קרב גזר

קרב שנערך ליד תל גזר בשנת 1177 בין הצבא הצלבני שלממלכת ירושלים בראשות מבלדווין הרביעי, מלך ירושלים לצבא המצרי בראשות צלאח א-דין.

קרב גזר (אנגלית: Battle of Montgisard) הוא קרב שנערך ליד תל גזר בשנת 1177 בין הצבא הצלבני של ממלכת ירושלים בראשות בלדווין הרביעי, מלך ירושלים לצבא המצרי בראשות צלאח א-דין.

קרב גזר
Schlacht von Montgisard 2.jpg
תאריך התחלה: 25 בנובמבר 1177
תאריך סיום: 25 בנובמבר 1177
קרב אחרי: קרב מרג' עיון
מקום: תל גזר
31°51′32″N 34°55′08″E / 31.859°N 34.919°E / 31.859; 34.919 
תוצאה: ניצחון צלבני מכריע
הצדדים הלוחמים
מפקדים
כוחות

כ-350 אבירים, 80 אבירים של מסדר הטמפלרים, חיל רגלים בגודל לא ידוע

לא ידוע במדויק כ-30,000 חיילים

אבדות

מספר אבדות לא ידוע

המספרים המדויקים אינם ידועים.

הקרב - חלק מסדרת מערכות שהתחוללו בין הנוצרים למוסלמים בשטחי ארץ ישראל וסוריה על גורלה של ממלכת ירושלים הצלבנית. הסתיים בתבוסה מצרית מוחלטת אף על פי שהצבא הצלבני היה מזערי בגודלו ביחס לצבא המצרי ואף על פי שתחילת הקרבות הציבה את הצבא הצלבני בעמדת נחיתות טקטית קשה.

קרב גזר עומד בצילו של קרב קרני חיטין שחרץ את גורלה של ממלכת ירושלים, אך למעשה מדובר בתמונת תשליל של קרני חיטין, קרב גזר הוא קרב תנועה במהלכו השתמשו הצלבנים באלמנטים של הפתעה על מנת לנצל נקודות תורפה במערכת הצבאית המצרית ובמהירות על מנת לבתר את הצבא המצרי להוציא אותו משווי משקל ולהביא להתפוררותו המוחלטת.

רקעעריכה

שנות השבעים של המאה ה-12, מציינות הבשלה ושילוב של מספר תהליכים ששינו את פני המזרח התיכון בכלל ומקומה של ממלכת הצלבנים על לוח המשחק הגאו-פוליטי. האימפריה האיובית החלה לקרום עור וגידים בתהליך שהביא לאיחוד של הנסיכויות המוסלמיות במזרח התיכון, איחוד שמעמיד אויב אדיר מול ממלכת ירושלים. במקביל, ממלכת הצלבנים נאלצה להתמודד מול תהליכי התפוררות פנימיים. המלך באלדוין הרביעי התיישב על כיסא המלוכה בגיל 13 וממלכת ירושלים נשלטה על ידי עוצר שזהותו התחלפה בסדרת תככים ורציחות.

ביום 17 בספטמבר 1176 הובס והושמד הצבא הביזנטי בקרב מיריוקפאלון, אירוע קטסטרופלי זה הציב את כלל הנוצרים במזרח התיכון בעמדת נחיתות בהיות הביזנטים איום - מרומז, וכוח צבאי של ממש ששימש כמשקל נגד וסכנה קבועה לטריטוריות המוסלמיות מצפון לארץ ישראל.

ממלכת ירושליםעריכה

  ערכים מורחבים – בלדווין הרביעי, מלך ירושלים, צבא ממלכת ירושלים

מותו של המלך אמלריך הראשון העלה לשלטון את בנו מנישואים ראשונים בלדווין הרביעי שבילדותו אובחנה אצלו מחלת הצרעת. בגיל ההתבגרות החריפה המחלה והופיעה בצורה החריפה ביותר שלה.

בעת זו - בה חצר המלוכה נקרעת מסכסוכים פנימיים בין האצילים ילידי הארץ ואצילים שהגיעו זה מקרוב מאירופה ושאלת היורש למלך - שמחלתו מנעה ממנו נישואים או יורש - הפכה לקריטית ואכן עתידה להביא למלחמת אזרחים גלויה עם מות המלך, החל המחנה המוסלמי לצבור כוח שיאפשר לצלאח א-דין לנהל סדרת קרבות קשים ולחדש את כוחותיו לאחר כל קרב בעוד הצבא הצלבני נאלץ לסבול שחיקה והתשה מתמדת. על רקע תמונה קודרת זו יש מקום להערכה לכוחות הצלבניים שבניגוד למקביליהם בממלכת עכו לא פנו להגנה פאסיבית אלא נקטו מדיניות אקטיבית של תקיפה וחדירה אל תוך הטריטוריה המוסלמית במטרה לשבש את מהלכי הצבא המוסלמי ואת מעמדו של צלאח א-דין. עם ההחמרה במצבו הבריאותי של מלך ירושלים והמלחמות הפנימיות נשללה מהצלבנים אפשרות למדיניות אחידה וקוהרנטית נוכח המצב.

תפקיד מיוחד במערכת הצבאית של ממלכת ירושלים תפסו המסדרים הצבאיים, שענו על הצורך הייחודי של ממלכת ירושלים בכוח צבאי מגויס תמידית שימלא תפקיד של צבא קבע. מאידך גיסא, עם התגברות תלות המדינה הצלבנית במסדרים החל משקלם הפוליטי, ואי-תלותם במוסדות המדינה הצלבנית, להביא את המסדרים לניהול מדיניות עצמאית, שלא תמיד תאמה את האינטרסים של הממלכה. המסדרים נקטו ככלל בקו אגרסיבי, שעיקרו - מלחמה בלתי פוסקת ובלתי מתפשרת במוסלמים, והם יצרו לעצמם שם של לוחמים ללא חת המוכנים להקרבה עצמית.

צלאח א-דיןעריכה

  ערך מורחב – צבאו של צלאח א-דין
 
צי צלבני תוקף את מצרים, כתב יד לספר של ויליאם מצור
 
צלאח א-דין וצבאו צרים על עיר נוצרית כתב יד לספר של ויליאם מצור

בשנים שקדמו לקרב, מאז תפס צלאח א-דין את השלטון במצרים (במצוות נור א-דין ב-1169) היו פעולותיו העיקריות מכוונות למטרה של השגת עצמאות מאדונו נור א-דין, הוא העמיק את אחיזתו במצרים - ובסדרת מהלכים מחושבים העביר את משרות השלטון הבכירות לידי בני משפחתו. במרחב של ממלכת הצלבנים נערכו מספר רב של פעולות מלחמה, שכללו מצור על מבצרי מפתח והתקפות לעומק השטח הצלבני; יוזמות התקפיות אלו, ששכיחותן הלכה וגדלה, לא הגיעו לכלל התמודדות מכרעת. בשלב זה העדיף צלאח א-דין שממלכת ירושלים תשמש כחיץ בינו לבין נור א-דין מחד, וכן כמוקד המרכז את המאמצים הצבאיים של נור א-דין ומהווה גורם מאחד בין סוריה למצרים - מאידך גיסא. כך הופכת כל פעולה מלחמתית של אחד מהמחנות המוסלמיים למבצע משולב דו-ראשי. הפלישה הראשונה נערכה ב-1170 וכוונה אל המבצרים הדרומיים של ממלכת הצלבנים - מבצר דרום (לטינית: Darum) ועזה; ההתקפה נהדפה בקרבות מרים עם הופעת המנהיג הצלבני אמלריך הראשון, מלך ירושלים עם כוח קטן של 250 אבירים. חרף גודלו העצום של צבא המוסלמים, ועמדת הנחיתות הקשה של הצלבנים, העדיף צלאח א-דין לסגת משדה הקרב, במחיר אבידות קשות.

ב-1174 הצליח צלאח א-דין לסכל קשר חתרני כנגד שלטונו. הקשר, שאיחד כוחות מצריים פנימיים שהתנגדו לשליטת השושלת האיובית ואורגן בחלקו על ידי הצלבנים (באמצעות שגרירם בחצר המצרית) נכשל, וראשי הקושרים נאסרו ונידונו להוצאה להורג. באותה שנה הצליח צלאח א-דין להדוף התקפה נוצרית על העיר דמיאט של צי אניות קרב סיציליאני וביסס את שלטונו המוחלט בתוך מצרים. מות אדונו נור א-דין ב-15 במאי 1174, שאירע בטרם הצליח השליט הסורי לכפות את שלטונו על מצרים (בעימות שהיה עשוי לשנות את פני המזרח התיכון כולו) ומותו של המלך הצלבני אמלריך הראשון ב-11 ביולי 1174 (שסילק מדרכו את היריב היחיד שאיים עליו בשדה הקרב) הותירו את צלאח א-דין כדמות הראשית בחשיבותה באזור, ואיפשרו לו להקדיש תשומת לבו למשימת איחודן של סוריה ומצרים.

איחוד זה, המהווה אירוע גאו-פוליטי ראשון במעלה במהלך המאה ה-12 באזור הסהר הפורה הביא בסופו ליצירת אימפריה איובית ממצרים עד מדבריות ערב ועד לתימן. אחד הרעיונות המרכזיים שאיפשרו איחוד והתפשטות זו היה רעיון הג'יהד שהופנה בעיקר כנגד ממלכת ירושלים - רעיון שנוסח ויושם לראשונה בהצלחה על ידי עמאד א-דין זֶנגִי, המוכר יותר בשם זֶנגִי - מצביא סלג'וקי, אביו של נור א-דין. משהושרש רעיון הג'יהד כוון כל הפוטנציאל האנושי, הכלכלי והצבאי של האימפריה האיובית למימוש רעיון השמדת הנוכחות הצלבנית בארץ הקודש ובמרחב כולו.

הצבא המוסלמיעריכה

הפיקוד המוסלמי העליון היה נתון בידי צלאח א-דין, כשמספר כלל לוחמיו של צלאח א-דין לא ידוע בוודאות. בניגוד לצלבנים, שלחימתם התבססה על שיתוף פעולה הדוק בין רגלים לפרשים, חיילי הרגלים של צלאח א-דין לא השתתפו כמעט בקרב ואיכותם נפלה מאיכות הרגלים הצלבנים. צבאו של צלאח א-דין בקרב גזר הורכב בעיקרו מלוחמים מצרים ויחידות העילית הורכבו מהפרשים הממלוכים המעולים. המחוזות הצפוניים של האימפריה האיובית תרמו לצבא המוסלמי את הפרשים הכבדים וכן גדודי פרשים קלים נוספים. גודלו המדויק של הצבא המוסלמי, כאמור, איננו ידוע, אך לדעת החוקר הצרפתי חבר האקדמיה הצרפתית למדעים רנה גרוסה (צרפתית: René Grousset) הצבא המוסלמי מנה כ-30,000 חיילים - רגלים ופרשים.[1]

שדה הקרב וביצוריםעריכה

  ערך מורחב – הטקטיקה והאסטרטגיה הצלבנית בארץ ישראל

קרב גזר נערך בשדה קרב שנבחר על ידי הצבא הפולש – הצבא המצרי, ונגזר מתוכנית הפעולה המוסלמית שנסמכה על בידוד המבצרים הצלבניים הגדולים בדרום הארץ (אשקלון בראשם) וחדירה עמוקה תוך תנועה לאורך הדרכים הראשיות צפונה, למרכז הארץ. עיקר המאמץ המוסלמי כוון כלפי מישור שפלת החוף, התחום - ממזרח - על ידי קו של גבעות המפרידות בין השפלה להרי ירושלים, וממערב - על ידי הדיונות הטובעניות של חולות החוף. שפלה זו נחתכת לאורכה על ידי הדרך המובילה ממצרים צפונה ומקבילה לדרך הים (בלטינית Via Maris, וִיאָה מָרִיס), הנמתחת במקביל לה דרך החולות והביצות של החוף. דרכים אלו נחתכות ממזרח למערב על ידי דרך היורדת מירושלים אל כוון נמל יפו (הנמל העיקרי של ממלכת ירושלים) ונשלטת על ידי שורה של ביצורים קטנים שתפקידם שיטור ושליטה; העיקריים שבהם היו המגדל שברמלה ובסמוך לו הקתדרלה המבוצרת של לוד.

שדה קרב זה ראה מספר רב של מפגשים צבאיים בין צבאות מצריים לצבא הצלבני, שהדרמטיים ביניהם היו קרבות רמלה. מביצורי העיר רמלה הצלבנית או גזר (מונטג'יזר בשמה הצלבני) לא נותר אלא מעט, שלא מאפשר לשחזר את היקפם ומיקומם, ומניחים שביצורים אלו היו לא יותר מטוריס - מגדל פשוט, שאפיין מיצדים - ביצורי דרך צלבניים קטנים. מיצדים אלו היו בדרך כלל מבנים קטנים ומרובעים, לרוב עם שתי קומות, שאיפשרו תצפית למרחוק ואבטחת דרכים סמוכות. במגדל כזה שהה חיל מצב קטן ששימש ככוח שיטור ואבטחה לזרוע המנהלית. הלחימה מתוך המגדל נערכה דרך חרכי ירי ועמדות על הגג, ואולם המבנה לא נועד לעמוד במצור שיטתי או הרעשה כבדה.

מהלך הקרבעריכה

התכנסות הכוחותעריכה

בראשית 1177 נעשה מאמץ נוסף מצד ממלכת ירושלים לתקוף את צלאח א-דין, לשבש את תוכניותיו ולפצל את כוחותיו. תקוות הצלבנים הייתה לייצר מומנטום חזק דיו לעורר כוחות איסלמיים המתנגדים לצלאח א-דין (שפעלו כל העת מתחת לפני הקרקע) להתקומם כנגד הסולטאן המצרי ולאפשר שבירת טבעת החנק שהתהדקה סביב ממלכת ירושלים. תחילה כוון המסע נגד מצריים בתמיכת צי ביזנטי - אך וויכוחים פנימיים, חשדנות וחששות גרמו לצלבנים לכוון התקפתם כנגד הערים הסוריות שבשליטת צלאח א-דין, תוך וויתור על העזרה הביזנטית; פעולה צבאית ראשונה זו של המערכה הייתה גם האחרונה - מצור כושל על מבצר חראם הביא לריתוק הצבא הצלבני בצפון, ופתח את הדרך בפני הצבא המצרי לפלוש לממלכת ירושלים בלא חשש להיתקל בהתנגדות כלשהי.

וכך, בתחילת חורף 1177 הופיע צבא מצרי שחצה את מדבר סיני בגבולה הדרומי של מדינת הצלבנים, המטען הכבד של הצבא הושאר במחנה זמני באל עריש, וכוח פלישה מוסלמי נכנס לארץ ישראל באזור מבצר דרום (דיר אל-בלח של היום).

מסדר אבירי הטמפלרים שהחזיק במבצר עזה הצליח להזרים לתוך המבצר תגבורת לחיל המצב הקטן ששהה בעיר, כשבמקביל עלה בידי מלך ירושלים להכריז על גיוס כללי ולהגיע לעיר אשקלון, המבצר העיקרי של ממלכת ירושלים בדרום. ב-24 בנובמבר הגיע הצבא המצרי לחומות העיר אשקלון ולכד את צבא הצלבנים בתוך חומות העיר, אך בהיעדר מכונות מצור - לא התאפשר ניהול מלחמת מצור של ממש.

כיבוש רמלה ולודעריכה

גדודים של הצבא המצרי נעו צפונה תוך שהם זורעים הרס ביישובים צלבניים בדרכם, כפי שעשו גם בעבר - במהלך קרבות רמלה נעו המצרים לאורך מישור החוף, תוך ריכוז המאמץ המלחמתי בערים האסטרטגיות - לוד ורמלה.

העיר רמלה לא הייתה מבוצרת, כשמגדל בודד איבטח את העיר. כל לוחמי רמלה גויסו על ידי המלך ויצאו עמו דרומה, מעט התושבים שנותרו נמלטו למבצר מיראבל (Mirabel: יפה נוף, היום - מגדל אפק), והעיר רמלה עצמה הועלתה באש על ידי המוסלמים שהמשיכו משם ללוד וכבשו גם עיר זו, כשתושביה ניסו למצוא מחסה בכנסייה המקומית - כנסיית סנט ג'ורג.

גדודים נוספים הגיעו לפאתי העיר קלקיליה, וכוחות מוסלמיים אחרים נעו מזרחה לכוון ירושלים; תושבי העיר שנותרה אף היא ללא לוחמים נכנסו לפאניקה, חלקם צבאו על שערי מגדל דוד ותפילות נואשות נישאו בכנסיות העיר להצלה מידי האויב שבשער.

עיקר הצבא המצרי, בפיקודו של צלאח א-דין, התנהל במאסף ונע לאיטו במישור שבין תל צפית בואכה תל גזר - שם עמד מבצר צלבני קטן בשם מונז'יסר (צרפתית: Montgisard). ברם, בשלב זה עשה צלאח א-דין שגיאה קריטית והסיר את המצור מעל אשקלון ומעל מבצר דרום, בלא שהשאיר שם תצפיות, ומבלי לחסום את הדרכים המובילות משם צפונה - ובכך חשף את צבאו להתקפה מאחור.

בספרו "אמנות המערכה", הדן בטקטיקה ואסטרטגיה של צבאות מודרניים, מנתח ההיסטוריון והוגה הדעות שמעון נוה את הדינמיקה שנוצרה:[2] "נקודת תורפה מערכתית פירושה זיהוי של מצב מסוים שנוצר על ידי הצטברותן של נסיבות מערכתיות מסוימות, המעודד הנחתת מהלומה המבטלת יכולתה של המערכת המובסת לבצע את משימתה המקורית."

טעות זו נוצלה מיד על ידי הצלבנים: הצבא הנוצרי בלווית קומץ אבירים טמפלרים מעזה יצא את חומות העיר ואץ צפונה לאורך דרך הים. על פי ספרו של פרופסור יהושע פראוור "תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל", התיאורים הצלבניים של הקרב משאירים את שאלת הפיקוד מעורפלת; לפי מסקנות של חוקרים, המפקד הראשי של צבאות הצלבנים, בפועל, היה רינו משאטיון[3]. בסיוע מודיעין ותוך התבססות על אלמנט ההפתעה ומהירות תנועתם, הדביקו הצלבנים את הגוף המרכזי של הצבא המצרי. המצרים לא היו מודעים לנקודת התורפה שנוצלה על ידי הצלבנים עד לשלב המגע, והיו עיוורים לחלוטין לכוח הנחוש הרודף אחריהם. שמעון נוה מציין בספרו כי מצב בו "המערכת הסבילה אינה מודעת כלל לחולשותיה שלה, לא חשה שהיריב זיהה את פגיעותה וחסרה כל מודעות למערכה המתנהלת נגדה" - הוא נדיר ביותר ומתרחש מתוך "בורות יוצאת דופן" - במקרה דנן בורותו של צלאח א-דין.

קרב גזרעריכה

שני הצבאות נפגשו באזור תל גזר (מונטז'יסר); מלכתחילה היו יחסי הכוחות בלתי שקולים - מול עשרות אלפי חיילים מצרים עמד צבא נוצרי של מספר מאות לוחמים. הצבא המצרי הופתע, מפקדיו ניסו לארגן מחדש את הכוחות, להפנות אותם לכוון הכוח התוקף וסימנו את התל כציר, כבסיס להתארגנות וכיעד משוער לספיגת אימפקט ההתקפה הנוצרית. בתוך כך הצלבנים הידקו את שורות הפרשים ותקפו את הצבא המצרי, כשהכוח המוביל בפיקודם של האחים בלדווין ובליאן מרמלה - זכות השמורה להם בהיותם אדוני האחוזה עליה נערך הקרב. מעוצמת ההתקפה נשברו שורות הצבא המצרי, ולאחר קרב קצר החלו המצרים להתפזר ולברוח דרומה, כשבעקבותיהם גדודי צלאח א-דין בעוד הצלבנים דולקים אחריהם תוך שהם ממשיכים את המרדף דרומה אל חולות סיני.[4]

הקרב נחשב[5] לנקודת שיא בהיסטוריה של מסדר אבירי הטמפלרים; חלקם בקרב היה מכריע, למרות מספרם הזעום:

אודו, המאסטר של מסדר הטמפלרים היה כיהודה המכבי, בפיקודו 84 אבירים ממסדרו איתם רכב לקרב מחוזקים על ידי סימן הצלב. בדהרה כאיש אחד הם תקפו מבלי לפנות ימינה או שמאלה, הם כוונו את התקפתם לכוחות עליהם פיקד צאלח א-דין וחדרו לתוכם כשהם מכים לכל כוון, מפילים ומועכים. צאלח א-דין נדהם והתמלא הערצה (לנוצרים) משראה איך אנשיו נפוצים לכל עבר, בורחים לכל כוון ונהרגים לפי חרב. הוא דאג רק לביטחונו וברח. הוא עלה על גמל מרוץ וזרק מעליו את שריונו, ובקושי הצליח להימלט עם קומץ מאנשיו

הצבא המצרי איבד כל יכולת של ארגון או התנגדות, רוב המצרים ניסו לברוח ברגל תוך שהם זורקים מעליהם שריון וכלי נשק, כדי להקל על הבריחה. בדרכם דרומה הם נתקלו בבדואים משבטים מקומיים שהרגו בהם על מנת לשדוד את המעט שעוד נותר עימם. מטען המחנה באל עריש נפל אף הוא בידי הבדואים, שהרגו את חיל המצב המצרי שנותר במחנה עם קבלת הידיעה על תוצאות קרב גזר.

צלאח א-דין עצמו ניצל בקושי רב, מלווה בשומרי ראשו הוא חצה את מדבר סיני והגיע לקהיר ב-8 בדצמבר. המפלה בקרב גזר, שנקראה בפי ההיסטוריונים המוסלמים "יום רמלה"[6] הייתה מושלמת, הצבא המצרי הושמד כולו בתבוסה הקשה ביותר שספג צלאח א-דין מאויב נוצרי או מוסלמי. הצלבנים, שלא האמינו לגודל ניצחונם, ראו אותות ומופתים בשמיים ובארץ: גאורגיוס הקדוש (סנט ג'ורג) נצפה משתתף בלחימה לשחרור כנסייתו שחוללה בלוד, הצלב האמיתי שנישא לשדה הקרב גדל לממדים אדירים וראשו נגע בשמיים, בעוד בסיסו בידי הפטריארך של בית לחם. גם במבט מפוכח ניצחון הצלבנים היה לא פחות מנס, שנקנה באבידות כבדות, הן של האוכלוסייה האזרחית ביום שלפני הקרב המכריע והן במהלך הקרב. אף שמספרים מדויקים לא ידועים הרי שדוח[7] תקופתי המתייחס לבית החולים ההוספיטלרי הגדול בירושליםמוריסטן) מציין כי לאחר הקרב הגיעו לבית החולים לטיפול רפואי 750 פצועים.

לאחר הקרבעריכה

 
מבצר שאטו-נף (המבצר החדש)

למרות האבידות הכבדות, ואף שבריחתו משדה הקרב לא תרמה להאדרת שמו ככובש, לא היה בקרב זה משום הכרעה פוליטית או מדינית על המשך דרכו של צלאח א-דין. אחיזתו בעולם המוסלמי במזרח התיכון הייתה חזקה ועמוקה, ותבוסה צבאית אחת לא ערערה את מעמדו. לאחר תקופת התאוששות מסוימת, שב צלאח א-דין וגייס צבא תוך שהוא נשען על משאביו הבלתי נדלים של העולם המוסלמי תחת שלטונו, כשהוא חוזר למדיניות של מלחמת קודש כנגד מדינת הצלבנים.

יום הקרב שניטש ב-25 בנובמבר הוא יומה של קתרינה הקדושה לפי הלוח הנוצרי, ובאתר הקרב הקימו הצלבנים כנסייה על שמה: (בצרפתית) Sainte Katerine de Mongisart. כנסייה זו מוזכרת במסמך המתאר את נכסי הכנסייה של המדינה הצלבנית; עם זאת, בחפירות שנערכו בתל-גזר לא נחשפו שרידים של מבנים צלבניים.[8]

במישור המעשי - הצלבנים, מתוך הבנה כי הניצחון בתל גזר לא יביא להקלה בלחץ המוסלמי, חתמו על הסכם שביתת נשק עם צלאח א-דין, ופנו לנצל את ההפוגה לביצור נקודות מפתח בממלכתם. ביצורי ירושלים זכו לטיפול יסודי אחרי שהוזנחו במהלך השנים וחלקם היו על סף התפוררות. לביצוע משימה זו הוטל מס כללי על תושבי המדינה שהכנסותיו יועדו לשיקום ביצורי ירושלים. עד אותו זמן היה נטל תחזוקת מבני הציבור בעיר מוטל על אוצרו הפרטי (המדולדל) של מלך ירושלים; מעתה הוחלט כי אין המלך חייב לממן את ניהול המדינה וביצורי עיר הבירה, ומימון זה הוא חובת כל האזרחים. תפיסה זו הייתה חידוש מהפכני במאה ה-12 גם ביחס למדינות אירופה. כך תרם הצורך לחזק את ירושלים להלכות המיסוי שישפיעו בעתיד על סדרי המנהל בעולם המערבי.[9] במקביל חוזק מבצר נטוש על הדרך לדמשק, מתחת לבניאס המוסלמי - מבצר שטונף (הונין) וביחד עם מבצר תבנין חוזק הגבול הצפוני של ממלכת ירושלים.

בנוסף נבנה מבצר קטן -שסטלה, (בלטינית: Vadum Iacob) המבצר ממוקם לגדות נהר הירדן, כקילומטר אחד דרומית לגשר בנות יעקב כדי לאבטח את הגשר החוצה את נהר הירדן, עליו עברה הדרך הראשית בין טבריה לדמשק. מבצר זה עמד במרכז העימות הבא שהתפתח בין ממלכת ירושלים לצבאות צלאח א-דין, קרב מרג' עיון, שתוצאתו הייתה שונה לחלוטין.

לקריאה נוספתעריכה

  • יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, כרך א, מוסד ביאליק, מהדורה ראשונה, 1963, מהדורה שלישית מורחבת ומתוקנת, 1973, הדפסה שישית, 2005; פרוואר זכה על ספרו בפרס ישראל ובתרגומו לצרפתית בפרס האקדמיה הצרפתית.

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא קרב גזר בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Histoire des croisades: et du royaume franc de Jerusalem By René Grousset
  2. ^ אמנות המערכה : התהוותה של מצוינות צבאית / שמעון נוה ; מתרגם: מיכאל גוגנהיימר. תל אביב : מערכות, 2001 עמוד 39
  3. ^ יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בא"י, מוסד ביאליק 1963, כרך א' עמ' 447
  4. ^ Jim Bradbury Routledge Companion to Medieval Warfare. Routledge, 2004. page 197
  5. ^ David Nicolle.God's Warriors: Knights Templar, Saracens and the Battle for Jerusalem. Osprey Publishing, 2006. page 187
  6. ^ יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בא"י, מוסד ביאליק, 1963 כרך א' עמוד 447
  7. ^ Piers D. Mitchell .Medicine in the Crusades: warfare, wounds, and the medieval surgeon . Cambridge University Press, 2004. page66
  8. ^ Denys Pringle. The Churches of the Crusader Kingdom of Jerusalem: A-K (excluding Acre and Jerusalem) Volume 1 . Cambridge University Press, 1993 page 274
  9. ^ יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בא"י, מוסד ביאליק, 1963 כרך א' עמוד 448