קרב אדריאנופול (378)
קרב אדריאנופול או קרב אדריאנפוליס (בלטינית: Proelium Hadrianopolitanum) התחולל ב-9 באוגוסט 378 בסמוך לעיר אדריאנופול (אדירנה בסמוך לגבול הטורקי, היווני והבולגרי). הצבאות הלוחמים היו צבאות האימפריה הרומית המזרחית תחת פיקודו של הקיסר הרומי ואלנס מול קואליציה של שבטים גרמאניים שעיקרם קבוצות שבטים גותיים שנדחפו אל תוך שטחי האימפריה הרומית בלחץ פלישה הונית. שבטים אלו התקבלו תחילה אל תוך שטחי האימפריה אך עימותים וחיכוכים בין הרומאים לגותים הביאו למרידה רבתי ששיאה בהתנגשות בין הצבאות, בתום יום הקרב זכו המורדים הגותים בניצחון מכריע. חלק גדול מהצבא הרומי הושמד והקיסר ואלנס נהרג. הגותים, שהיו חסרי אימון וציוד צבאי מתאים, לא הצליחו לנצל את ניצחונם ולכבוש ערים מרכזיות של האימפריה, אך הצליחו להגיע בתום המרד להסכם שלום עם הרומאים.
_-_Arte_Romana_-_Photo_Paolo_Villa_FO232047_ombre_gimp_bis.jpg) | ||||||||||||||||||
| סצנת קרב בין חיילים רומאיים לחיילים גותיים. תבליט על ארון מתים רומאי מהמאה ה-3 | ||||||||||||||||||
| מערכה: המרד הגותי (376 - 382) | ||||||||||||||||||
| תאריך הסכסוך | 9 באוגוסט 378 | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | סמוך לאדריאנופוליס בתרקיה (אדירנה בטורקיה) | |||||||||||||||||
| קואורדינטות |
41°48′N 26°36′E / 41.8°N 26.6°E | |||||||||||||||||
| עילה | התקוממות השבטים הגותים | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון גותי מוחץ | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
הקרב נחשב לאחת התבוסות הצבאיות הקשות בהיסטוריה של צבא האימפריה הרומית, וכנקודת ציון היסטורית שמסמנת את תחילת התהליך הארוך שסופו נפילת האימפריה הרומית המערבית.
רקע עריכה
נדידת הגותים עריכה
_(14779168724).jpg)
.jpg)
בחצי השני של המאה הרביעית החלה נדידה של שבטים גותים ושבטים נוודים למחצה אחרים מאזור הקווקז אל גבולות האימפריה הרומית, תנועה זו החלה בעקבות לחץ הולך וגובר של פושטים הונים בדרכם אל תוך אירופה מהערבות של אירואסיה. המגע הראשון בין ההונים לגותים התרחש ככל הנראה באזור הים השחור בין נהר הדון ונהר הדניסטר, שם התעמתו ההונים עם קבוצת השבטים הידועה לרומאים בשם הגותים המזרחיים (Greuthungi), או האוסטרוגותים, ועם קבוצת השבטים הגותיים המערביים, הטרווינגים (Thervingi), ששטחי מחייתם היו בין הדניסטר לנהר הדנובה, שהיה הגבול של האימפריה הרומית. בשנת 375 התחולל עימות בין ברית רופפת של השבטים הגותיים ובין ההונים. הגותים לא הצליחו לעצור את ההתקדמות ההונית אל מעבר לנהר הדניסטר והברית התפרקה, כאשר שבטים גותיים נפוצו לכל עבר והפושטים ההונים זנבו בהם. הסיבה להתקפה ההונית על השבטים השכנים לא ידועה. תאוריות הקושרות את האירוע לשינוי באקלים בערבות או לעימותים בין השבטים הנוודים בערבות, נדחו על ידי היסטוריונים.
עוד בטרם הופעת ההונים, היו השבטים הגותיים בעימות מתמיד מול האימפריה הרומית, שראתה בהם איום מתמשך על אזורי הגבול לאורך הדנובה. משא ומתן להפסקת מעשי האיבה שנמשכו שנים, הצליח למנוע מלחמה בקנה מידה משמעותי, אך ההיתקלויות והעימותים הביאו לחורבן החיים האזרחיים לאורך הנהר ולהתפוררות הסמכות של ראשי השבטים. מהלכים רומאיים אלו חתרו תחת הליכוד של הגותים וברגע המבחן מול ההונים נפרמו הקשרים הרופפים. בשנת 376, תחת לחץ של ההונים, הגיעו כ-80,000 פליטים גותים אל גדות הדנובה ודרשו כי הרומאים יאפשרו להם לחצות ולהיכנס אל תוך שטחי האימפריה. הרומאים, בהתאם למנהגם במקרים דומים, הסכימו לדרישה מאחר שסירוב היה מעמיד בסכנה מצד הגותים הנואשים את מערכת ההגנה על הפרובינקיות הגובלות בדנובה, ומאידך מתוך תקווה כי הפליטים ישמשו כחיץ מול התקפות עתידיות.
הפליטים חצו את הנהר בסמוך לעיר הבולגרית סיליסטרה, שהייתה ידועה אז בשם דורוסטורום (Durostorum), וחנו בסמוך לעיר במחנה שתנאי המחיה בו היו בלתי נסבלים. בשנת 377 הגיעה המתיחות לשיא, כאשר המושל הרומאי ניסה לחסל את המנהיגים הגותיים ובראשם פריטיגרן (Fritigern) ולהכניע את הגותים בכוח הזרוע. עימות צבאי ראשון בין הצדדים אירע בסמוך לעיר הבולגרית דווניה, שהייתה ידועה באותה תקופה בשם מרטיאנופוליס (Marcianopolis), ובסופו הביסו הכוחות הגותים המאוחדים את הצבא הרומי שנשלח לדכא את ההתקוממות.
האימפריה הרומית עריכה
_(14781542985).jpg)
האימפריה הרומית שעמדה מול הגותים עברה שינויים מהותיים במהלך השנים ועשרות העימותים מול שבטים גרמאניים שלחצו על הגבולות האירופאים של האימפריה. שינוי אחד מהותי היה הפיכת הנצרות לדת של האימפריה והגותים שחצו את הדנובה וקיבלו את מרות השלטון הרומאי נדרשו להמיר את דתם לנצרות על מנת לאפשר את השתלבותם באימפריה אבל בעיקר לנוכח הקנאות הדתית ולהט ההמרה של הכנסייה והקיסרים.
שינוי נוסף התחולל באסטרטגיה של הגנת הגבולות. בעוד שעד למאה שלישית הייתה ההגנה מבוססת על סדרת מכשולים מבצרים ומחנות צבא על גבולות האימפריה. החל מהמאה השלישית נכנסה האימפריה למשבר שהתאפיין במלחמות אזרחים בהן הלגיונות הרומאיים שאמורים היו להגן על הגבולות או להיות מוכנים לתגובה מהירה כעתודה ללגיונות באזורי עימות הועסקו בעיקר בעימותים בתוך האימפריה עצמה ובכך נחלשה הגנת גבולות האימפריה והיכולת לרכז כוחות במהירות מול אויבים. תהליך ארוך זה של התפוררות הגנות הגבול בשילוב עם העימות הארוך מול האימפריה הסאסאנית והיכולת של שבטים נודדים לאורך הדנובה לתקוף על פי שיקולים של הזדמנות האיצו תהליכים של התפוררות שהיו בשורש משבר המאה ה-3 ועם סיכומו האימפריה הרומית נחלקה למעשה לשתי קיסרויות. השינויים הללו באו לידי ביטוי מעשי משעבר מרכז השלטון מהעיר רומא אל מילאנו ולאחר מכן אל רוונה במערב ובמזרח הוקמה בירה חדשה - קונסטנטינופול.[1]
המחצית השנייה של המאה הרביעית התאפיינה בלחץ אדיר על גבולות האימפריה הרומית המזרחית. הקיסר יוליאנוס הכופר נהרג בשנת 363 בעת מסע מלחמה מול האימפריה הסאסאנית ויורשו יוביאנוס חתם על הסכם משפיל על מנת לחלץ את שרידי הצבא הרומאי מכיתור וסכנת השמדה במסופוטמיה. בהסכם, הרומאים ויתרו על פרובינציות במזרח ועל אחיזתם בממלכת ארמניה. מותו המפתיע של יוביאנוס הגביר את התוהו ובוהו בתוך האימפריה הרומית ומאבקי הכוח בין הפלגים השונים בממשל והיורשים הפוטנציאליים מנעו אפשרות להתמודד באופן יעיל ומסודר עם כלל האיומים לאורך הגבולות. הצבא הרומאי שבמהלך משבר המאה השלישית הפך למכתיר של שליטים מינה ביום 26 בפברואר 364 את ולנטיניאנוס הראשון לתפקיד אוגוסטוס ועל פי דרישת מפקדי הצבא מינה האוגוסטוס החדש ביום 28 במרץ את אחיו ואלנס לאוגסטוס, על פי ההסכמה בין השליטים ולאנס היה שליט החלק המזרחי של האימפריה. שלטונם של שני האחים לא זכה לימי חסד של התבססות. הלחץ על האימפריה הלך וגבר בתסריט שדמה לימי המשבר של המאה השלישית, במערב שבטים גרמאניים חדרו אל תוך שטחי גאליה וחוסר שקט במזרח הוחמר לאחר שוואלנס החליט להכביד את עול המיסים, התמרמרות שעודדה את פרוקופיוס, אציל מהשושלת של קונסטנטינוס להכריז על עצמו כאוגוסטוס ולהגיע לכדי איום ממשי על כסאו של ואלנס תוך שהוא נשען בין היתר על גייסות מקרב השבטים הגותיים.[2]
על מנת להרחיק את האיום של השבטים הגותים ולהכין שקט לאורך הדנובה ערך ואלנס 3 מסעות מלחמה בין השנים 367–369 אל מעבר לדנובה במטרה להכות חזק ככל הניתן בשבטים הגותיים להכניע אותם לכלל הסכם כולל שיבטיח את צייתנותם ויסדיר את הקשרים המסחריים ובעיקר יכפיף אותם למרות רומאית כך שבעתיד יוכלו הרומאים לגייס משורות הגותים לוחמים לצבא הרומאי שמצבת כוח האדם שלו סבלה ממחסור תמידי. הלכה למעשה חצה הצבא הרומאי את הדנובה אך לא הצליח לכפות על הגותים קרב מכריע והלגיונות חזרו ללא הישג אל מעבר לדנובה, במסע האחרון בשנת 369 הצליחו הרומאים להכניע את הגותים בקרב שחשיבותו משנית אך הוביל לחתימת הסכם שלום בין חלק מראשי השבטים הגותים לרומאים. התוצאה בעלת המשמעות החשובה ביותר אירעה מחוץ לתחומי ההשפעה הרומאית - הלחץ הביא למרידות בשכבת ההנהגה הגותית וקבוצת שבטי הטרווינגי המזוהים לעיתים עם הויזיגותים זכתה למנהיג חדש פריטיגרן שעתיד היה לעמוד מול הרומאים בקרב אדריאנופול.[3]
הצבא הרומאי עריכה
ערך מורחב – הצבא הרומי
המבנה והאסטרטגיה של הצבא הרומאי של קרב אדריאנופול התגבשו ברפורמה שהנהיג הקיסר דיוקלטיאנוס בצבא הרומי בסוף המאה ה-3 לספירה. הוא חילק את הצבא לשני סוגים, הסוג הראשון הוא 'כוחות השדה' (Comitatenses) שכללו חיילי לגיונות ופרשים, הם הגיעו לצבא כמתנדבים, או שגויסו כבניהם של חיילים ושירתו 20 שנה. הקומיטאטנסס נחשבו ללוחמים מקצוענים ולכן היו בעלי מעמד עדיף מבחינת שכר ותנאי שרות כוחות אלו ידועים גם בשם "חיל שדה הנייד" והופעלו על פי צרכים טקטיים של האימפריה מבלי שיהיה להם בסיס קבוע. יחידות ניידות אלו כללו גם יחידות עילית שנקראו פלטיני ( לטינית: Palatini "חיילי הארמון") שעליהם פיקד הקיסר הרומאי באופן אישי, (לטינית: Praesentalis "הצבא בנוכחות הקיסר") הקיסר נעזר בניהול צבא זה בקצינים בכירים, החשוב שבהם היה המגיסטר מיליטום (בלטינית: Magister militum, מפקד החיילים), המגיסטר אקוויטום (בלטינית, Magister equitum, מפקד חיל הפרשים) והמגיסטר פדיטיום (מפקד חיל הרגלים).[4]הסוג השני, הידוע בשם לימיטאני, כלל בעיקרו חיילים שאיישו את הביצורים למיניהם ומשך שירותם היה 25 שנה.[5] סוג זה כנראה התפתח במהלך המאה ה-4 לספירה, בתקופתו של קונסטנטינוס, הלוחמים גויסו מקרב האוכלוסייה המקומית שישבה באזורי הגבול והספר של האימפריה הרומית. יחידות הלימיטאנים הוצבו כחילות מצב במצודות ומבצרים באזורי הספר, לאורך דרכים, או על חופי ים או נהרות. הלימיטאנים כללו יחידות שונות: לגיונות של חיל רגלים, קוהורטות של רגלים ופרשים ואלות (Alae) של חילות עזר.[6]
בשדה הקרב פעל הצבא הרומאי במערך קבוע שבו חיל הרגלים במרכז והפרשים באגפים. הקרב נפתח עם תקיפות מהירות של יחידות קלות שפעלו לפני קו המערכה הראשון ועם התקדמות חיילי האויב נסוגו את עומק המערך הרומאי. קו המערכה העיקרי הורכב מ 2 מערכים בקו של חיל רגלים כבד. מאחרי חיל הרגלים התמקמו קשתים שירו חיצים מעל ראשי החיילים הרגלים. יחידות פרשים קלות לעיתים פתחו את הקרב בהסתערות על קווי האויב (כפי שקרה באדרינופול) ועם התפתחות הקרב נסוגו אל קצה אגפי הצבא הרומי משם הם פעלו לתקוף את אגפי צבא האויב. חיל הפרשים הכבד הרומאי פעל בצמוד לאגפים של מבנה הרגלים, תחילה לפגוע ולשבור את מבני פרשי האויב ועם ההצלחה לתקוף את האגפים של מבנה צבא האויב. הפרשים הרומאיים לא תקפו ישירות את קו ההגנה או מבנה התקיפה של חיל הרגלים השל צבא האויב מאחר שתקיפה מסוג זה נידונה בדרך כלל לכישלון. עם התפתחות הקרב שאפו הפרשים לתקוף את חיל הרגלים מאחור או לחלופין לנצל את המהומה ושבירת מערך הלחימה המסודר ולתקוף יחידות וחיילים רגלים שאיבדו את הגנת מערך הרגלים הצפוף והמסודר.
חיל הפרשים הרומאי עריכה
החייל שבאופן מסורתי היה זרוע משנית בהצבא הרומי הפך לכוח משמעותי יותר בצבא הרומי בתקופת הקיסרות המאוחרת ובתקופת המאה הרביעית בסמוך לקרב אדריאנופול היו הפרשים כרבע מהצבא הרומאי ביחידות השדה וכ 29 אחוז מיחידות הפלטיני. יחידות האזוריות הלימיטני היו הניידות ביותר כתוצאה מהצורך לפטרולים קבועים ומרדף אחרי יחידות פשיטה עוינות.
חיל הפרשים הרומאי פעל במסגרת יחידות הידועות בשם וקסילטיו (Vexillatio) ובהן כ 500 פרשים. במאה הרביעית כלל חיל הפרשים הרומאי שלושה סוגי פרשים:
- פרשים קלים ובהם קשתים רכובים ופרשים קלים חמושים בכידונים שגויסו מפרובינציות בהן הייתה תורת-לחימה מפותחת של שימוש בפרשים קלים כגון דלמטיה ופרשים מורים יחידות אלו שימשו בעיקר למשימות סיור ופשיטות מהירות על כוחות אויב. הפרשים הקלים היו תוקפים תוך ניצול מהירות תנועה ושימוש בכלי נשק לטווח ארוך ומנסים לגרום לאבדות ונזק בקרב צבא האויב תוך הימנעות מקרב פנים אל פנים עם יחידות "כבדות".
- פרשים כבדים בסגנון המוכר של הצבא הרומאי לדורותיו. חלקם עטו שריון גוף מסוגים שונים וקסדות. הם היו חמושים בחנית ככלי נשק עיקרי ולעיתים מספר כידונים כנשק הטלה, תפקידם בשדה הקרב היה הגנה על האגפים ותקיפה של אגפי האויב, עימותים עם יחידות פרשים וניצול הזדמנויות טקטיות.
- קטפרקט יחידות-עילית של פרשים כבדים במיוחד שהיו עטויים בשריון כבד קסדה כבדה ומגן. מאפיין ייחודי נוסף לקטפרקט הייתה העובדה שגם הסוס היה מוגן בשריון בסגנון שהועתק מיחידות כבדות של הצבא הפרסי. הפרשים היו חמושים בעיקר בחנית ומיעוטם בקשת כנהוג בצבא הסאסאני בדרך כלל השתמש הקטפרקט בנשק צד נוסף כגון אלה או חרב. תפקידם בשדה הקרב היה להסתער על מערך צבא האויב לשבור את קווי ההגנה ולחסל את היחידות הכבדות של האויב. אין תיעוד על נוכחות יחידות אלו בקרב אדריאנופול אך לאור העובדה כי יחידות אלו היוו כרבע מסך יחידות הפרשים הרומאיות סביר להניח כי הם השתתפו בקרב.[7]
חיל הרגלים הרומאי עריכה
עיקר הצבא הרומאי והיחידות שתפקידן היה להכריע את הקרב היו יחידות חייל הרגלים. במאה הרביעית היו הלגיונות הרומאיים קטנים יותר מהלגיונות של הצבא הרומי בתקופת הקיסרות המוקדמת ומנו כ-1,000 חיילים במצבת כוח אדם מלאה. ביחידות צבא השדה עיקר חייל הרגלים הורכב מיחידות חיל רגלים כבד בשם אוקסיליה פלטינה (Auxilia palatina) שבמקור הוכנסו למערך הרומאי כחלק מהרפורמות של קונסטנטינוס, כ-500 לוחמים ביחידה בכוח מלא הם זכו לאימון וציוד משופר, בעת הקרב הם החזיקו את קו הלחימה העיקרי ועילהן הוטלו משימות שדרשו גמישות ויכולת לחימה. יחידות חייל הרגלים לחמו במבנים צפופים פנים-אל פנים מול יחידות חיל הרגלים ולעיתים הפרשים של האויב. המיגון כלל שריון גוף מסוגים שונים, מגן גדול ואובלי והחיילים היו חמושים בכידונות, חניתות כנשק עיקרי ולעיתים בחרבות או גרזן קרב לקרבות פנים אל פנים. בשדה הקרב היו יחדות חיל הרגלים פרושות במבנה הגנתי בן 6–8 שורות ועם תחילת הקרב ספגו את מכת ההסתערות של צבא האויב על ידי יצירת "חומה" של מגינים וחניתות והטלת כידונים ופלומבטה (Plumbata) חיצים מיוחדים שנזרקו ביד. יחידות רגלים מיוחדות כללו קשתים, קלעים, ויחידות קלות ששימשו לתקיפות פתע ותמרונים מהירים.
סדר כוחות הצבא הרומאי בקרב אדריאנופול עריכה
מחקרים מודרניים מתקשים להעריך את סדרי גודל של הצבא הרומאי בקרב אדריאנופוליס. מספר מחקרים מעלים כהשערה כי כ-15,000 חיילים רומאיים עמדו לפקודת הקיסר הרומאי לפני הקרב מתוכם 10,000 חיילים רגליים וכ-5,000 פרשים. על פי המקורות הרומאיים הצבא הרומאי תחת פיקודו של ואלאנס כלל יחידות מחיילות המצב בתרקיה שככל הידוע ספגו אבדות משמעותיות בקרבות מול הגותים ב-376–377, וחיילות מצב מהלגיונות המוצבים סביב קונסטנטינופול, לגיונות אלו גובשו לצבא לצורך מערכה מתוכננת במזרח מול האימפריה הפרסית ונשלחו חזרה למערב על מנת לקדם את פני האיום הגותי.[8]
הצבאות הגותים עריכה
יש לומר כי המידע על הצבאות הגותיים והגרמאניים בכלל והצבא הגותי שניצח את קרב אדריאנופול בפרט הוא מועט וההיסטוריונים המודרניים לא יכולים לצייר תמונה מהימנה של צבא זה. ברור כי הגותים היו למעשה קבוצת עמים בתנועה, חלק מנדידת עמים גדולה ששטפה את אירופה במאה הרביעית. מול הצבא הרומאי עמדו מספר קבוצות לוחמים מערב רב של שבטים גרמאניים. הם השתמשו בכל כלי נשק שהיה בידיהם. ככל הנראה הצבא הגותי באדריאנופול היה מורכב מערב-רב של עמים וקבוצות ולא היה דומה לצבאות גרמאניים שהרומאים פגשו לפני-כן. עיקר הכוח הגותי היו קלאן גותי הידוע לרומאים כטרווינגי (Thervingi) וקלאן גותי הידוע לרומאים כגראוטונגי (Greuthungi) אלהם הצטרפו אלאנים, אולי הונים, עריקים גותים מהצבא הרומאי, עבדים ושבויי מלחמה שנמלטו מהרומאים, וערב רב של פליטים. אין מידע על מספרי הלוחמים בצבא הגותי, ידוע שהעריקים הגותיים מהצבא הרומאי הונהגו על ידי שני קצינים וייתכן שעובדה זו מצביעה על כך שמדובר בשתי יחידות שלחמו שגוף אחד במסגרת הצבא הרומאי ככל הנראה כ-1,000 לוחמים סה"כ חמושים ומאומנים היטב. באופן סכימתי ניתו לומר כי הגותים הגיעו לשדה הקרב בשני צבאות נפרדים, שלחמו בנפרד ובתזמון שונה אחד מהשני. עובדה זו גרמה לכישלון המפקדים הרומאיים להעריך נכונה את גודל הכוח הגותי הנכון לקרב ובעקבות כך הביא להחלטה הפזיזה שלא להמתין לבוא התגבורת ולנסות להכריע את הקרב במהירות. הכוח של הטרווינגי חצה את הדנובה באישור הרומאים בשנת 376 ונאלץ להשאיר את הציוד הצבאי מאחור או למסור אותו לידי הרומאים, לשדה הקרב באדריאנופול הגיעו הטרווינגי חמושים בכלי נשק רומאיים ממקורות שונים רובם נלקחו שלל בקרבות קודמים. היחידות הלוחמות של הגותים כללו לוחמים על גבי סוסים שתפקדו כפרשים ולוחמים חסרי סוסים שנלחמו כחיילים רגלים מבלי שתהייה הפרדה בין היחידות כנהוג בצבא הרומאי. ברוב המקרים הגותים העדיפו לחימה כחיילי רגלים בעיקר בעמדות הגנתיות, לוחמים בעלי סוס לחמו כפרשים בשטח פתוח, כאשר היה צורך בתנועה מהירה או בניצול יתרון טקטי בשדה הקרב כמו באדריאנופול. ייתכן והגראוטונגי שחצו את הדנובה בשלב מאוחר יותר וללא פיקוח רומאי היו עיקר כוח הפרשים בקרב אדריאנופול, ידוע כי קלאן זה נדד מערבות אוקראינה ועימו הגיעו בני שבט האלאנים שהיו ידועים כפרשים מעולים ובתי-אב הוניים שגם הם היו ידועים כפרשים. עדיות של היסטוריונים רומאיים מעידים כי היחידות הלוחמות של הגותים כללו מספר גדול של קשתים ולוחמים אחרים שהשתמשו בכידונים ונשקי הטלה אחרים שהופעלו בשלבים הראשונים של הקרב ומטווחים ארוכים ולאחר מכן החלו הלוחמים הרגליים במתקפה חזיתית על האויב כשהם משלבים את המגינים שלהם. [9]
שדה הקרב עריכה
המיקום המדויק של שדה הקרב אינו ידוע. אזור הקרבות הוא בסמוך לעיר אדריאנפוליס הידועה כאדירנה (בטורקית Edirne; ביוונית Αδριανούπολη (אדריאנופולי); בבולגרית Одрин (אודרין)) שבתראקיה, והחל מהמאה העשרים בחלקה האירופי של טורקיה. היא שוכנת כ-250 ק"מ מערבית לאיסטנבול, בסמוך לגבולותיה של טורקיה עם יוון ובולגריה.
אזור זה והעיר אדריאנופול שבמרכזו היה זירה לעימותים לאורך ההיסטוריה, ההיסטוריון הצבאי הבריטי ג'ון קיגן מציין כי 15 קרבות גדולים נערכו בשטח גאוגרפי זה ומכנה אותו המקום שהיה מוקד למספר העימותים הגדול ביותר בעולם.[10] על פי קיגן העיר וסביבתה נמצאים באזור גאוגרפי אותו הוא מגדיר "גשר יבשתי" בין אסיה לאירופה אליו מתנקזים שלושה נהרות שהעמקים בהם הם זורמים מהווים דרכים טבעיות מהרי הבלקן: מקדוניה מהמערב, בולגריה מצפון מערב והים השחור מהצפון. מאזור אדריאנפוליס מתנקזים הנהרות אל הים דרך מישור המוביל אל העיר הגדולה במזרח - קונסטנטינופול והגשר בין אסיה לאירופה. שתי הערים הן שני קטבים אסטרטגיים ששולטים על התנועה מהים השחור לים התיכון ומדרום אירופה לאסיה הקטנה. ביצוריה של קונסטנטינופול מנו גישה של פולשים מהים וכוחות פולשים לאירופה ממזרח היו חייבים לרכז את מאמציהם באזור אדריאנופול, פולשים מהצפון היו חייבים להגיע לאדריאנופול לאורך החופים המערביים של הים השחור בגלל המחסום הטבעי של הרי הקרפטים, פולשים מאירופה שקונסטנטינופול הייתה מטרתם העיקרית היו חייבים לחצות את אזור אדריאנופול.
העיר אדריאנפוליס ואזור שדה הקרב שוכנים במרכז תרקיה של העת העתיקה בערבה מישורית. מדרום וממזרח נמתחים מישורים פוריים שהגותים פשטו עליהם בתקופה שלפני הקרב, מדרום מערב תחום המישור על ידי הרי רודופי. לרגלי ההרים זורם נהר המריצה ובסמוך אליו נמתחה דרך שהובילה אל העיר פיליפופוליס פלובדיב ולמערב אירופה. נהר הטונג'ה (Tundzha או Tonzos) מתחבר אל נהר המריצה בסמוך לעיר ומנקז מים ותנועה מרכס הרי הבלקן מצפון.
בין רכס הרי הבלקן ואדריאנופול המישורים תחומים ברכס הרי סטרנדזה (Strandzha בטורקית הרי ילדיז Yıldız) מחסום טבעי זה ניתן היה למעבר במאה הרביעית באמצעות שתי דרכים בלבד: דרך המובילה לאורך נהר הטונג'ה אל העיר ימבול ומשם לאדריאנופול ודרך מזרחית המובילה לקונסטנטינופול לאורך הדנובה. המישורים סביב רכסי ההרים מבותרים על ידי יובלים של נהר הטונג'ה וקפלי קרקע שחלקם יוצרים גבעות של ממש. אדריאנופוליס הם שטוחים וחסרי נקודות ציון מלבד קפלי קרקע שטוחים יחסית.
מהלכים לפני הקרב עריכה
_MET_DP827716.jpg)
האיום הגותי שקרם עור וגידים לממדי איום ישיר על מוקדי הכוח של האימפריה ובעיקר על קונסטנטינופול הכריח את ולאנס לבטל את מסע המלחמה כנגד האימפריה הסאסאנית בארמניה להגיע להסכם לא נוח עם השליט הפרסי ולחזור עם כל הצבא תחת פיקודו אל גבולות הדנובה של האימפריה. בדרכו מערבה, כאשר ואלנס הגיע לקונסטנטינופול הוא נתקל בהפגנות מחאה מצד אוכלוסיית העיר שמחו על כך שלכאורה הוא מזניח את הגנת לב האימפריה ועיר הבירה ומותיר את הפרובינציות לידי הגותים, הפגנות אלו שהתרחשו בפומבי כפו על ואלנס לעזוב את קונסטנטינופול לאחר 12 ימים בלבד מיום כניסתו לעיר. על פי המסופר על ידי היסטוריונים רומאיים ואלנס איים להחריב את העיר בעצמו לאחר שיכה את הגותים. במהלך שנת 378 מינה ואלנס מגיסטר מיליטיום חדש בשם סבסטיאן ושלח אותו בראש יחידת פרשים עילית לנהל מבצעי לוחמה זעירה כנגד גדודי פשיטה גותים, פעולות אלו נחלו הצלחה יחסית אך כפו על הגותים את ההכרה שאין עתיד בפעולות שוד של קבוצות קטנות. פריטיגרן הבין שהרומאים מתכננים מהלך משולב כנגד האיום הגותי ופעל לרכז את הכוחות תחת פיקודו.[11]
ואלנס נקט צעדים להבטיח שהצבא הרומאי יגיע לשדה הקרב ביתרון אסטרטגי וטקטי. הוא הגיע לסיכום על אחיינו האוגוסטוס גרטיאנוס על פעולה משולבת של צבאות שני חלקי האימפריה כנגד צבא הברית הגותית. עם זאת, היה צבא האימפריה המערבית עסוק בסדרת עימותים לאורך גבולות הדנובה וגרטיאנוס לא מיהר למפגש המתוכנן. משסיים הקיסר גרטיאנוס, שליט המערב את מלחמתו מול שבטים גרמאניים שפלשו לתחומי האימפריה המערבית, התפנה לקיים את התחייבותו לחבור לוואלנס במלחמתו מול הגותים אך דאג קודם לכן להשאיר את מירב צבאו בנקודות מפתח במערב. לאחר עיכובים יצא גרטיאנוס למזרח עם מספר מצומצם של חיילים כשהוא מתנהל לאיטו לאורך הדנובה. בדרכו הוא התעכב בסירמיום לכאורה להחלים ממחלה ומשם המשיך בעצלתיים במורד הדנובה עד שהגיע למבצר גבול בסמוך לקולה שבבולגריה שם הותקפו הרומאים על ידי יחידת פרשים אלאנים ונעצרו.
בתחילת אוגוסט קידם ואלאנס את עיקר צבאו לכוון צפון מזרח וקבע את המחנה כמאה מייל מהעיר אדריאנופול ממיקום זה הוא יכול היה לאיים על הצבא הגותי במהלך אגרסיבי וכניסה לקרב ולחסום תנועה של הצבא הגותי אם יצעד על קונסטנטינופול. בשלב זה החלו להאסף ידיעות על הצבא הגותי ולפי המידע שהועבר לואלאנס מנה צבא זה כ-10,000 לוחמים, כלומר צבא קטן יחסית לצבא הרומאי. ואלאנס דחה על הסף את הקולות בקרב יועציו שהטילו ספק במידע והחליט להכות בגותים מיידית, הצבא הרומאי נע לכוון אדריאנופול והקים מחנה מבוצר. שליח מגרטיאנוס שהבטיח תגבורת אך ללא התחייבות לגבי לוח זמנים וקולות מקרב קציניו שהציעו להמתין לא עצרו את ואלאנס שהחליט להיכנס לקרב בהקדם ועל פי תנאיו. שאלת יחסי הכוחות בשדה הקרב והחלטתו של ואלנס לקחת את היוזמה נידונה במחקרים רבים, הטענה היא שהצבא של השבטים הגותיים היה גדול יותר מ-10,000 לוחמים ויתרון זה היה הגורם העיקרי לתבוסה הרומאית. ההנחה היא שהטעות בהערכה נבעה מכך שהצבא הגותי נא ללא סדר ומספר קבוצות פיגרו אחר הגוף העיקרי ולא נראו על ידי הצופים הרומאיים. עם זאת אין מחקר שיכול להצביע על יתרון מספרי משמעותי ומכריע של הצבא הגותי.[12]
הגותים המשיכו בתנועה שקצבה נקבע על ידי העגלות שבהן ישבו הנשים והילדים כשהם צועדים לכיוון אדריאנופול לאורך תוואי נהר הטונג'ה ויצאו אל שטחי המישור כ-20 ק"מ צפונית לעיר. מטרתם הייתה -ככל הנראה לבצע עיקוף ולכבוש את העיר ניקאה ובכך לחסום את הדרך הראשית לקונסטנטינופול לקטוע את קווי האספקה של הרומאים. תוכנית זו סוכלה מאחר שהצבא הרומאי חנה במלא כוחו מחוץ לאדריאנופול בשלב זה הגותים היו צריכים להחליט האם למצוא עמדה טובה ולהיכנס למבנה לקראת קרב או לסגת צפונה. בשלב זה שלח פריטיגרן כומר נוצרי כשליחו לקיסר הרומאי, המנהיג הגותי הציע כי הצדדים יחזרו והתחייבו לתנאי ההסכם כפי שנקבעו בעת שהגותים חצו את הדנובה כלומר יקבלו שטחי מחיה תמורת שלום ונסיגה גותית. הכומר גם נשא מכתב אישי לקיסר ובו התחייב פריטיגרן כי רצונו בשלום וכי הוא מציע שהקיסר יצווה על צבאו לתמרן באגרסיביות ולהציג לראווה את כוחו ויאפשר לפריטיגרן לשכנע את ראשי השבטים הגותיים להיכנס למשא ומתן. ההיסטוריונים חלוקים בשאלה לגבי כוונתו ומטרתו של פריטיגרן בהצעה הפומבית והמכתב האישי האם ניסה לקנות זמן ולקבוע את מועד הקרב המתאים לצבא הגותי או שניסה להימנע מעימות וקרב ולהשיג נחלה לשבטים הגותיים. ואלנס דחה את ההצעה ושלח את הכומר חזרה למחנה הגותי. האוצר הקיסרי ושיירת המטען של הקיסר הוכנסו אל בין חומות אדריאנופול עם משמר קיסרי והצבא התכונן לצאת לקרב. [13]
לפחות מחקר אחד מצביע על העובדה שוואלנס הותיר בעיר וככל הנראה במחנה סמוך אליה כוחות בסדר גודל לא ידוע ומעריך שמדובר במספר לגיונות שהעדרם משדה הקרב הורגש בעת הלחימה וייתכן ותרם להכרעה לטובת הצבא הגותי.[14]
קרב אדריאנופול עריכה
למרות מספר מקורות רומאיים המתארים את הקרב, שחזורו במדויק והבנת שלביו השונים עד להתמוטטות הצבא הרומאי נשענת על ניחושים ופרשנות של המקורות ההיסטוריים.
בבוקר ה-9 באוגוסט יצא הצבא הרומאי במבנה אל הכוון בו אמור היה להיות הצבא הגותי - על פי הדיווחים של תצפיתנים רומאיים. האזור סביב העיר קשה לתנועה בגלל קפלי קרקע המרושתים בדרכי עפר. מזג האוויר לא הקל על המסע והצבא הרומאי נעשה בשיא הקיץ בחום גבוה ותחת שמש קופחת. לאחר צעידה של כ-13 ק"מ מאדריאנופול הגיעו יחידות החלוץ הרומאיות לעמדות מהן ניתן היה לראות את המחנה הגותי. מיקומו של האזור בו חנו שני הצבאות זה מול זה בטרם הקרב אינו ידוע, מחקר ראשון שניסה לפענח חידה זו פורסם בשנת 1903 והצביע על אזור מזרחית לאדריאנופול בסמוך לכפר טורקי בשם דמירהנלי (Demirhanli)[15] מחקרים מודרניים יותר מצביעים על אזור מצפון לאידרנה בסמוך לכפר מורטקלי (muratcali) בו זורם נחל מקומי ומוגן על ידי קפלי קרקע גבוהים יחסית.[16]
המחנה הגותי היה למעשה "מעגל" של עגלות ובהם נשים, ילדים, גברים לא-לוחמים (נכים וזקנים), עבדים, חיות בית ובהמות משא. התקבצות זאת כללה מספר אלפי עגלות שככל הנראה היו מסודרות בקבוצות על פי בתי-אב שהיו מפוזרות בצפיפות על פני שטח מצומצם יחסית. בעת הערכות הכוחות בשדה הקרב היו יחידות פרשים גותיות, בעיקר אלאנים וגראוטונגי, מחוץ למחנה, ככל הנראה במשימת חיפוש מזון ובמרחק מה משדה הקרב.
בשעות אחר הצהריים הגיע הצבא הרומאי לעמדות מול הצבא המחנה הגותי. חיל הפרשים של האגף הימני הרומאי התייצבו בעמדה שאיפשרה להם להגן על לגיונות חיל הרגלים שהסתדרו בשורות במרכז המערך הרומאי ואחרונים הגיעו יחידות הפרשים של האגף השמאלי.
בשלב זה, וככל הנראה על מנת לעכב את תחילת הקרב ולהבטיח את חזרתם של גדודי הפרשים האלאנים שלח פריטיגרן שליחים למחנה הרומאי בהצעה מחודשת למשא ומתן ובהצעה לסיים את העימות ללא קרב. הרומאים ניהלו משא ומתן שבשלב ראשון התעכב על נושאים טכניים הסיבה לנכונות הרומאית למצות לכאורה את ההצעה הגותית איננה ברורה אך האירועים בשדה הקרב יצאו מכלל שליטה ולחימה פרצה בטרם הבשיל הזמן לשני הצדדים.[17]
שלב ראשון עריכה
מסיבה לא ברורה תקפו יחידות פרשים רומאיות באגף הימני את הקו הגותי שעמד מולם. לא ברור אם ההתקפה כוונה למעגל העגלות הגותי או ליחידות גותיות פרשים גותיות שנעו בשטח שבין שני המחנות. הקרב שהחל ככל הנראה כהתכתשות בין יחידות "קלות" משך אליו את כל האגף הימני של הצבא הרומאי ותחילה הצליחו הפרשים הרומאיים לנצל את המומנטום וככל הנראה הגיעו על לקו מעגל העגלות הגותי. הקרב שינה את האופי לאחר שהגותים שלחו תגבורות להדוף את הרומאים, בשלב זה הופיעו גדודי פרשים אלאניים שחזרו ממשימת איסוף המזון ונכנסו מיידית לשדה הקרב.[18] סדרת עימותים ותקיפות בין יחידות הפרשים, על פי אחת ההשערות יחידות הפרשים של אגף שמאל של הצבא הרומאי נכנסו גם הם לקרב מול הפרשים הגותיים, אך הפאניקה והנסיגה הבהולה של הפרשים מהאגף הימני מנעו מהמומנטום להשתנות ובסיכומו של דבר יחידות הפרשים הרומאיות נפוצו לכל עבר ואגף ימין של מבנה חיל הרגלים הרומאי שטרם הספיק להתגבש לכלל מערך מושלם, נחשף בצידו הפגיע ביותר להתקפה של הפרשים האלאניים. בשלב זה של הלחימה תקפו לוחמים גותיים מתוך מעגל העגלות את קווי המערך של לגיונות הרגלים הרומאיים שבמרכז השדה.[19]
שלב שני עריכה
חיל הרגלים הרומאי נותר לבדו בשדה הקרב מותקף מכל הכיוונים וללא אפשרות לתמרון, להתארגנות מחדש או נסיגה. ההיסטוריון הרומאי אמיאנוס מרקלינוס מתאר בציוריות את מהלך הקרב שהפך לחד-צדדי ועם התמוטטות המערך הרומאי לטבח ללא מעצור.[20]
... כך עמדו החיילים הרגלים ללא הגנה והשורות היו כל כך צפופות שבקושי יכול היה חייל לשלוף את חרבו או למשוך את ידו לאחור. ענן אבק התנשא בעננים אל השמיים וקריאות-קרב מפחידות הידהדו. כתוצאה מכך לא ניתן היה לראות את מטר הקליעים של האויב במעופם ולא ניתן היה לחמוק מהם, כולם פגעו במטרה והביאו מוות בכל צד. הברברים זרמו בטורים ענקיים ורמסו בדרכם סוסים ורוכביהם, ובלחץ השורות לא היה מקום ואפשרות לנסיגה וההתקהלות המתגברת לא הותירה מקום למנוסה. החיילים שלנו השיבו מלחמה שערה, ספגו מכות-מוות אך הכו בתוקפים, ובשני הצדדים מכות גרזן פיצחו קסדות ושריון... לוחמים נפלו בשהי הצדדים, והמישורים התכסו בגופות המתים ששכבו על הארץ וצעקות הגוססים והפצועים הטילו פחד בלב השומעים בתוך המהומה המוחלטת, חייל הרגלים תשוש מעומס וסכנה לא הצליח לדבוק בתוכנית הקרב ובלחימה במבנה. רוב הכידונים נשברו תחת עומס ההתקפה, והם נלחמו בחרבות שלופות, מול אוייב צפיפות מערך האוייב אבדה התקווה להשאר בחיים ואבד כל סיכוי לנסיגה, ולא נותר להם אלא להתאמץ ולגבות מחיר יקר עבור חייהם. החיילים החליקו ונפלו על האדמה ספוגת הדם, הלחימה וההתנגדות חסרת הפשרות תחת לחץ האויב גרמה למות חיילים מידי חבריהם. לבסוף שדה הקרב נצבע בדם כהה ולכל מקום שהעין הביטה נראו ערימות של מתים... המערך קרס תחת הלחץ העצום של הברברים ולבסוף מי שיכול היה לברוח נשא את רגליו והחיילים ברחו בתוהו ובוהו
החיילים הרומאיים המעטים שהצליחו להימלט מהטבח ניסו להתרחק משדה הקרב, ככל הנראה מספר יחידות עילית המשיכו להילחם גם לאחר התפוררות המבנה של הצבא. ככל הידוע ואלנס הופל מסוסו ננטש על ידי שומרי ראשו והצליח לחבור ליחידת פרשים שעוד הצליחה לשמור על משמעת ולתפקד כגוף לוחם. ניסיון לקרוא ליחידות הרזרבה או לבנות מחדש את המערך הלוחם נסתיימו באפס מאחר שכל היחידות שנותרו מחוץ לשטח ההריגה נפוצו לכל עבר.
קיימות שתי גרסאות לגבי מותו של ולנס שגופתו לא נמצאה ולמעשה לא ידוע מה עלה בגורלו. על פי גרסה אחת ולנס ננטש לחלוטין על ידי חייליו נפגע מחץ, מת, נקבר תחת גופות של חיילים שנהרגו אחריו וככה נעלם.[21]
על פי גרסה אחרת ואלנס אכן נפצע מפגיעת חץ ונלקח משדה הקרב על ידי שומרי ראשו שנותרו לצידו או סריסים מחצר הקיסר הוא הובא לבית חווה סמוך לשדה הקרב על מנת לקבל טיפול. יחידת פרשים גותיים שעברה במקום במרדף אחרי רומאים שנמלטו משדה הקרב תקפה את משמר הקיסר ומשלא הצליחו לפרוץ לבית הם העלו אותו באש על השוהים בו ובהם הקיסר. לפי סיפור זה אדם אחד הצליח להימלט מהלהבות, נתפס על ידי הגותים ומאוחר יותר סיפר על גורלו ומותו של ואלנס.[22]
לאחר הקרב עריכה
שני שלישים של צבא האימפריה המזרחית נהרג בשדה הקרב של אדריאנופוליס ובהם כל שדרת הפיקוד 35 טריבונים צבאיים ומפקדי הצבא. ההיסטוריון אמיאנוס קובע כי תבוסת אדריאנופול הייתה שנייה רק לתבוסה הנוראית של קרב קאנה.[22] הטבח הפסיק עם רדת החשיכה, ובחסות הלילה הצליחו חיילים רומאיים להימלט לכוון אדריאנופול, ככל הנראה מדובר באלפים בודדים השאר התפזרו לכל עבר. אנשי העיר סגרו את השערים ומנעו מפליטי הקרב מלהיכנס לעיר, מחשש מהניצולים או מהצורך לטפל ולהאכיל אותם או מחשש שפרשים גותיים ינצלו את המהומה ליד השערים וינסו לפרוץ לעיר. גדודים של פרשים גותיים אכן הופיעו מול חומות העיר משולהבים מהידיעות על אוצר הקיסר בין חומות העיר. ואיתו עריקים מהצבא המובס בניסיון כושל לפרוץ אל תוך העיר. הגותים חסרו כל ניסיון בלוחמת מצור וקוצר רוחם לא איפשר להם להטיל מצור על אדריאנופוליס ולאחר מספר ימים פנה הצבא הגותי לכוון קונסטנטינופול.
אין חילוקי דעות כי קרב אדריאנופול היה תבוסה מוחצת ומוחלטת של הצבא הרומאי. עם זאת, הסיבות לתבוסה והשלכות התבוסה על האימפריה הרומית הן נושא שבו אין הסכמה בין החוקרים. טענה אחת מצביעה על יתרון מספרי לצד הגותים אך יתרון זה, אם אכן היה, משקלו לא ברור ומתגמד לאור העובדה כי הכוח הגותי בעת הקרב הורכב ממספר צבאות קטנים חלקם פליטים חסרי הכשרה צבאית חלקם עריקים ורובם חמושים בכלי נשק מכל הבא-ליד באיכות נמוכה יחסית מול צבא מקצועי ומאומן, חמוש היטב ובעל ניסיון בשדה הקרב. טענות שונות העלו את חלקו המכריע של חייל הפרשים בקרב אך עיקר הקרב היה למעשה לוחמת רגלים קלאסית שהוכרעה במתקפת פרשים שהגיע בזמן הנכון ולמקום הנכון. גם הטענה כי הגותים השתמשו בארכוף אך למעשה מתקן זה המאפשר שליטה בסוס והפעלת נשק בו-זמנית הופיעה באירופה רק בשלב מאוחר יותר.[22]
הצבא הרומאי ומפקדיו הרשו לעצמם, ככל הנראה כתוצאה מיהירות וזלזול באויב, להיכנס לקרב ללא מודיעין מספיק ומבלי להבטיח שהיתרון באימון וחימוש אכן יפעל לטובתם. חוקרים מעלים אפשרות שעוינות בין יחידות ומפקדים בצבא הרומאי על רקע דתי של מחלוקת בין פאגאנים נוצרים אורתודוקסים לבים קבוצות שנחשבו למינות ובעיקר תמיכתו של ואלנס במינות האריאנית החלישה את הלכידות והקלה על יחידות שונות לערוק או לברוח משדה הקרב.
הן המקורות הרומאיים והן המחקר המודרני מצביעים על שאלת המנהיגות. תפקודו של ואלנס מתואר בביקורתיות רבה, פעולותיו מעידות על קוצר רואי וחוסר בנחישות. הצעדת הצבא בחום הקיץ והבאת החיילים לכלל תשישות עוד בטרם הקרב ובמהלך ההמתנה הארוכה החלישה את הצבא הרומאי והפחיתה את כשירותו המבצעית. ואלנס גם טעה בעוד הוא פוסח על שני הסעיפים בשאלה האם לפתוח בקרב מול הגותיים, גם כאשר הצבאות נערכים לקרב, הססנות זו הותירה את מפקדיו והחיילים במצב של כוננות חלקית ואולי בלבול. בשדה הקרב ואלנס "נעלם" וייתכן ואיבד שליטה על צבאו כבר בשלבים הראשוניים ובמהלך הקרב הוא מתואר כדמות פאסיבית שפעלה ללא יוזמה והתקשה להגן על עצמו או להפעיל את סמכותו אפילו על שומרי ראשו. ההיסטוריונים הרומאיים שלא נחשדים באהדה לגותים קושרים לפריטיגרן תוארי הערכה כמי שפעל החוכמה ומתוך ראיית הנולד. מחקר מודרני מצביע כי למרות קשיים לוגיסטיים משמעותיים הצליח לקבוע את קצב ותזמון הקרב.[22]
עם מות הקיסר ואלנס ועל רקע כישלונם של הגותים לממש את ניצחונם הצבאי, עלה על כיסא המלוכה תאודוסיוס הראשון, מצביא בעל ניסיון רב בלחימה, מתוך תקווה כי ניתן יהיה לדכא את המרידה של הגותים ולהחזיר את השליטה והשקט לאזור הגבול סביב נהר הדנובה. בסיכומו של דבר, בחר תאודוסיוס לסיים את הסכסוך במשא ומתן ובאוקטובר 382 חתם על הסכם המתיר לגותים ולבני בריתם להתיישב בשטח הגובל בגדה הדרומית של הדנובה ובתמורה הם הפכו לחלק ממערך ההגנה והתגייסו לצבא הרומי במעמד של פואדרטוס - בלי לשלבם במסגרות צבאיות כמקובל באימפריה הרומית. הגותים נותרו ישות עוינת ומרדנית בעימות מתמשך עם הרומאים, מלחמות התנהלו בפרובינציות השונות ואלאריק הראשון המנהיג הגותי פלש לאיטליה מספר פעמים עד שבשנת 410 כבש את רומא ובזז אותה.
החוקר הבריטי רונלד אוקשוט (Ronald Ewart Oakeshott) כותב בספרו על כלי נשק כי הקרב סימן נקודת מפנה בהיסטוריה הצבאית וכי לאחר הקרב עברו הימים בהם הייתה ללגיונות הרגלים של רומא שליטה ללא מצרים בשדה הקרב. לאחר הקרב עלה קרנם של הפרשים ובעיקר הפרשים הכבדים וכלי הנשק שבהם השתמשו - החרב והכידון הם הפכו למכריעי קרבות מאז ול 1100 השנים שלאחר מכן.[23] שינוי זה היה למעשה אבולוציוני ולא מהפכני, הגדלת יחידות הפרשים ומשקלם הטקטי בעת קרב החל מוקדם יותר בצבא הרומאי בעיקר בימי גליאנוס. החוקר הבריטי ריצ'רד כוהן מחזק קביעה זו ומחדד את ההבחנה כי כתוצאה מהטבח של החיילים הרומאיים בקרב אדריאנופול השתנתה הדוקטרינה של הפעלת כלי נשק וכי החרב הפכה מכלי נשק משני לכלי שווה ערך לכידון ולחנית שעד לאותו קרב נחשבו לנשק העיקרי של חייל הרגלים והפרשים כאחד.[24]
שינוי איטי אך ברור נוסף היה הסתמכות הולכת וגוברת על לוחמים מקרב שבטים גרמאניים בצבא הרומאי, וככל שירדה רמתו של הצבא כך הסתמכו שליטים ואזרחים פרטיים על קבוצות שכירי חרב רובן ממוצא גרמאני בסוף המאה ה-5 הצבא הרומאי דמה לאוסף של קבוצות רכובות וחמושות שהיו חייבים את הנאמנות שלהם לאדוניהם ולא לאימפריה.
לקריאה נוספת עריכה
- Adrian Coombs-Hoar. Eagles in the Dust: The Roman Defeat at Adrianopolis AD 378. Pen and Sword (2015) ISBN 1781590885
- Alessandro Barbero. The Day of the Barbarians: The Battle That Led to the Fall of the Roman Empire. Walker & Company; (2008) ISBN 0802716717
- Christopher Kelly. The End of Empire: Attila the Hun & the Fall of Rome. W. W. Norton & Company; ( 2010) ISBN 0393338495
- Simon MacDowall. Adrianople AD 378: The Goths crush Rome's legions (Campaign). Osprey Publishing (2001) ISBN 9781841761473
- Ammianus Marcellinus. The Roman History of Ammianus Marcellinus. BookRix, (2014) ISBN 3736813732
קישורים חיצוניים עריכה
- Peter Donnelly. What Happened at Adrianople? A re-examination of the campaign and battle of Adrianople, August 378 CE
- Jeffrey R. Cox. Cascading Failure: The Roman Disaster at Adrianople AD 378 באתר MilitaryHistoryOnline
- קרב אדריאנופול, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- קרב אדריאנופול, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)
הערות שוליים עריכה
- ^ Christopher Kelly. The end of empire: Attila the Hun and the fall of Rome. chapter 1 . W. W. Norton & Company 2010
- ^ Adrian Coombs-Hoar. Eagles in the Dust: The Roman Defeat at Adrianopolis AD 378. Pen and Sword (2015) pp 19-25
- ^ Adrian Coombs-Hoar. Eagles in the Dust: The Roman Defeat at Adrianopolis AD 378. Pen and Sword (2015) pp 26-28
- ^ Simon MacDowall. Adrianopole AD 378: The Goths Crush Rome's Legions. Osprey Publishing (2001) pp 17-20
- ^ משה עמית, 2002, תולדות הקיסרות הרומית, הוצאת ספרים על שם י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים: 804-805.
- ^ ישראל שצמן, 2002, האימפריה הרומית ומורשתה, האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב: 127-126
- ^ Simon MacDowall. Adrianopole AD 378: The Goths Crush Rome's Legions. Osprey Publishing (2001) page 21
- ^ Simon MacDowall. Adrianopole AD 378: The Goths Crush Rome's Legions. Osprey Publishing (2001) page 26
- ^ Simon MacDowall. Adrianopole AD 378: The Goths Crush Rome's Legions. Osprey Publishing (2001) page 29-30
- ^ John Keegan, A History of Warfare, Vintage, 1993, pp. 70-1
- ^ Simon MacDowall. Adrianopole AD 378: The Goths Crush Rome's Legions. Osprey Publishing (2001) page59
- ^ Simon MacDowall. Adrianopole AD 378: The Goths Crush Rome's Legions. Osprey Publishing (2001) page 61-65
- ^ Adrian Coombs-Hoar. Eagles in the Dust: The Roman Defeat at Adrianopolis AD 378. Pen and Sword (2015) pp 70-72
- ^ Adrian Coombs-Hoar. Eagles in the Dust: The Roman Defeat at Adrianopolis AD 378. Pen and Sword (2015) page 76
- ^ עמוד הוויקיפדיה בטורקית עם מידע על הכפר
- ^ Simon MacDowall. Adrianopole AD 378: The Goths Crush Rome's Legions. Osprey Publishing (2001) page 68
- ^ Adrian Coombs-Hoar. Eagles in the Dust: The Roman Defeat at Adrianopolis AD 378. Pen and Sword (2015) pp 88-90
- ^ Adrian Coombs-Hoar. Eagles in the Dust: The Roman Defeat at Adrianopolis AD 378. Pen and Sword (2015) pp 93-96
- ^ Simon MacDowall. Adrianople AD 378: The Goths crush Rome's legions (Campaign). Osprey Publishing (2001). pp 76-77
- ^ Adrian Coombs-Hoar. Eagles in the Dust: The Roman Defeat at Adrianopolis AD 378. Pen and Sword (2015) pp99-100
- ^ The Cambridge Ancient History. Volume 13: The Late Empire, AD 337–425 Edited by Averil Cameron, University of Oxford, Peter Garnsey, University of Cambridge page 101
- ^ 1 2 3 4 Simon MacDowall. Adrianopole AD 378: The Goths Crush Rome's Legions. Osprey Publishing (2001)
- ^ The Archaeology of Weapons: Arms and Armour from Prehistory to the Age of Chivalry Boydell Press, 1960 page 83
- ^ Richard Cohen. By the Sword: A History of Gladiators, Musketeers, Samurai, Swashbucklers, and Olympic Champions.Modern Library (2003) chapter 1