספירה, וכלל הנראה פעל החל מסוף המאה השלישית לספירה[7].

תפוצה בישראלעריכה

לאורך השנים נערכו מספר חפירות ארכאולוגיות באזור מישור החוף הדרומי של ישראל, כמו החפירה באשקלון וחפירות נוספות. בהרבה מן האתרים התגלו כבשנים ליצור כלי החרס, נתון המוכיח קיום של בית יוצר. ריבוי בתי היוצר בסמיכות למתקנים חקלאיים ליצור יין מוכיחה כי תופעת יצור כלי החרס נשענה על תפוקת היצור החלקאי ולמעשה נוצרה כתעשיית "לוואי" – ראשית נוצר היין וכתוצאה מכך נוצר הקנקן.

מחקרו של יגאל ישראל מראשית שנות ה-90 האיר את מפת תפוצת אתרי היצור של קנקני עזה[10]. ישראל ערך סקר מטעם רשות העתיקות. בסקר נסקרו כעשרים אתרי יישוב מהתקופה הביזאנטית. גבולות הסקר היו נחל לכיש מצפון, חלוצה מדרום, באר שבע ממזרח עד לחוף הים ממערב. באתרים נמצאו עדויות ליצור כלי חרס: פסולת כבשנים -  לבני כבשנים, סיגים של כלים ושברים רבים. בחלק מהאתרים נראו הכבשנים על פני השטח ואובניים. כלל האתרים ממוקמים בסמוך לנחלים או וואדיות בקרבת חומר הגלם ששימש לבניית הכלים – הטין. עם זאת, אזור מישור החוף הדרומי וצפון הנגב הוא לא הגבול המוחלט של בתי היוצר. לאור מחקרים שנעשו על ידי אלי ינאי, יובל גדות ויותם טפר התגלו בתי יוצר בסביבת העיר יבנה[11][4]. הקנקים נפוצים במספר רב בתוך מכלולים קראמים מאתרים ארכאולוגים המתוארכים לתקופה הביזנטית מאזור דרום הארץ בעיקר. עדות לכך היא העדר קנקני עזה במספרים גדולים במכלולים קראמים מאתרים בצפון הארץ.

  • נחל בוהו - אחד מאתרי הסקר של יגאל ישראל. האתר נמצא בדרום מזרח העיר עזה. בסמוך לאחד מיובלי הנחל נמצאו שרידים של בית יוצר קראמי. כשני כבשנים, אובניים וערמות של פסולת יצור נתגלו באתר. באזור הנחל אותרו שברי קנקני עזה רבים[10].
  • תל יבנה - חפירת הצלה של אלי ינאי מטעם רשות העתיקות חשפה בשנת 2010, בית יוצר גדול לכלי חרס בתל יבנה. נחפרו כשישה כבשנים גדולים, אשר התחלקו לשני אשכולות וביניהם מנהרות למעבר. בכבשנים נמצאו כלי חרס רבים משני סוגים עיקריים, קנקנים מטיפוס שק וקנקני עזה. מכלול קנקני עזה היה אחיד והכיל טיפוס עיקרי, החרוטי. על גבי הקנקנים נראו תוספות של טין על הכתף והצוואר, תופעה החוזרת על עצמה ונראה כי נוצרה בכוונה תחילה. הימצאות מספר כה רב של כבשנים מעידה של בית יוצר גדול מאוד לכלי חרס מהתקופה הביזנטית. חופר האתר מעיד כי פעילות כזאת על שטח כה נרחב יכולה לרמוז לנו על ארגון מנהלתי כלכלי, חזק שהיה אחראי ליצור כלי החרס ותפוצתם[4].
  • חורבת ברקה - חפירה של טפר וגדות בין השנים 1998–1999. האתר ממוקם בסמוך ליישוב גן יבנה. באתר נחפר בית יוצר לכלי חרס. חופרי האתר גילו כמות גדולה של שברי קנקני עזה שיוצרו במקום. האתר מתוארך לתקופה הביזנטית[11].
  • אחוזת המיל השלישי - חפירה של יגאל ישראל וטלי אריקסון גיני[6]. באתר השוכן באשקלון נחפרו מבנים רבים כמו בית מרחץ, גתות, בית בד וכבשנים ליצור קנקנים. בשטח F1, המתוארך לתקופה הרומית נחפרו זוג כבשנים, שהיו כנראה ליצור קנקני עזה מטיפוס 1, הקדום ביותר. בשטח B, המתוארך לתקופה הביזנטית נחפרו שני כבשנים שככל הנראה היו חלק ממכלול גדול יותר של יצור. בתוך הכבשנים וסביבתם נמצאה כמות גדולה של קנקני עזה מטיפוס 4, המאוחר ביותר.

תפוצה בעולםעריכה

קנקני עזה נמצאים במכלולים רבים באתרים מאגן הים התיכון כולל ארצות מערביות יותר כמו צרפת[4], ספרד[4], איטליה[4], אנגליה[12] וגרמניה[12]. מוכרים טיפוסים מאיסטנבול, טורקיה, ברניקה (Berenice, Cyrenaica) (עיר עתיקה באזור קירנאיקה מהתקופה הרומית-ביזנטית ליד בנגאזי, לוב), קרתגו, בתוניס, אלכסנדריה במצרים[1] ומערים רבות באזור[3].

העיר אוסתרקינה (אל-פלוסאית), סיני - בשנים 1976–1977 התקיימה חפירת הצלה, על ידי אליעזר אורן מטעם אוניברסיטת בן-גוריון, בה נחפרו מבני יישוב, בתי יוצר לכלי זכוכית וכלי מתכת[13] כנסייה ובית קברות המתוארכים למאה הרביעית עד השביעית לספירה. התיארוך מתבסס על ממצא נומסמטי וקראמי[3].שברים רבים של קנקני עזה מהטיפוס החרוטי בעיקר, נמצאו באתר והם מהווים כ-39 אחוז ממכלול הכלים הכללי. העיר שוכנת לחופי ימת ברדוויל והים התיכון, בנקודת הגישה בין שרטון החול וחצי האי סיני. מיקום זה מעיד על אופי הכלכלה של העיר, אשר התבססה על מסחר ימי. שיא פריחתה של העיר התקיים בתקופה הרומית – ביזנטית ובראשית התקופה המוסלמית הקדומה. העיר נזכרת בתעודות ובמפות מהתקופה הרומית, בהקשר עם העיר עזה והדרך החופית שיש ביניהן[14].

הקנקן במקורות עתיקיםעריכה

  • הפפירוס מאוכסירינוס - פפירוס שמקורו בעיר אוכסירינוס, מצרים. מתוארך למאה החמישית או השישית לספירה. כלי עזה מופיעים שם ביוונית, כחלק מרשימה של מוצרים ומצרכים שהובילו באוניה. ישנה אפשרות שכלי עזה הם קנקני עזה או אשקלון. בפפירוס זה מוזכרים פרטי מאכל המגיעים מעזה ואשקלון, כמו יין מאשקלון ודגים כבושים מעזה[3].
 
קנקני עזה בפסיפס כיסופים.
  • פסיפס כיסופים – מקור חזותי של הקנקן בצורותו החרוטית. נמצא בכנסייה ביזנטית המתוארכת למאה השישית לספירה. בכנסייה נמצאה כתובת עם תאריך לפי מניין עזה שפירשו על פי זמננו הוא אוגוסט שנת 576 לספירה. על רצפת הכנסייה נחפר מקטע פסיפס עם תיאור של אדם בשם אורביקון המוביל גמל ועל גבו קנקנים, הקנקנים זוהו כקנקני עזה. אורביקון מחזיק בידו ענף גפן, היכול להעיד על יצור היין באזור באותה עת או על תכולת הקנקנים[3].
  • פסיפס מתל חדיד המתאר משלוח יין למצרים, כנראה על הנילוס. הפסיפס מהתקופה הביזנטית ובו יש שתי דמויות על סירה עם מפרש, שטה על הנילוס ובתוכה קנקנים – כנראה קנקני עזה עם מכסה[15].
  • בחיבור "תיאור העולם כולו" (Expositio totius mundi et gentium) - חיבור המתוארך למאה הרביעית לספירה שמקורו בשפה היוונית. המקור לא שרד אך השתמרו תעתיקים של החיבור בלטינית. כותב החיבור הוא אנונימי, והוא כותב על הנעשה באימפריה הרומית בעת ההיא. בחיבור מוזכרות הערים אשקלון ועזה כערים חשובות והומות במסחר האזורי עם היין הטוב ביותר[3].

הפסקת השימושעריכה

במהלך המאה השביעית לספירה נצפית ירידה חדה בתפוצת הקנקנים באתרים הארכאולוגים בארץ, תופעה ששיאה מתבטא בהעלמות כמעט מלאה של קנקן עזה מהמכלולים הארכאולוגים במאה השמינית לספירה[4].

הירידה החדה ביצור ושימוש בקנקנים בשלהי התקופה הביזנטית וראשית התקופה המוסלמית הקדומה יכולה להיות נעוצה בהאטה כללית של כלכלת המסחר והחקלאות בסוף התקופה הביזנטית. מידע זה מתבסס גם על צמצום נרחב בהיקף יצור היין באזור הנגב ומישור החוף הדרומי[3].

סברה נוספת קשורה לרעידות האדמה שפקדו את אזור ישראל במהלך המאות השביעית והשמינית לספירה, הידועות שבהן הן רעידת האדמה בשנת 659, ורעש שביעית בשנת 749. ההרס הרב שהותירו אסונות הטבע יכול להשפיע על המשכיות המסחר החקלאי באזור[4].

לקריאה נוספתעריכה

  • שרית עוקד, "קנקני עזה - היבטים כרונולוגים וכלכליים", בתוך אשקלון - עיר לחוף ימים, הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 2001, עמ' 228–235
  • אלי ינאי, "מכלול כבשנים לצריפת כלי חרס מהתקופה הביזנטית ביבנה", קדמוניות, 144, 2012, הוצאת החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה עמ' 94–103

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 Majcherek, Grzegorz, Gazan amphorae: Typology reconsidered, Hellenistic and Roman Pottery in the Eastern Mediterranean: Advances in Scientific Studies, Acts of the Second Workshop at Nieborow, 1995, עמ' 166–178
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 Mayerson, Philip, The Gaza'Wine'Jar (Gazition) and the'Lost'Ashkelon Jar (Askalônion).", Israel Exploration Journal, 1992, עמ' 76–80
  3. ^ 3.00 3.01 3.02 3.03 3.04 3.05 3.06 3.07 3.08 3.09 3.10 3.11 3.12 שרית עוקד, קנקני עזה - היבטים כרונולוגים וכלכליים, אשקלון - עיר לחוף ימים, 2001, עמ' 235-228
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 4.4 4.5 4.6 4.7 אלי ינאי, מכלול כבשנים לצריפת כלי חרס מהתקופה הביזנטית ביבנה, קדמוניות 144, 2012, עמ' 94–103
  5. ^ 5.0 5.1 Sperber, Daniel, Objects of trade between Palestine and Egypt in Roman times, Journal of the Economic and Social History of the Orient, 1976, עמ' 141–144
  6. ^ 6.0 6.1 Israel, Y., Erickson-Gini, T, Remains from the Hellenistic through the Byzantine Periods at the'Third Mile Estate', Ashqelon, Atiqot, 2013, עמ' 174-175, 196–201
  7. ^ 7.0 7.1 7.2 Erickson-Gini, Tali., Nabataean settlement and self-organized economy in The Central Negev: crisis and renewal., Archaeopress, 2010, עמ' 85,220
  8. ^ אבשלום זמר, קנקני אגירה בסחר הימי הקדום, חיפה : קרן המוזיאון הימי הלאומי, תשל"ח 1977, עמ' 61
  9. ^ גזית, דן וישעיהו לנדר., חורבת באר שמע, חדשות ארכיאולוגיות, רשות העתיקות, 1991, עמ' 35–37
  10. ^ 10.0 10.1 יגאל ישראל, סקר בתי יוצר, נחל לכיש-נחל בשור, חדשות ארכיאולוגיות, 1993, עמ' 91–93
  11. ^ 11.0 11.1 Yuval Gadot And Yotam Tepper, A late Byzantine pottery workshop at Khirbet Baraqa, Tel Aviv 30.1, 2003, עמ' 143–148
  12. ^ 12.0 12.1 האנציקלופדיה החדשה לחפירות ארכיאולוגיות בארץ ישראל, כרטא, 1992, פרק אשקלון, עמ' 107
  13. ^ האנציקלופדיה החדשה לחפירות ארכיאולוגיות בארץ ישראל, כרטא, 1992, פרק אוסתרקינה, עמ' 17–19
  14. ^ אליעזר אורן, אוסתרקינה (אל-פלוסיאת), חדשות ארכיאולוגיות, 1977, עמ' 72–75
  15. ^ כלים מתקופת המשנה והתלמוד : ממצאים ארכיאולוגיים לאור המקורות / [התערוכה והקטלוג: עוזה זבולון ויעל אולניק]., מוזיאון הארץ-מוזיאון הקרמיקה, תשל"ח 1978, עמ' 53