קרב הירמוך
קרב הירמוך (בערבית: معركة اليرموك) היה קרב מכריע שנערך בחודש אוגוסט 636, בין צבאה של האימפריה הביזנטית לבין הכוחות המוסלמיים של ח'ליפות ראשידון, ובו גברו המוסלמים על הביזנטים. הקרב התחולל בסמוך לנהר ירמוך, על גבול ממלכת ירדן וסוריה של ימינו. היסטוריונים מודרניים מגדירים את הקרב כאחד המכריעים בהיסטוריה.[4]
 | ||||||||||||||||||
| קרב הירמוך, ציור מהמאה ה-14 | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמות הראשידון באימפריה הביזנטית | ||||||||||||||||||
| תאריכי הסכסוך | 15 באוגוסט 636 – 20 באוגוסט 636 (6 ימים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| קרב לפני | המצור על חומס | |||||||||||||||||
| קרב אחרי | כיבוש ירושלים | |||||||||||||||||
| מקום | נחל הירמוך | |||||||||||||||||
| קואורדינטות |
32°48′51″N 35°57′17″E / 32.814166666667°N 35.954722222222°E | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון הצבא האסלאמי | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
בעקבות ההפסד בקרב הירמוך, נשבר הצבא הביזנטי ולא יכול היה לעצור את הצבא המוסלמי, שפעל במהירות וביעילות לניצול ההצלחה. תוך כשנתיים כבשו המוסלמים את כל אזור הלבנט, ואף חדרו לאסיה הקטנה. תבוסת הביזנטים הייתה נקודת מפנה בהיסטוריה ארוכת הימים של האימפריה הביזנטית, שאיבדה את שליטתה באגן המזרחי של המזרח התיכון ובמקומות הקדושים לנצרות בארץ הקודש, שהיו מרכז רוחני חשוב של האימפריה. ניצחון המוסלמים היווה את אבן הפינה לבניין האימפריה המוסלמית, שבשיאה שלטה על כל המזרח התיכון ועל צפון אפריקה.
רקע עריכה
המלחמה הביזנטית-סאסאנית עריכה
ערכים מורחבים – האימפריה הביזנטית, האימפריה הסאסאנית
בתחילת המאה השביעית הייתה האימפריה הביזנטית באחת מתקופות השפל שלה. אצילים נלחמו זה בזה כדי לעלות על כיסא המלוכה, בעוד אימפריות שכנות השתלטו על שטחי האימפריה. ב-5 באוקטובר 610 עלה לשלטון הקיסר הביזנטי הרקליוס, ובשלב זה היו כבר שטחים ניכרים מהאימפריה בידיים זרות. העימות העיקרי היה מול האימפריה הסאסאנית, ששליטיה ניצלו את מצבה הקשה של האימפריה הביזנטית, ובסדרת מסעי מלחמה כבשו את דמשק בשנת 613, וכשנה לאחר מכן כבשו את ירושלים. הפרסים המשיכו במסעי הכיבוש, השתלטו על מצרים בשנת 616, וזמן קצר לאחר מכן עמדו מול חומות קונסטנטינופול. בשנת 622, בעוד בירתו תחת מצור, יצא הרקליוס למתקפת נגד בראש צבאו ופלש לפרס עצמה. הפרסים הובסו לבסוף בקרב נינווה בשנת 627, והשליט החדש, קבאד השני, נאלץ לקבל את תנאי השלום של הרקליוס. האימפריה הסאסאנית לא התאוששה עוד משנים של מלחמות, והצבאות הערביים החלו לפשוט לשטחיה מחצי האי ערב.
חורבן האימפריה הסאסאנית עריכה
עם מותו של הנביא מוחמד בשנת 632, עלו לשלטון הראשידון, או הח'ליפים ישרי הדרך (בערבית: الخلفاء الراشدون). הראשון בהם, אבו בכר, החל את מגמת ההתפשטות מתוך חצי האי ערב אל השטחים שנשלטו בידי האימפריה הביזנטית בסדרת פשיטות. פשיטות אלה נהדפו בשלב הראשון על ידי מבצרי הגבול הביזנטיים, אך המוסלמים נחלו יתר הצלחה מול האימפריה הסאסאנית.
תבוסת הסאסנים מידי הביזנטים פוררה את מערכת השלטון הסאסאנית. במהלך מלחמת אזרחים שקרעה את האימפריה, הוכתרו בזה אחר זה ארבעה מלכים, עד שבשנת 632 עלה לשלטון נער בשם יזדגרד השלישי. שליט חסר מזל זה נתקל מייד עם עלייתו לכס השלטון בסדרת פשיטות של לוחמים ערבים. צבא האימפריה הסאסאנית לא הצליח לעמוד מול לחץ הצבא המוסלמי, שהיה תחת פיקודו של המצביא המהולל ח'אלד בן אל-וליד. הערבים כבשו את עיראק בסדרת מתקפות בזק, והעימות המכריע היה בקרב אל-קאדסיה (معركة القادسية), שבו הכה הצבא המוסלמי את הצבא הפרסי. המועד המדויק בו התחולל קרב אל-קאדסיה אינו ידוע, והוא מוערך בין 634 ו-640; לפי רוב הדעות, התחולל הקרב בשנת 636. פרטים רבים לגבי הקרב אינם ידועים, כמו סדרי הגודל של הכוחות הלוחמים ומקום התרחשותם של אירועים שונים במהלכו. בעקבות הניצחון המוסלמי נכבשה הבירה הסאסנית קטסיפון בשנת 637, והאימפריה התפוררה. המלך נמלט למזרח ובקרב נאהוונד הובסו שרידי הצבא הפרסי. יזדגרד נרצח זמן קצר לאחר מכן, והאימפריה הפרסית חדלה מלהתקיים.
כיבוש סוריה עריכה
סוריה הביזנטית עריכה
- ערך מורחב – היסטוריה של סוריה
אזור "סוריה הגדולה" (בערבית: بلاد الشام – "בילאד א-שאם) חולק לשלושה חלקים: חוף ים, ובו ערי נמל ומרכזים מנהלתיים של הביזנטים ואוכלוסייה נוצרית דוברת יוונית; מרחב עורפי חקלאי עשיר, המיושב בצפיפות על ידי שבטים דוברי ארמית; וחלק מדברי גדול שנשלט על ידי שבטים ערביים, ובו הייתה אחיזת האימפריה רופפת מאוד. השלטון הביזנטי התרכז בערים, שכולן היו מוקפות חומה ומבוצרות היטב וברובן שכן חיל מצב קבוע. המרכז הביזנטי העיקרי בצפון סוריה היה בעיר חומס, ואילו בארץ ישראל שימשה קיסריה כמרכז השלטוני. בחוף הים הצפוני היה המרכז באנטיוכיה. את אחיזתם באזורי המדבר ביססו הביזנטים על שבטים ערביים נוצריים או פגאניים ובעיקר על שבט ע'סאן, שמנהיגיו עמדו בראש הקואליציה של השבטים הפרו-ביזנטיים.
במאה ה-6 והמאה ה-7 עבר הסהר הפורה סדרה של אסונות טבע – רעידות אדמה, מגפות ומלחמות בלתי פוסקות, שהביאו למשבר כלכלי וירידה דרסטית באוכלוסייה. האימפריה הביזנטית, שלכאורה החזירה לעצמה את נכסיה במזרח התיכון, לא הייתה במצב טוב יותר. בשנת 631 ערך הרקליוס מסע צליינות מפואר לירושלים ונכנס לעיר דרך שער הרחמים, כצליין – ברגליים יחפות. ואולם, זמן קצר לאחר מכן הידרדר מצבו של הקיסר והוא סבל ממחלה לא ידועה שהביאה לבסוף למותו. במקביל הידרדר מצבו הנפשי בתהליך איטי, שלכאורה שיקף את מצבה הקשה של האימפריה כולה.[5] במקביל לכיבוש האימפריה הסאסאנית, וביתר שאת לאחר התפוררותה, החלו הצבאות הערביים להפנות את תשומת לבם לסוריה ולעימות עם האימפריה הביזנטית; באימפריה ראו המוסלמים מקור לעושר, על פי דברי הנביא שהבטיח למאמיניו את ”ארמונות הקיסר ואוצרותיו”.
כיבוש סוריה וארץ ישראל עריכה
- ערך מורחב – הכיבוש הערבי של ארץ ישראל
פשיטות ראשונות הביאו את הצבאות האסלאמיים אל גבול המדבר ואל קו המבצרים הראשון של הביזנטים, תוך שהם תופסים שליטה על השבטים והאזורים מחוץ לטווח ההשפעה הביזנטי המיידי. הצבא האסלאמי תקף בשלושה כיוונים: כוח אחד נכנס לארץ ישראל דרך עזה, בעוד שני כוחות אחרים נעו ממזרח אל תוך עבר הירדן, תוך שהם מנצלים את חולשת השלטון הביזנטי ונהנים משיתוף פעולה של השבטים הבדואים. התקפות אלו נבלמו מול קווי ההגנה הביזנטיים. השינוי הגיע כאשר כוח אסלאמי, במהלך נועז ודרמטי, חצה את המדבר וכבש את דמשק ולאחר מכן את מרבית שטחה של סוריה. מכאן יצא הצבא האסלאמי המאוחד וכבש את ערי ארץ ישראל בזו אחר זו: לוד, שכם, עזה ושומרון. בסיכומו של דבר החזיקו הביזנטים בקיסריה, אשקלון וירושלים בלבד.
אבו בכר נפטר ב-634 באל-מדינה ומינה לפני מותו את עומר בן אל-ח'טאב ליורשו. חילופי השלטון גררו חילופי גברי בצבא האסלאמי ואבו עוביידה בן אל-ג'ראח התמנה לתפקיד אמין אל-אומה (מילולית: מזכיר האומה), מגן העם והמפקד הצבאי העליון של הצבא הערבי-אסלאמי. בסדרת קרבות בשנת 635 נכבש עבר הירדן. לאחר מצור של ארבעה חודשים נכבשה בחודש מרץ העיר חומס, שהייתה אחד מהמרכזים הביזנטיים החשובים. מיד לאחר כיבושה יצאו גדודים אסלאמיים לכיוון חלב, אך נאלצו לסגת משנודע להם כי צבא ביזנטי גדול נאסף באנטיוכיה.[6]
סדרת הקרבות בעבר הירדן ובסוריה, שהתנהלה בין הצבאות הערביים והכוחות הביזנטיים המקומיים שינתה את האסטרטגיה של הביזנטים. הביזנטים קיוו כי מגננה פסיבית, מתוך תקווה כי התוקפים יתישו את עצמם מול המבצרים, והתחמקות מקרב מכריע, תוך הסתמכות על טקטיקות התחמקות ותככנות פוליטית, יצליחו להתיש את האויב ולכלות את האנרגיה שלו. אך מול המהלכים הערביים המהירים והמוצלחים התבדתה תקווה זו. בשל כך, השתנתה האסטרטגיה הביזנטית, והפכה לנכונות להיכנס לעימות ישיר תוך הסתכנות בכניסה לקרב השמדה מכריע. הביזנטים כשלו בהבנת האסלאם והלהט הדתי שהניע את הצבא הערבי-אסלאמי. כישלון זה, שהביא לרפיון ידיים ביזנטי, הוא שבסיכומו של דבר גרם לתוצאה הסופית של קרב הירמוך.
הופעת הצבא הביזנטי בזירה הייתה סיבה מספקת לנסיגה של המוסלמים מצפון סוריה. הצבא הביזנטי קבע את מפקדתו הראשית באנטיוכיה ואת ריכוז הכוחות העיקרי סמוך לנחל הירמוך ברמת הגולן – נקודה אסטרטגית המגנה על התקשורת בין לבנון, ארץ ישראל ועבר הירדן ומאיימת על נתיבי התנועה של המוסלמים.
מקורות היסטוריים עריכה
המחקר ההיסטורי של קרב הירמוך מסתמך על מקורות היסטוריים בעייתיים. הביזנטים עצמם לא עסקו בקרב ואף לא הודו במפלתם במערכה במשך כמאה שנים. המקורות העיקריים שעליהם ניתן להסתמך במחקר עדכני נכתבו על ידי היסטוריונים מן המאה ה-9 ואילך, מאות שנים לאחר הקרב עצמו. באותה תקופה כבר הפך הקרב, על הנפשות הפועלות בו, למיתוס. גם ההיסטוריונים המאוחרים היו מגויסים למטרה גדולה יותר – העימות בין הנצרות לאסלאם, שהיה עדיין בשיאו הצבאי. היסטוריונים אלו נאלצו להסתמך על מלקטי סיפורים שהדיוק ההיסטורי לא היה נר לרגליהם.
ביזנטים – נוצרים עריכה
אזכור ראשון של הקרב מופיע בכתביו של ההיסטוריון הלטיני פרדגריוס, מסוף המאה ה-7, המתאר באופן סכמתי ומוגזם את מהלך הקרב. הוא מייחס את תוצאות הקרב לזעם ההשגחה העליונה, ומסתמך בתיאורו, ככל הנראה, על עבודתו של הבישוף וההיסטוריון הארמני סבאוס[7] מאמצע המאה השביעית.
המקור הביזנטי העיקרי הוא תאופנס המודה, שכתב את ספרו המונומנטלי "כרונוגרפיה"[8] בין השנים 810–815, כמאתיים שנה לאחר קרב הירמוך, ובו הוא סוקר את ההיסטוריה של האימפריה הביזנטית משנת 284 עד לשנת 813 ומתבסס, בין היתר, על כתבים ארמניים. תיאוריו של הקרב לוקים לא רק במרחק ממועד הקרב, אלא גם בתחושת השליחות הנוצרית של תיאופנס והסתמכותו על מיתוסים שהתגבשו לאחר הקרב, ויותר מכל בניסיון לנקות את הקיסר הרקליוס מכל אשמה במפלה.
מוסלמים עריכה
היסטוריונים ערבים תיארו את הקרב מנקודת המבט המוסלמית-ערבית, וגם הם תיעדו את הקרב ממרחק של מאות שנים לאחר התרחשותו. על פי ההיסטוריון שלמה דב גויטיין,[9] המסורות המוסלמיות המתייחסות לכיבוש ארץ ישראל וירושלים ואשר מוצגות כהיסטוריה הן בעלות אופי ספרותי וזיקה לסיפורי עם. גויטיין מבטל לחלוטין את חשיבות הסיפורים האלו ומסביר זאת באומרו שהשינוי ההיסטורי הביא ליצירת אגדות וסיפורים דמיוניים. פרופסור משה שרון מעלה במאמר "קרבות ההכרעה בכיבוש סוריה על ידי המוסלמים – רקעם ומקורותיהם: מבט אחר"[10] כי באותם מקרים שבהם נפגשו צבאות סדירים ביזנטיים עם הכוח המוסלמי הפולש, היו אלה מפגשים בין כוחות קטנים, שבדברי ההיסטוריונים המוסלמים קיבלו ממדי ענק של עשרות ואפילו מאות אלפי לוחמים. על פי שרון הפרטים הנוגעים לכיבושה של סוריה לא תועדו בזמן אמת ונשכחו כליל. לאחר פרק זמן ארוך של לפחות 100 שנים לאחר הכיבוש, נכתבו תולדות המלחמה על ידי מספרים של סיפורי עם ומלקטי מסורות מוסלמיים ממקומות שונים. מספרי סיפורים אלו יצרו מארג של סיפורי עם, על שלד של עובדות היסטוריות מעורפלות. משקל יתר ניתן לתאולוגיה אסלאמית ובעיקר לתמיכת אללה בדת האמיתית, ולקשרים החברתיים והפוליטיים בחברה הערבית והאסלאמית. צד אחר ומניע נוסף ביצירת סיפורי העם הבדויים היה רצונם של בני משפחות האישים המוסלמיים לקבוע לעצמם מקומות מכובדים בתקופה ההרואית של יצירת האימפריה על ידי פרסום והאדרת מעשי גבורה של אבות אבותיהם. ההיסטוריונים המוסלמיים המאוחרים יותר אספו את סיפורי העם במטרה ליצור היסטוריה מוסלמית מסודרת והרואית המתאימה לאימפריה, והכניסו את הפרטים המתאימים אל תוך מסגרת, בה תועדו לכאורה תנועה מסודרת של צבא על פי תוכנית ותיאור של הטקטיקה והאסטרטגיה שיצרו את הבסיס האיתן לקיסרות האסלאם. שרון קובע כי ”כל השאר, כל מעשי התוקף והגבורה, קרבות הענק ומלחמות השניים, שליטת הח'ליפים המרכזית, הנאומים חוצבי הלהבות, מעשי התרמית בשדה הקרב, חילופי דברים חכמים ומבריקים בין המוסלמים לבין אויביהם ובינם לבין עצמם, הנסים והנפלאות שקרו בקרבות, כל אלה ועוד שייכים לרפרטואר סיפורי העם”.[11]
כך או כך, ההיסטוריוגרפיה האסלאמית מתבססת על כתביו של ההיסטוריון המוסלמי ממוצא פרסי בן המאה ה-9, אחמד אל-בלאד'רי,[12] שכתב יצירה מונומנטלית[13] בשם "פתוח אלבלדאן" (בערבית: فتوح البلدان, "כיבוש הארצות"), שבו מתוארת התפשטות האסלאם ובניית האימפריה המוסלמית.[14] היסטוריון מוסלמי נוסף מהמאה התשיעית שכתביו מתארים את הכיבוש האסלאמי של הלבנט הוא מוחמד בן ג'ריר א-טברי, שעבודתו "ההיסטוריה של נביאים ומלכים" (تاريخ الرسل والملوك), מתארת את ההיסטוריה מתחילת ימי העולם, על פי הקוראן, ועד שנת 915. היסטוריונים אלו מבססים את עבודתם על ספרים מוקדמים של היסטוריונים מוסלמים בני המאה ה-8 – אל-ואקידי, שספרו, "ספר ההיסטוריה והמלחמה", הוא אוסף של מסורות וסיפורים המתייחסים לימים המוקדמים של האימפריה המוסלמית, ואבן אסחאק, היסטוריון מוסלמי מהמאה השמינית שכתב מסורות הקשורות לנביא מוחמד והח'ליפים הראשונים; כתביו של אסחאק לא שרדו, אך שימשו בסיס לכתבים מאוחרים יותר, בעיקר ספרו של א-טברי.
סינתזה של ההיסטוריוגרפיה האסלאמית נכתבה החל מהמאה ה-11 על ידי היסטוריונים או כותבי העתים, כגון אבן עסאכיר[15] ואבן ח'לדון, שפעל במאה ה-14 וכתב עבודת מחקר בשם "אקדמות למדע ההיסטוריה",[16] המהווה בחינה מקיפה של הגורמים המשפיעים על החברה והתפתחותה, תוך סקירה ובחינה של גורמים אלה לאורך דורות החיים הערביים שקדמו לתקופתו של אבן ח'לדון. חשיבותו של הספר נובעת מהיותו ספר ההיסטוריה הראשון שנכתב על ידי היסטוריון ערבי, שבו נעשה מאמץ לפעול על פי קריטריונים "מדעיים" ולהבדיל עובדות מבדיות.
הצבאות עריכה
הצבא הביזנטי עריכה
הצבא הביזנטי של המאה השישית היה מבוסס על מערך של שכירי חרב שגויסו מכל רחבי האימפריה – מתנדבים ששימשו בעיקר את חיל הרגלים, ובהם פרסים (חלקם שבויי מלחמה לשעבר), בני עמים טורקיים וסלבים שונים, לוחמים משבטים גרמאניים ונוודים מאיטליה. עם זאת, המעמסה הכלכלית, הן על אוצר האימפריה והן על כלכלת הפרובינציות, הביאה להעדפה של יחידות של מיעוטים אתניים – בעיקר ארמנים, אף על פי שנאמנותם הייתה תמיד מוטלת בספק, ושבטים ערביים שמנהיגיהם זכו לכבוד, תארים אימפריאליים ותשלום קבוע עבור נאמנותם. יחידות אלו יצרו את חיל הפרשים והיחידות המיוחדות של הצבא. תופעת לוואי של מגדל בבל הצבאי הביזנטי הייתה מתח דתי ואתני בין יחידות וחיילים.
גודלו של הצבא הביזנטי בקרב הירמוך איננו ידוע במדויק ולאורך השנים היה נתון לספקולציות והגזמות. בעוד המקורות הנוצריים נוטים להערכה מצומצמת יחסית של כ-80,000 חיילים ביזנטים ובנוסף לכך כ-40,000 לוחמים ערבים, נוטים המקורות הערביים להגזמות ומציינים כי הצבא הביזנטי מנה בין 200,000 ל-400,000 חיילים. בספרו "Yarmuk 636 A.D.: The Muslim Conquest of Syria" מציין ההיסטוריון הבריטי דייוויד ניקול כי כל הצבא הביזנטי, על כל יחידותיו הפזורות ברחבי האימפריה, מנה כ-100,000 חיילים לכל היותר – רובם ביחידות חיל מצב לא ניידות ולא זמינות לשמש כחיל משלוח.[1] הקיסר הירקליוס היה יכול לגייס עד 50,000 חיילים לצבא בדרכו לקרב הירמוך, חלק גדול מהם, על פי האסטרטגיה הביזנטית, היו חיילי רגלים שהוצבו כחיל מצב בערים גדולות ומבצרים לאורך הגבולות. ניקול מציין כי בדרך כלל היו הצבאות הביזנטיים בגודל של כ-30,000 חיילים, וכי ככל הנראה עמדו לרשותו של המפקד הביזנטי כ-20,000 חיילים.[17] וכך גם פרופסור קגי, המוסיף ומציין כי המספרים הנקובים במקורות נוצריים ואסלאמיים הם חסרי ערך וללא ביסוס בקביעת גודל הצבאות המתמודדים או אבדותיהם.[18]
פיקוד עריכה
בראש הפירמידה של הצבא הביזנטי עמד הקיסר כסמכות עליונה על הצבא והממשל האזרחי. הרקליוס נהג אף להוביל את צבאותיו בעצמו תוך שהוא רוכב בראשם, וכשמחלתו מנעה ממנו השתתפות פעילה, הוא הותיר בידיו את הניהול האסטרטגי של העימות, ושמר לעצמו את המילה האחרונה באספקט הטקטי של הקרבות. כך נותרו מפקדי הצבא כשחקני משנה התלויים בהחלטות הקיסר, חסרי חופש פעולה ונמנעים מיוזמה.
הרקליוס, למרות היותו בעל מוניטין כמצביא, היה הססן ונרתע מהאצלת סמכויות.[19] עד לקרב הירמוך הוביל תיאודור (אנ'), אחיו של הקיסר, את הצבא. כישלונותיו לעצור את השטף האסלאמי ויריבותו עם הקיסרית הובילו להדחתו ומינוי "ועדה פיקודית". בראש הפירמידה עמד אציל ביזנטי בשם תיאודור טריתוריוס. מעט מאוד ידוע על אציל זה, שנשא את התואר שר האוצר והיה ככל הנראה סריס. תפקידו היה אדמיניסטרטיבי בעיקר. את הצבא הוביל והנהיג בשדה הקרב אציל ממוצא ארמני בשם והאן שלא ידוע דבר על עברו. קצין ביזנטי נוסף היה בין המפקדים – ניקיטאס, אציל ממוצא פרסי שחלקו בקרב לא ברור, אך מקורות שונים מציינים כי נאמנותו לאימפריה הביזנטית הייתה על פני השטח בלבד ולאחר הקרב ניסה לערוק לצד המוסלמים.
מפקד נוסף בצבא הביזנטי היה גאבלה בן היאם, מפקד הכוחות הערביים-נוצריים משבט ע'סאן, שלאורך כל המערכה מול הפרסים הסאסניים נלחם שכם אל שכם עם הקיסר הרקליוס.
טקטיקה וחימוש עריכה
הצבא הביזנטי שינה את פניו פעמים רבות לאורך תקופת הקיום הארוכה של האימפריה, תוך שהוא סופג השפעות מאויבים ובני ברית כאחד. במאה השישית אומץ מודל המבוסס על מבנה של מיליציה מקומית-פרובינציאלית ומבנה של מענקי קרקע שלא עברו בירושה, אך אפשרו מימון של פרשים כבדים – הקטפרקט. אלו עטו שריון מכף רגל ועד ראש ואפילו סוסיהם היו מוגנים בדרך כלל בשריון כבד. יחידות אלו – העילית של הצבא הביזנטי – נתמכו על ידי פרשים קלים ופרשים כבדים ממוצא טבטוני, שהרכיבו את המשמר המלכותי. חיל הפרשים הביזנטי כלל גם יחידות של פרשים קלים, שחימושם העיקרי היה חץ וקשת.[20] יחידות הפרשים היוו את עמוד השדרה של הצבא הביזנטי ושימשו כחילות מחץ והלם, שתפקידם להכריע את הקרב. חיל הרגלים, שמספרית היווה את רוב החיילים בצבא הביזנטי, שימש בעיקר כחיל מצב ומשמר. בתוך הרב-גוניות של הצבא הביזנטי על יחידותיו השונות בלטו שני סוגי יחידות רגלים – רוב החיילים נשאו קשתות ונלחמו מעורף המערך הביזנטי ללא הגנה של שריון או קסדה. בקבוצה שנייה – חיל רגלים כבד, הקרוי גם סקוטאטוס, חבשו קסדה מחודדת ולבשו שריון קשקשים, וחלקם אף השתמשו בלוחות שריון להגנה על הידיים והשוקיים. הסקוטאטוס נשא מגן עגול, כידון וחרב או גרזן. במערכה, בצמוד לחיל הרגלים, נעה שיירה עם אספקה וציוד ששימש לבניין ולביצור המחנות והמפקדות. מלאכה זו הוטלה על יחידה מיוחדת של מהנדסים. הנומרוס, יחידות הצבא הביזנטי הבסיסיות, מנו בין 300 ל-400 חיילים, וקובצו לחטיבות (דרונגוס), שמנו כ-3,000 לוחמים. בעתות מלחמה נאספו מספר חטיבות לאוגדה (טורמה), ומספר אוגדות הרכיבו צבא משלוח ביזנטי.[21]
מפקדי הצבא הביזנטי הסתמכו על ספר בשם סטרטגיקון של מאוריסוס, קיסר האימפריה הביזנטית (582–602), שאיגד את תורת הלחימה של הצבא הביזנטי. במהלך מערכה נמנעו הביזנטים ככל האפשר מקרבות מכריעים והעדיפו סדרת קרבות והיתקלויות שהתישו את כוחו של היריב ובמידת האפשר, כמו בלחימה בסוריה וארץ ישראל, נסמכו הביזנטים על עומק השטח וקווי הגנה מבוצרים, מתוך תקווה כי הצבא הערבי יתיש עצמו בלחימה בלתי פוסקת. אסטרטגיה זו, שבדרך כלל הוכחה כיעילה בעיקר כנגד פושטים איבדה את עוקצה במאבק מול הפולשים המוסלמים, שהיו בעלי מוטיבציה גבוהה. קשה לומר במפורש, אך ייתכן וההימנעות השיטתית מקרב מכריע נתנה את אותותיה בתפקודו של הצבא הביזנטי בקרב הירמוך.
הצבא האסלאמי עריכה
- ערך מורחב – צבאות מוסלמיים במזרח התיכון בימי הביניים
בשנת 632, בעת ביקורו האחרון של מוחמד במכה, הוא קבע ופסק כי כל המוסלמים אחים הם ואל להם להילחם זה בזה, אבל עליהם להילחם בכל יתר בני האדם – עד שיאמרו "אין אלוה מבלעדי אללה" – השהאדה. הצבא האסלאמי הורכב מלוחמים משבטים ולאומים שונים, רובם ככולם מחצי האי ערב. המסורת הצבאית וטקטיקות הפרשים האסלאמיות נולדו או הועשרו במגע עם האימפריה הסאסאנית ויחידות הפרשים הכבדות. חלק גדול מהלוחמים המוסלמים היו חיילים רגליים, שיכולתם ואימונם היו בעלי אופי הגנתי, אך בתימן נתקיימה מסורת של צבא מאומן, שסיפק לוחמים רבים לצבא האסלאם. למרות החינוך כלוחמים והדרישה מכל גבר להעמיד עצמו לרשות הג'יהאד, היו הפושטים לוחמים מאומנים שגויסו במיוחד למטרת כיבוש הלבנט. הגדודים הראשונים שיצאו לג'יהאד היו קטנים בסדרי הכוחות שלהם, ולצדם עמדו מהירות ויכולת תמרון. עם הגדלת מספרי הלוחמים הצטרפו אל שורותיהם נשים ומשפחות, ששימשו בתפקידים עורפיים של אחזקת המחנה ומתן שרותי רפואה ומזון ללוחמים.
עד לקרב הירמוך הקפידו המוסלמים להשיג עליונות מספרית בקרבות מכריעים. שלוש יחידות הפשיטה הקטנות יחסית, שתקפו את עבר הירדן וסוריה ומנו לא יותר מ-7,000 לוחמים כל אחת, התאחדו לצבא אחד ובו כ-15,000 לוחמים, שלחם בשנת 634 בקרב אג'נדיין בצבא הביזנטי, שגודלו נאמד בכ-10,000 לוחמים.
בקרב הירמוך נאספו יחידות אסלאמיות-ערביות מכל קצות הלבנט והמזרח הקרוב, ובהן גדוד הפרשים תחת פיקודו הישיר של ח'אלד בן אל-וליד, ובו כ-3,000 לוחמים בסך הכל. בגיוס כללי הצליח הח'ליף עומר בן אל-ח'טאב להעמיד מול הצבא הביזנטי צבא אסלאמי שגודלו נאמד ב-25,000 חיילים, כולל יחידות פרשים.[22]
פיקוד עריכה
המפקד העליון של הצבא האסלאמי היה עמר בן אלח'טאב, דמות שסביבה כרוכים בעיקר אגדות ומיתוסים. מתואר כי היה נערץ על ידי נתיניו, צנוע, ענו ומסתפק במועט, שהוכיח עצמו בכל כשליט מוכשר וכמנהלן גדול. עם עלייתו לשלטון מינה הח'ליף עמר את אבו עוביידה בן אל-ג'ראח כמפקד הכוחות האסלאמיים על בסיס נאמנותו ודבקותו הדתית. אבו עוביידה לא היה מצביא בעל כישרון ועם תחילת העימות העביר את הפיקוד הישיר לח'אלד בן אל-וליד (ערבית: خالد بن الوليد, מכונה גם: סיף אללה אלמסלול – חרבו השלופה של אללה), שנחשב לאחד מגדולי המצביאים בעולם אשר מעולם לא הובס בקרב. הוא היה דמות מורכבת, רב כישרון, שעצמאותו עמדה לו לרועץ.
תחת ח'אלד בן אל-וליד בלטו שלושה מפקדים: עמר אבן אל-עאץ, מפקד האגף הימני בקרב הירמוך ולאחר מכן כובש מצרים הביזנטית; שרחביל בן חסנה, ממפקדי גדודי הפלישה האסלאמית לארץ ישראל; ויזיד בן אבו סופיאן, מפקד האגף השמאלי של הצבא האסלאמי.
טקטיקה וחימוש עריכה
הפרשים הערבים השתמשו תחילה בגמלים, תוך שימוש באוכפים מיוחדים שאפשרו דהירה וירי בחץ וקשת. עם התפתחות העימותים והתעצמותם החל שימוש בסוסי מלחמה, שליוו את הגמלים ונכנסו לפעולה רק בשדה הקרב ממש, מאחר שהגמלים הצטיינו יותר כבהמות משא ולא היו אמינים בקרב.[23] טקטיקות הקרב של הצבא הערבי כללו התקפות פתע והתשה של היריב, תוך מאמץ להימנע מאבדות עד כדי נסיגה והימנעות מקרב, אם היה חשש כי כוחו של האויב עדיף.
טקטיקות הלחימה היו לעיתים הגנתיות, וחיל הרגלים, לעיתים חמוש בשריון כבד, שימש העוגן ומרכז הכובד של קו החזית, כאשר יחידותיו משתמשות במכשולים טבעיים כמשענת. החיילים עמדו בשורות והתקדמו לכיוון היריב באותו מבנה, תוך שיחידות שונות מחליפות עמדות מול פני היריב על מנת לשמר כוחות. יחידות הקשתים היו בדרך כלל חיילי רגלים חמושים בחץ וקשת שירו חצים לטווחים של עד 150 מטר, כך שיעילותם הייתה בעיקר כנגד פרשי אויב התוקפים את הקווים של המוסלמים.
יחידות הפרשים, שהיו בדרך כלל קטנות בסדרי הכוחות מיחידות הרגלים, שימשו לעתודה ניידת ולמהלכי איגוף. הפרשים פעלו מהאגפים או דרך המרכז של חזית המוסלמים ותקפו לאחר שחיל הרגלים והקשתים הצליחו לערער את קווי האויב או לשבור את מומנטום ההתקפה שלו.
זירת הקרב עריכה
קרב הירמוך נערך ברמת הגולן, באזור הנמתח מהעיר העתיקה והכפר הסורי פיק – מזרחית לקיבוץ אפיק – ועד לעיר נווה ממזרח, ומעבר לגבול בתוך שטח סוריה דהיום. החזית הארוכה, בת כ-13 עד 15 קילומטר, מתחה את הצבאות הלוחמים ומנעה יצירת חזית רציפה. אזור הקרב מוקף על ידי התלים הגעשיים של הגולן. המאפיין הטופוגרפי הבולט ביותר בשטח זירת הקרבות הם הקניונים העמוקים של נחל הירמוך ויובליו – נחל רוקד, שסימן את קו החזית הביזנטית, ונחל עלאן, שסימן את קו חזית המוסלמים. השטחים בין הקניונים מתאימים ללוחמת פרשים בהיותם שטוחים יחסית.
מהלכים אחרונים לפני הקרב עריכה
עם התמוטטות מערך ההגנה המקומי של הביזנטים ואיבוד חלק גדול מהפרובינציות של הלבנט, החל הקיסר הרקליוס לאסוף צבא חדש על מנת להוציא אל הפועל התקפת נגד, שמטרתה להדוף את הכוחות הערביים-אסלאמיים מארץ ישראל ומסוריה. הצבא הביזנטי כלל את יחידות העילית שבדרך כלל שכנו בעיר הבירה קונסטנטינופול, שרידים מהצבאות הביזנטיים שהצליחו להתחמק מהשמדה בקרבות הקודמים מול המוסלמים, גיס ארמני וכוחות ערביים נאמנים לביזנטים, במטרה ליצור צבא בעל עדיפות מספרית מכרעת כנגד הצבא הערבי.
ריכוז הצבא הביזנטי לא נעלם מעיני המפקדים המוסלמים, ועל פי עצתו של ח'אלד הורה אבו עוביידה על נסיגה כללית מצפון סוריה וריכוז הצבא הערבי באזור הגולן. בעקבות הצבא האסלאמי הנסוג נע טור ביזנטי שתפס מחדש ערים ומבצרים. מבחינה זו, המהלך האסטרטגי הביזנטי נשא פרי ללא קרב ותחת צלו הכבד נסוגו המוסלמים משטח סוריה – חזרה לכיוון דרום.
יחידות הצבא האסלאמי זרמו מכל אזור סוריה והלבנט אל רמת הגולן בסמוך לערוץ נחל הירמוך. תחילה התבססו המוסלמים בסמוך או בתוך היישוב ג'בייה (ידועה גם בשם גביטה בניב סורי-ארמי) – מרכזם של הע'סאנים במרחק של כ-5 קילומטרים צפונית מזרחית לעיר הסורית המודרנית נווה, הנמצאת על הכביש שחיבר את קוניטרה עם אזור החורן שבדרום סוריה,[24] אך נאלצו לעזוב את המחנה לאחר התקפה ע'סאנית במהלך חודש יולי וחנו שוב, דרומית מג'בייה, בין ביר איוב לדרעא, המזוהה עם העיר המקראית אדרעי.
מהלך זה קבע את מקום זירת הקרב, שהייתה נוחה לשני הצדדים. במקום יש שפע מים ומרעה לסוסים ודרכים עיקריות, סלולות עוד מהתקופה הרומית, המחברות את זירת הקרב לדמשק וחוף הלבנון. האזור הוא בעל חשיבות אסטרטגית ממעלה ראשונה ומשמש כנקודת זינוק ומרכז שליטה על התנועה מחצי האי הערבי לסוריה.[25]
הצבא הביזנטי, שתחילה חנה מדרום לדמשק, בסמוך לעיירה הסורית הקטנה אל כיסווה,[26] נע דרומה למחנה מבוצר שהוכן מבעוד מועד בסמוך לחיבור בין הירמוך לנחל רוקד, בסמוך לכפר פיק. במשך שלושה חודשים חנו הצבאות זה מול זה מבלי ליזום מהלך התקפי. במהלך תקופה זו ניהלו הצדדים משא ומתן. הביזנטים קיוו כי המחנה של המוסלמים יתפזר, או לפחות ייחלש בתקופה של חוסר המעש, והציעו למוסלמים תשלום כספי גבוה תמורת נסיגה ללא קרב. לאור המהלך הביזנטי הכולל, היה במשא ומתן זה היגיון – תקווה כי דברי שכנוע ואולי שוחד ימשיכו את המסע האסלאמי דרומה ללא צורך בכניסה לקרב השמדה.
המוסלמים ניסו להרוויח זמן על מנת שכוחות נוספים – יחידות קשתים ופרשים שלחמו בפרס – יצטרפו לצבא האסלאמי. תוספת כוח זו, שגודלה איננו ידוע, פעלה להקטנת הפער המספרי בין שני הצדדים. בנוסף לכך, החלישה ההמתנה את שורות הצבא הביזנטי משנתגלו קרעים בין היחידות השונות שהרכיבו אותו עד כדי שפיכות דמים, ואף נתגלו מקרים של עריקה של לוחמים ערבים. התפוררות זו כפתה על הפיקוד הביזנטי לעשות את הצעד הראשון ולצאת להתקפה.[27]
קרב הירמוך עריכה
הצבאות הלוחמים ניצבו זה מול זה, תוך שהם נעזרים בקניונים של יובלי הירמוך כמכשולים המגבילים את תנועת החיילות הניידים של האויב. אורך החזית, כ-13 קילומטר, מנע יצירת מבנה אחיד ורציף של המרכז והאגפים ויצר אפשרות לניהול קרבות נפרדים באופן סימולטני. האגף הימני של הצבא הביזנטי הורכב מחיל רגלים כבד, ששימש מחסום וציר להתקפות חיל הפרשים הביזנטי והגן על גבעה עליה חנה מפקד הקרב הארמני והאן, שפיקד ישירות על מרכז החזית הביזנטית, בעוד סגנו פיקד על האגף השמאלי. הכוחות הערביים-נוצריים, בעיקרם פרשים קלים, רכבו לפני הכוחות העיקריים כתצפיתנים וכיחידות מהירות שהטרידו את האויב.
המוסלמים, שעמדו במרחק של כקילומטר וחצי מהחזית הביזנטית, חילקו את צבאם, שהיה נחות מספרית מהצבא הביזנטי, לארבע אוגדות של חיל רגלים. שלוש יחידות פרשים הוצבו מאחורי מרכז החזית ויחידה נוספת הוצבה מאחור כעתודה טקטית. קשתים רבים הוצבו לאורך כל החזית.
התיעוד ההיסטורי של הקרב מועט ומהימנותו מוטלת בספק. מהלכי הקרב אינם ברורים ומהלכו מעורפל, עד כדי הצבת סימן שאלה לגבי משך העימות כנטען במקורות היסטוריים אסלאמיים – שישה ימים רצופים. זמן זה נראה ארוך מאוד לעימות שנערך אך ורק בכלי נשק המופעלים בכוח השרירים האנושיים.[28] החוקר האמריקאי וולטר קגי מציין כי ככל הנראה קרב הירמוך היה למעשה סדרה של התנגשויות בין הצבאות, שנמשכה לאורך כחודש, עד לסיום הדרמטי ב-20 באוגוסט.
תיאור הקרב שלהלן מבוסס על מבנה של שישה ימי לחימה ונתמך על ידי חלק מההיסטוריונים המודרניים שפרסמו מחקרים על הקרב ובהם דייוויד ניקול, ג'ורג נפזיגר, אכרם אגא איברהים והחוקר הירדני יוסוף גוואנמה.
יום הקרב הראשון עריכה
קרב הירמוך החל ב-15 באוגוסט בשעות הבוקר. אלופים משני הצדדים יצאו מהשורות והחלו בלחימה אחד עם השני, שנמשכה עד לשעות הצהריים. בשלב זה נכנסו לקרב יחידות רגלים וקשתים ביזנטיות שתקפו לאורך החזית, ככל הנראה במטרה לבחון את רוח הלחימה האסלאמית ולהעריך את כוחם לאורך החזית. הלחימה נמשכה עד לשקיעה, מבלי שיושגו הבקעה או שינוי במאזן הכוחות.
יום הקרב השני עריכה
עם עלות השחר של יום 16 באוגוסט, יום הקרב השני, תקפו הביזנטים לאורך כל החזית כשהם מפתיעים את המוסלמים בעיצומה של תפילת השחר שלהם. עיקר משקל ההתקפה התרכז באגפים, תוך כדי שהמרכז הביזנטי מעסיק באש את מרכז החזית של המוסלמים. מטרת התמרון הייתה, ככל הנראה, למוטט את האגפים האסלאמיים וללכוד את הצבא האסלאמי בתנועת מלקחיים. לאחר שלושה ניסיונות התמוטט האגף האסלאמי הימני תחת המהלומות הביזנטיות והחל בנסיגה בעת שהכוחות הביזנטיים שוטפים חלק ממחנות המוסלמים. זמן קצר לאחר מכן התפורר האגף השמאלי והחל בנסיגה איטית. משהגיעו הלוחמים המוסלמים בריצה למחנה הם נתקלו בנשותיהם, שבצעקות ולעיתים במכות, הכריחו אותם לסוב ולחזור ללחום בביזנטים. הנסיגה נעצרה וח'אלד – המפקד המוסלמי העליון – שלח את עתודת הפרשים להתקפת נגד, תחילה באגף הימני ולאחר מכן באגף השמאלי. התקפה זו הספיקה לשבור את ההתקפה הביזנטית ולייצב את החזית האסלאמית. יום הקרב הסתיים כאשר שני הצדדים תופסים את עמדותיהם המקוריות.
בעניין זה העיר הקצין הבריטי ר. פ. אנדרסון בספר ההיסטוריה הפופולרית שחיבר ב-1873 כי הסיבה העיקרית לניצחון האסלאמי בקרב הירמוך היה העידוד והדחיפה שנתנו הנשים ללוחמים המוסלמים ופחדם של הללו מזעם נשותיהם.[29]
יום הקרב השלישי עריכה
ביום הקרב השלישי, 17 באוגוסט, המשיך הצבא הביזנטי ביוזמה ההתקפית. הפעם כיוון עיקר ההתקפה היה אל הצד הצפוני של החזית, שבו היה לפרשים הכבדים הביזנטים חופש פעולה יחסי. תוכנית ההתקפה הביזנטית הייתה – ככל הנראה – למוטט במהירות צד אחד של הקו האסלאמי על ידי התקפה מרוכזת, ולאחר מכן לרכז את מלוא תשומת הלב למקטע הדרומי. עוצמת ההתקפה הביזנטית הצליחה לקפל את הקו האסלאמי ולגרום לנסיגה, ששברה את החזית, תוך שהיא חושפת את האגף הדרומי למתקפה דו-כיוונית מצד הצבא הביזנטי. גם במקרה זה נעצרה המנוסה האסלאמית על ידי נשות הלוחמים. על פי האגדה, צעק אחד הלוחמים הערבים "קל יותר להילחם ברומי (הביזנטים) מאשר בנשותינו".
ההתקפה הביזנטית נעצרה, ולאחר קרבות מרים ואבדות כבדות לצבא האסלאמי נהדפה לאחור על ידי עתודת הפרשים המוסלמים.
יום הקרב הרביעי עריכה
יום הקרב הרביעי, 18 באוגוסט, החל כחזרה על אירועי יום הקרב השלישי. המפקד הביזנטי והאן החליט לנצל את ההצלחה היחסית של תוכנית ההתקפה על האגף הצפוני של קו החזית האסלאמי, ככל הנראה מתוך תקווה להפתיע את המוסלמים במהלך בלתי צפוי מחד ולהכות במקום שבו ספגו הכוחות הערביים אבדות כבדות. פני הקרקע ואופייה של זירת הקרב לא אפשרו ביצוע של מהלכים שונים מאלו שנוסו על ידי הביזנטים בימי הקרב הראשונים. עם זאת, בתום הקרב התברר כי בחירתו של והאן במהלך זה הייתה שגויה. המוסלמים היו מוכנים ולמדו את לקח יום הקרב הקודם, מתקפת הנגד שלהם לא רק הדפה את המתקפה הביזנטית, אלא גם שינתה את המומנטום של הקרב.
ההתקפה הביזנטית הראשונית הצליחה לחדור דרך קו החזית האסלאמי וקרבות עזים התחוללו בין הגייסות הארמניים, בשיתוף לוחמים ערבים-נוצרים, ללוחמים המוסלמים, מבלי שהביזנטים יצליחו לגרום להתמוטטות הכוחות האסלאמיים. בשלב זה תקפו המוסלמים את המרכז הביזנטי בסיוע חלק מעתודת הפרשים, בעוד שאר העתודה חוברת לכוחות הלוחמים בביזנטים ותוקפת אותם מהאגף. הארמנים והע'סאנים מצאו עצמם מותקפים משלושה כיוונים. בשלב זה הופרדו הפרשים הביזנטים מחיל הרגלים והחלו בורחים משדה הקרב – תחת לחץ אסלאמי, וללא חיפוי מחיל הרגלים והקשתים שהתחייב מתורת הלחימה הביזנטית. חיל הרגלים שנותר לבדו היה חשוף להתקפות הפרשים והרגלים המוסלמים, אך הצליח לסגת, תוך שהוא סופג אבדות קשות. החוקר האמריקני וולטר קגי מציין כי ייתכן שהפרשים הביזנטים ניסו לבצע תמרון "ערבוב" מסובך שמקורו בספר "סטרטגיקון", ומשנכשלו, נפרדו הפרשים מהרגלים, והכוח התוקף חדל מלהתקיים כגוף קוהרנטי אחד. התמרון מחייב את המבנה המצופף של הרגלים לפתוח את שורותיהם על מנת לאפשר לפרשים לעבור דרכם לחזית, ולאחר מכן מחייב את הרגלים לסגור שורות על מנת למנוע חדירה של כוחות אויב. תמרון זה, הקשה לביצוע על מגרש המסדרים, הופך לבעייתי בהמולת הקרב.
חיל הפרשים הביזנטי, שהיה מורכב מבני שבטים ערבים נוצרים, נתקל תוך כדי נסיגתו במארב של יחידת פרשים אסלאמית שארבה מאחורי אחד התלים המשקיפים על שדה הקרב והחל להתפורר תוך כדי מנוסתו. חלק מהלוחמים הביזנטים ערק לצד המוסלמים, חלק הושמד, וחלק אחר מצא מקלט בכפרים הסמוכים לאזור הקרב. ההתפוררות של היחידות הערביות הביאה לבריחה ועריקה של יחידות ערביות נוספות – החשובה שבהן שמרה על הגשר היחיד מעל ואדי רוקד. הפרשים המוסלמים, בהדרכת אחד העריקים, תפסו את הגשר בקלות וניתקו את נתיב הנסיגה של הצבא הביזנטי, שבשלב זה ניסה לנתק מגע ולחזור לעמדות של תחילת יום הקרב.
עיתוי אירוע תפיסת הגשר על אפיק הרוקד איננו ברור. חוקרים בני זמננו חלוקים בדעתם מתי נתפס הגשר על ידי המוסלמים. החוקר הפקיסטני מייג'ור גנרל אכרם אגא איברהים טוען כי הגשר נתפס במהלך איגוף שנערך ביום הקרב השישי.[30] דייוויד ניקול, בהסתמך על עבודתו של ההיסטוריון הירדני יוסוף גוואנמה מאוניברסיטת אל-ירמוכ הירדנית, קובע כי, ככל הנראה, הגשר נתפס במהלך יום הלחימה הרביעי. מחלוקת נוספת – שלא הוכרעה – מייחסת את מהלך תפיסת הגשר לתוכנית קרב מסודרת של המצביא המוסלמי, או לחלופין לניצול הזדמנות במהלך התפרקות ההתקפה הביזנטית. ההיסטוריון דייוויד ניקול קובע את היום הרביעי לקרב כנקודת המפנה בה בוצע מהלך הכיתור – מבלי לפרט את הסיבה לקביעתו זו.[31]
בשלב כלשהו של יום הלחימה נפתחה חזית נוספת ונערכו קרבות עזים בין המרכז הביזנטי לאגף הדרומי-מרכזי של הצבא האסלאמי, בעקבות ניסיון ביזנטי להכריע את הקרב ולנצל את ההזדמנות שהעתודה האסלאמית הייתה עסוקה בקרבות באגף הצפוני. הביזנטים ניצלו את יתרונם בשימוש בקשתים וערכו התקפה מרוכזת של יחידות הפרשים-קשתים על הקווים האסלאמיים. קרב זה זכה לשם "יום העיניים האבודות", על שם העיניים המנוקרות של הלוחמים המוסלמים שלחמו מול הביזנטים ללא תמיכה של חיל פרשים. מערך ההגנה המוסלמי נשבר, ויחידות מוסלמיות שלמות אבדו במטר החצים הביזנטי. בשלב זה של הלחימה יצאו הנשים המוסלמיות מתוך מחנות הצבא הערבי, הצטרפו לכוחות הלוחמים ובלמו את ההתקפה הביזנטית.
יום הקרב הסתיים בתשישות של שני הצדדים, אך בשינוי מהותי – חלק גדול מהכוח הביזנטי נותר לכוד וללא יכולת לנסיגה מסודרת בין ערוצי נחל רוקד, נחל הירמוך ונחל עלאן.
יום הקרב החמישי עריכה
ביום הקרב החמישי שבתו שני הצדדים מלחימה, תוך שהם מתכוננים למהלך שיכריע את הקרב. המצביא הביזנטי והאן ניסה להיכנס למשא ומתן עם המצביא המוסלמי ח'אלד על נסיגה אסלאמית או הפרדת כוחות, אך הצד האסלאמי, שהבין כי המומנטום של הקרב נוטה לכיוונו וכי היתרון הטקטי נמצא בידו, דחה על הסף את הפניות הביזנטיות. לאחר מכן, כינסו שני הצדדים את יחידות הפרשים לגוף אחד כהכנה למתקפה המכרעת.
מהלך מכריע נוסף שעיתויו איננו ידוע היה כיבוש המחנה הביזנטי. יש להניח כי יחידות פרשים מוסלמים תקפו את המחנה בלילה, בעת שהכוח הביזנטי נמצא ברובו בשדה הקרב. בכך הצליחו המוסלמים להשלים את כיתור הצבא הביזנטי. אם היו ניצולים בין חיילי חיל המצב במחנה, יש להניח כי הם ניסו לברוח לכיוון מערב. אירוע זה הוא מיוחד במינו, מאחר שהלחימה נעשתה בשעות הלילה – דבר שלא היה מקובל בשני הצדדים.
יום הקרב השישי עריכה
יום הקרב השישי, 20 באוגוסט, החל בהתנגשויות בין הכוחות הארמניים בפיקודו של גרגיס באגף הצפוני של הצבא הביזנטי לכוחות אסלאמיים, שניסו להרחיק את הביזנטים מהגשר. במהלך הקרבות נהרג המפקד הארמני והתנגדות חייליו נשברה. הכוח האסלאמי פרץ את קווי ההגנה הביזנטיים תוך שהוא "מקפל" את האגפים הביזנטיים אל כיוון המרכז.
על פי האגדות המתבססות על כתביו של תיאופנס, ההיסטוריון הביזנטי, סופת חול פתאומית עיוורה את החיילים הביזנטים ומנעה מהם להילחם.[32] תוצאות הקרב המפתיעות הביאו היסטוריונים מודרניים להיתלות ולשלב הסבר זה כאחד הגורמים לניצחון האסלאמי.[28][33] כך או כך, בשלב זה, משהתמוטטו האגפים והכיתור הושלם, נתקפו הביזנטים בבהלה. חלק מהחיילים הניחו את נשקם בניסיון להיכנע ונהרגו במקום. א-טברי מספר כי עם התמוטטות הצבא הביזנטי התיישבו חלק מהחיילים, הניחו את נשקם וסירבו (או לא יכלו) להילחם או לברוח ונהרגו. תיאור זה מביא מעט מעוצמת התבוסה הביזנטית וגודל הניצחון האסלאמי. חלק מהביזנטים ניסו לברוח ונפלו אל מותם לתהום קניון נחל הירמוך. שאר החיילים הביזנטים הצליחו להימלט משדה הקרב, תוך שהם יורדים במורדות הקניון אל עבר נהר הירדן ומשם מערבה. חלקם ברחו לאורך הדרכים הרומיות לכיוון חומס, ניצודו ונהרגו במרדף שערכו המוסלמים, שנמנעו מלקחת שבויים והרגו בחיילים הביזנטים ללא רחם, בעודם מונחים על ידי זעם שנתעורר מעוצמת הלחימה וגובה האבדות בצבא האסלאמי. מספר הנספים בקרב איננו ידוע וכל המספרים המצוטטים במקורות הם, במקרה הטוב, השערות.
תיאור אלטרנטיבי של מהלך הקרב עריכה
בספרו "ביזנטיום והכיבושים המוסלמיים המוקדמים" מתאר[34] פרופסור וולטר קאגי את המערכה המוסלמית לכיבוש אזור הלבנט ומציב בקונטקסט את קרב הירמוך לו הוא מייחס חשיבות עליונה באירוע ההיסטורי וההתנגשות בין הביזנטים למוסלמים. פרופסור קאגי מתאר, על סמך מחקרו, מהלך אלטרנטיבי של הקרב. לפי תיאור זה נמשך העימות לאורך חודש וחצי במהלכו התנגשו הצבאות האויבים ותמרנו באזור נהר הירמוך עד שהקרב הגיע לשיאו ב-20 באוגוסט:
- עימות ראשון התרחש בסמוך לג'בייה ובסופו נסוגו המוסלמים לעמדות באזור תל ג'מוע.
- עימות נוסף בסמוך לתל ג'מוע שבעקבותיו התחולל קרב באזור דיר איוב.
- הצבא המוסלמי ביים נסיגה מדומה ומשך אחריו את הכוחות הביזנטיים למלכודת, הצבא הביזנטי המופתע נשבר ופתח בנסיגה מבוהלת לכוון המחנה המבוצר ביקושה.
- חיל הפרשים המוסלמי ניצל את התוהו בשורות הביזנטים, פרץ לאורך תוואי הדרך הרומית ותפס את הגשר על נחל רוקאד. הצבא הביזנטי נלכד בין הצבא המוסלמי הרודף לבין הערוץ העמוק של נחל עלאן ונחל רוקאד, ללא אפשרות להגיע לבסיס וללא אפשרות להתארגן להגנה ואיבד את יכולתו להילחם.
- יחידות פרשים מוסלמיות כבשו את המחנה הביזנטי ביקושה והשלימו את ניתוק הצבא הביזנטי מדרכי נסיגה אפשריות. שאר יחידות הצבא המוסלמי נכנסו אל שטח ההריגה שבין ערוצי הנחלים. שרידי הצבא הביזנטי הלכוד איבדו את יכולתם להילחם ורוב החיילים נהרגו במקום או תוך ניסיון לברוח על ידי ירידה לערוצי הנחלים.
במאמרו של פרופסור משה שרון, "קרבות ההכרעה בכיבוש סוריה על ידי המוסלמים – רקעם ומקורותיהם: מבט אחר", מנתח החוקר את קרבות ההכרעה המוסלמיים תוך ניתוח מדוקדק של המקורות ההיסטוריים, המאמר מתמקד ב-2 קרבות עיקריים, קרב אג'נדיין וקרב הירמוך. מסקנת המאמר היא כי לקרבות אג'נדיין שהאקדמי המודרני קיבל את הזיהוי ששדה הקרב נמצא בין רמלה לבית גוברין והחוקרים מצביעים על עמק האלה כמיקום מדויק יותר וקרב הירמוך יש קווי דמיון בכתבים והמקורות המוסלמיים הדנים באירועים ובתקופה. יתר על כן, מצביע פרופסור משה שרון על העובדה כי בסמוך לעמק האלה, כ-5 ק"מ מדרום לבית שמש, בין תל בית שמש לגן לאומי תל עזקה נמצא תֵּל יַרְמוּת הקרוי בערבית: חִ'רבּת אל-יַרְמוּך, וכי הזהות בין שם התל לשם הנהר באזור רמת הגולן בו נערך קרב הירמוך עשוי להצביע כי מדובר בקרב אחד ולא בשני קרבות נפרדים. זאת ועוד, במקורות הערביים מוזכרים השמות אג'נדיין, ירמוך ויאקוצה בסמיכות לעיתים כקרבות נפרדים שאירעו בסמיכות זמנים או בערבוב שבו הזמנים מוחלפים או סותרים ושמות המפקדים היריבים והנפשות הפועלות זהות. על רקע זה קובע החוקר כי ייתכן וקרב הירמוך הוא אחד השמות לסדרת עימותים מוגבלים בין צבאות ביזנטיים מקומיים וגדודי פושטים ערבים שנערכו בסמיכות בשדות הקרב של עבר הירדן המזרחי.[35]
לאחר הקרב עריכה
לא ידוע מה עלה בגורלו של המפקד הביזנטי והאן. ייתכן והוא נהרג במהלך הקרב או מיד לאחר מכן, במהלך הבריחה משדה הקרב. על פי גרסה אחרת, הוא מצא מקלט במנזר סנטה קתרינה שבסיני. תיאודור טריתוריוס, המפקד הביזנטי העליון, שלא פיקד באופן ישיר על הצבא הביזנטי, נהרג בקרב. מפקד הכוחות הערביים-נוצריים, גאבלה בן היאם, הצליח לברוח משדה הקרב עם חלק מחייליו, ובמשא ומתן שניהל עם הח'ליף עומר ניתן לו להתיישב בשלום בסוריה. לאחר מכן, משניצת סכסוך עם מיטיביו המוסלמים, חזר עם חייליו לשירות האימפריה הביזנטית באסיה הקטנה.
מאחר שלצבא הביזנטי לא הייתה כל תוכנית חלופית למקרה שבו יוכרע קרב הירמוך לטובת המוסלמים, נסוג רוב הצבא הנותר אל עומק השטח הביזנטי והותיר בכך את סוריה לידי הצבא האסלאמי, שנע במהירות, ומבלי להיתקל בהתנגדות של ממש, חזר וכבש את דמשק וחומס. תוצאה נוספת של הקרב הייתה שבירה מוחלטת של רוח הלחימה של הצבא הביזנטי.
לאחר כיבושה מחדש של סוריה הופנה המאמץ האסלאמי לארץ הקודש. בסוף 637, לאחר מצור ממושך, נכנעה ירושלים. משאפסה תקוותם של המגנים לחילוץ ביזנטי, נכנעה קיסריה, בירת הפרובינציה והנמל החשוב לאורך החוף הארץ-ישראלי, שקיבלה אספקה דרך הים, למצור יבשתי בשנת 640 – ביחד עם שאר ערי הנמל הביזנטיות לאורך החוף המזרחי של הים התיכון. לאחר כיבוש ירושלים חזרו המוסלמים לאזור צפון סוריה, ולמרות נוכחות ביזנטית בכל הערים המבוצרות וגילויי התנגדות במרכזים הגדולים, נכבשה העיר חלב באוקטובר 637 – משהוברר למפקד חיל המצב כי כל עזרה וסיוע ביזנטי לא יגיעו לעיר. לאחר קרב בשערי העיר אנטיוכיה נטש הרקליוס את העיר שבה ישב, ויצא עם פקידיו והאצולה הביזנטית לקונסטנטינופול תוך שהוא – לכאורה – אומר:
”היי שלום סוריה, מושבתי הנאווה. הנך אויבת עכשיו”
העיר עצמה נותרה להתמודד עם גורלה ולאחר מצור קצר נכנעה. דהרת הצבא האסלאמי לא נעצרה, תוך תנועה וניצול העובדה שהצבא הביזנטי נמנע מכניסה לקרב והפקרת חיל המצב של המבצרים והערים הביזנטיות לחסדי המוסלמים. הקטסטרופה בירמוך חברה לעובדה שהקיסר הרקליוס היה על ערש דווי. אשתו והאצולה הביזנטית היו עסוקים במלחמות ירושה ובמאבקים אידאולוגיים דתיים, שפילגו את האימפריה ורוקנו את כוח חיותה.[36] כך כבש הצבא האסלאמי את ארמניה בשנת 638 ונכנס אל תוך אנטוליה. גם כאן חזר המחזה של כניעה המונית של ערים ומבצרים. המכבש האסלאמי נעצר רק לאחר מגפה שעשתה שמות בשורות צבאו, בצורת קשה אשר חיסלה את שטחי המרעה לסוסי הפרשים והדחתו של ח'אלד אבן וליד, המצביא המוסלמי, מתפקידו.
חשיבות הקרב עריכה
המקורות הערביים נוטים להלל את המצביאים המוסלמים שהובילו את צבאם לניצחון בקרב הירמוך. עם זאת, הקרב זכה לחשיפה מועטה באקדמיה ולמחקר מועט. המאמרים הבודדים המזכירים את הקרב עושים זאת כחלק מהמערכה המרשימה של האימפריה המוסלמית לכיבוש הלבנט ונוטים לפאר ולהלל את המנהיגים המוסלמים.[37][38] המערכה כולה עד לקרב הירמוך הביאה לידי ביטוי כושר מנהיגות, ארגון וביצוע שובי דמיון. בסדרה של מהלומות מכוונות היטב, מתוכננות לפרטים ומבוצעות בתעוזה הצליחו המוסלמים לפורר את האימפריה הסאסנית ולהוריד את האימפריה הביזנטית על ברכיה. מבלי לגרוע מגודל הישגם של המוסלמים, כבר לפני הקרב היו הפרסים והביזנטים בנקודת שפל שאפשרה לתוקפים להגיע להישגים מזהירים בקלות יחסית.
בקרב הירמוך, לעומת זאת, דבקו המוסלמים בקו הגנתי זהיר והותירו את היוזמה באופן בלעדי בידי הצבא הביזנטי, מבלי לנקוט בטקטיקה מהסוג שהקנה פרסום למצביאי הפרשים המוסלמים כנועזים. לזכותם של המוסלמים עמד השימוש המושכל בעתודה, שאיפשר למצביא המוסלמי ח'אלד אבן וליד להסיט את משקל החזית האסלאמית בהתאם לצורך, ולתת תשובה מתאימה למהלכים הביזנטיים. יכולתו של אבן וליד לנצל הזדמנויות טקטיות במהירות, אפשרה לו לנצל קרע בקו הביזנטי וליצור מהלך איגוף שהביא להכרעת הקרב.
הצבא הביזנטי הגיע לקרב כאשר הוא ביתרון מספרי וטקטי שלא הוצא מהכוח אל הפועל. עוד בטרם הגיע הצבא הביזנטי לשדה הקרב התגלו קרעים בין היחידות והמפקדים של הגייסות השונים שהרכיבו את מגדל בבל הביזנטי. קרעים אלו חרגו מתחום הבדלי דעות או הבדלי דת גרידא, וגלשו למרי והתנגשויות גלויות, שחתרו באופן אנוש תחת יכולתו של הצבא הביזנטי לתפקד כגוף אחד בשדה הקרב. ההססנות הביזנטית ונטייתם להימנע מקרב הביאו לתקופת המתנה שהחלישה את שורותיהם ואפשרה למוסלמים להתחזק תוך שהביזנטים מוותרים על כל אספקט של הפתעה ומאבדים יתרון יחסי של כוח אדם.
הצבא הביזנטי, בהסתמך על טקטיקה מתועדת וסדורה, תפס עמדות מפתח שבוצרו היטב, ושלט על אזור הקרב מבחינה טופוגרפית, אך הכרת שדה הקרב לא תורגמה להבנת הזירה, לקריאת נקודות התורפה ולגמישות בתגובה לתנאים המשתנים. נתוני פתיחה מבטיחים, שכללו יתרון מספרי, לא הביאו לידי מימוש את הפוטנציאל להכריע את הקרב. למרות נטילת היוזמה ההתקפית לא הצליח הצבא הביזנטי לממש את ההצלחה הראשונית של ההתקפות על הקו האסלאמי. נטילת היוזמה והפעולה "על פי הספר" לא הצליחו לכסות על דוגמטיות וחוסר גמישות מחשבתית מצד הפיקוד הביזנטי ואגרסיביות מועטה בהתקפה, שמנעה ניצול הצלחות והזדמנויות ושימוש לא נאות בעתודת הפרשים שעמדה מהצד בחלק מרגעי המפנה בקרב ושיכולתם לא נוצלה לשינוי המומנטום בזירה.
מנקודת מבט מרוחקת, ומתוך פרספקטיבה היסטורית קובעים היסטוריונים מתקופות שונות כי קרב הירמוך הוא אחד מהחשובים בהיסטוריה של המזרח התיכון, אם לא בהיסטוריה העולמית. הקדוש הנוצרי אנסטסיוס סינאיטה, בן המאה השביעית ותושב מנזר סנטה קתרינה, כתב: ”הנפילה הראשונה המפחידה וחסרת התקנה של הצבא הרומאי (הביזנטי) הייתה מרחץ הדמים בגביטה וירמוך.”[39]
ההיסטוריון האמריקני ג'ורג נפזיגר מרחיב: ”אף על פי שקרב הירמוך איננו מוכר לרבים היום, זהו אחד הקרבות המכריעים ביותר בהיסטוריה האנושית... אם היו כוחותיו של הרקליוס גוברים, העולם המודרני היה שונה עד שלא ניתן היה לזיהוי.”[28]
מורשת קרב הירמוך עריכה
קרב הירמוך, הנתפס על ידי העולם המוסלמי כניצחון המעטים על רבים שהושג בסיוע ההשגחה העליונה, שימש ומשמש כסמל המאבק בין שליחי האמונה לכופרים. שמו של הקרב ניתן ליחידות צבאיות, ארגונים מוסלמיים, קבוצות ספורט, מוסדות חינוך, יישובים ועסקים גדולים וקטנים בכל תחומי הכלכלה.
במלחמת העצמאות נקראו גדודי צבא ההצלה על שם קרבות מההיסטוריה המוסלמית. ב-8 בינואר 1948 נכנס לארץ ישראל הגדוד הראשון של "חיל ההצלה" – "גדוד הירמוך השני" ובו 330 חיילים בפיקודו של אדיב שישקלי שקבע את מפקדתו ליד תרשיחא. ב-20 בינואר 1948 התקיף גדוד זה את קיבוץ יחיעם ונחל את כישלונו הראשון. ב-20 בינואר 1948 נכנס ארצה בשיירה גדולה דרך גשר דמיה, "גדוד הירמוך הראשון" בפיקודו של הקצין הסורי מוחמד צפא ובו 630 חיילים. ב-15 בפברואר 1948 התקיף גדוד זה את קיבוץ טירת צבי ונחל כישלון כבד.
ארגון הפת"ח, שנהג לקרוא לחטיבות שלו על שמות ניצחונות מוסלמים ידועים, קרא לחטיבה השנייה שלו "חטיבת ירמוך". חטיבה זו הייתה פרוסה באזור דרום הר הלבנון.
השימוש בקרב הירמוך איננו מוגבל לתחום המזרח התיכון. החל משנת 2002 פועלת בצ'צ'ניה והרפובליקות השכנות לה קבוצה של בדלנים מוסלמיים המשתמשת בשיטות של לוחמת גרילה וטרור בשם ירמוך ג'עמת.[40]
שמו של קרב הירמוך משמש קבוצות ספורט בעולם הערבי. בליגה הראשונה של כווית פועלת קבוצת כדורגל "אל ירמוכ" המייצגת פרוור של כווית סיטי הנושא את השם "אל ירמוכ".[41] קבוצות באותו שם פועלות בירדן[42] בתימן ובלוב.
בעיר בגדאד שבעיראק נמצאת שכונת יוקרה בשם "אל-ירמוכ"[43] ובשכונה פועל בית חולים בשם זה.[44]
בירדן נוסדה בשנת 1976 אוניברסיטה בעיר אירביד הידועה כאוניברסיטת ירמוך (ערבית: جامعة اليرموك).[45] ובשנת 2005 נוסדה בסוריה אוניברסיטה באותו שם.[46]
בדמשק שבסוריה שוכן מחנה פליטים פלסטינים אל-ירמוכ (בערבית: مخيم اليرموك).[47]
ראו גם עריכה
לקריאה נוספת עריכה
- David Nicolle, Yarmuk 636 A.D., The Muslim Conquest of Syria, Osprey, 1994
- Kaegi, Walter E, Byzantium and the Early Islamic Conquests. Cambridge, 1992.
- Edward Gibbon, The Decline and Fall of the Roman Empire, Vols. 4, 5, 6, Alfred A Knopf. (אדוארד גיבון, שקיעתה ונפילתה של הקיסרות הרומאית)
קישורים חיצוניים עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ 1 2 Nicolle, David, Yarmuk 636 A.D.: The Muslim Conquest of Syria, Osprey Publishing 1994 ISBN 1855324148, 9781855324145 page 30
- ^ Military History Online
- ^ Nicolle, David, Yarmuk 636 A.D.: The Muslim Conquest of Syria, Osprey Publishing 1994 ISBN 1855324148, 9781855324145 page 41
- ^ Nicolle, David, Yarmuk 636 A.D.: The Muslim Conquest of Syria, Osprey Publishing 1994 ISBN 1855324148, 9781855324145 page 1
- ^ John Julius Norwich. A Short History of Byzantium. Vintage 1998, p. 96.
- ^ אדוארד גיבון, ההיסטוריה של חורבן האימפריה הרומית, פרק 51
- ^ The Armenian History attributed to Sebeos, translated, with Notes, by R. W. Thomson, historical Commentary by J. Howard-Johnston, Assistance from T. Greenwood (Translated Texts for Historians), 2 Volumes, Liverpool 1999.
- ^ הטקסט בלטינית בוויקיטקסט
- ^ שלמה דב גויטיין, היישוב בארץ ישראל בראשית האסלאם ובתקופת הצלבנים, יד בן צבי ירושלים תש"ם.
- ^ משה שרון, קרבות ההכרעה בכיבוש סוריה על ידי המוסלמים – רקעם ומקורותיהם: מבט אחר, קתדרה 104, 2002, עמוד 84
- ^ משה שרון, עמוד 84
- ^ על אל-בלאד'ירי ראו כאן.
- ^ ערך באנציקלופדיה בריטניקה המקוונת
- ^ גרסה מלאה מתורגמת לאנגלית
- ^ Ibn Asakir
- ^ עבד אל רחמן אבן ח'לדון, אקדמות למדע ההיסטוריה ("מקדמה"), הוצאת מוסד ביאליק, 1966, הדפסה שנייה 2002.
- ^ Nicolle, David, Yarmuk 636 A.D.: The Muslim Conquest of Syria, Osprey Publishing 1994 ISBN 1855324148, 9781855324145 page 65
- ^ Kaegi, Walter Emil (1995), Byzantium and the Early Islamic Conquests, Cambridge University Press, ISBN 0521484553 page 131
- ^ Nicolle, David, Yarmuk 636 A.D.: The Muslim Conquest of Syria, Osprey Publishing 1994 ISBN 1855324148, 9781855324145 page 15
- ^ "military technology." Encyclopædia Britannica. Encyclopaedia Britannica Deluxe Edition. Chicago: Encyclopædia Britannica, 2010.
- ^ The Roman Army
- ^ Nicolle, David, Yarmuk 636 A.D.: The Muslim Conquest of Syria, Osprey Publishing 1994 ISBN 1855324148, 9781855324145 page 43
- ^ Nicolle, David, Yarmuk 636 A.D.: The Muslim Conquest of Syria, Osprey Publishing 1994 ISBN 1855324148, 9781855324145 page 34
- ^ על העיר נווה ראו מאמר של בן-ציון רוזנפלד נווה – בירת הבשן מימי הורדוס ועד הכיבוש האסלאמי
- ^ על היישוב ג'בייה ותפקיד הע'סאנים כשליטי אזור רמת הגולן במאה השישית ראו Irfan Shahîd Byzantium and the Arabs in the sixth century Dumbarton Oaks, 2002
- ^ Al-Kiswah - Wikipedia, the free encyclopedia
- ^ José Eduardo Lopez Pereira, Cronica mozarabe de 754 (Zaragoza, 1980).page 337-8
- ^ 1 2 3 Walton, Mark, George Nafziger, (2003), Islam at war, Greenwood Publishing Group, ISBN 0275981010 page 30
- ^ R. P. Anderson. Victories and Defeats: An Attempt to Explain the Causes Which Have Led to Them. BiblioBazaar, LLC, 2009 page 146
- ^ Akram, Agha Ibrahim (2004), The Sword of Allah: Khalid bin al-Waleed - His Life and Campaigns, third edition, Oxford University Press: Pakistan,
- ^ Nicolle, David, Yarmuk 636 A.D.: The Muslim Conquest of Syria, Osprey Publishing 1994 ISBN 1855324148, 9781855324145 page 70
- ^ John Julius Norwich. A Short History of Byzantium. Vintage 1998 p 96
- ^ M. J. Akbar. The shade of swords: jihad and the conflict between Islam and Christianity. Routledge, 2003. page 46
- ^ Kaegi, Walter Emil, Byzantium and the Early Islamic Conquests, Cambridge University Press, (1995) ISBN 0521484553 page 114
- ^ פרופסור משה שרון. "קרבות ההכרעה בכיבוש סוריה על ידי המוסלמים – רקעם ומקורותיהם: מבט אחר". קתדרה 104, 2002. עמודים 83-84
- ^ John Julius Norwich. A Short History of Byzantium. Vintage 1998 p 97
- ^ William W. Harris. The Levant: a fractured mosaic. Markus Wiener Publishers, 2005 page 45
- ^ Walton, Mark, George Nafziger, (2003), Islam at war, Greenwood Publishing Group, ISBN 0275981010 page29
- ^ מצוטט ב Kaegi, Walter Emil (1995), Byzantium and the Early Islamic Conquests, Cambridge University Press, ISBN 0521484553 page 141
- ^ BBC NEWS | Europe | Analysis: N Caucasus militants
- ^ Al Yarmouk (football club) : Ask Biography
- ^ Jordan - Al Yarmouk Amman - Results, fixtures, squad, statistics, photos, videos and news - Soccerway
- ^ http://www.nytimes.com/interactive/2007יהושע פרנקל, "קרב הירמוך – 636 לספירה", בספר: אריה שמואלביץ' (עורך), זירת קרב - קרבות הכרעה בארץ ישראל, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2007.6/world/middleeast/20070907_BUILDUP_DETAIL_GRAPHIC.html?neighborhood=yarmouk(הקישור אינו פעיל, 19 בפברואר 2017)
- ^ Al-Yarmouk Hospital Baghdad : Who, What, Where, When
- ^ Yarmouk University
- ^ جامعة اليرموك الخاصة - YPU- جامعة اليرموك الخاصة
- ^ מחנה הפליטים ירמוק [מחנה בלתי רשמי*]-UNRWA
