פתיחת התפריט הראשי

קרחונים בארץ החמסינים: הקולנוע הישראלי החדש - שיחות עם במאים הוא ספר עיון מאת פבלו אוטין שראה אור בהוצאת רסלינג בשנת 2008. בספר כלולות שיחות עם במאי קולנוע ישראלים צעירים על אודות סרטיהם שנוצרו בשנים 2007-2004 ושזכו להצלחה בפסטיבלי קולנוע ברחבי תבל וכן בבתי הקולנוע.

קרחונים בארץ החמסינים
Cover Karkhonim.jpg
מידע כללי
מאת פבלו אוטין
שפת המקור עברית
סוגה ספר עיון
הוצאה
הוצאה רסלינג
שנת הוצאה 2008
מספר עמודים 329
קישורים חיצוניים
הספרייה הלאומית 002626020

הרקע לספרעריכה

ראשיתו של הספר בכתב העת "סינמטק", שבו אוטין החל לכתוב. עורכי כתב העת, דן ועדנה פיינרו, פנו לאוטין כדי שיערוך ראיונות עם יוצרי קולנוע ישראלים. אוטין הבחין בכך שקיים פער בין הצלחתם של חלק מסרטי הקולנוע הישראליים בפסטיבלים החשובים ביותר, בהם קאן, ונציה, ברלין וטרייבקה, לבין הדיון המועט יחסית של אנשי האקדמיה והמבקרים באיכויות האסתטיות של הסרטים.

עד ספרו של אוטין, רוב הכתיבה על הקולנוע הישראלי התמקדה בחייהם של היוצרים ובסרטים כמשקפים אג'נדה פוליטית וחברתית של הבמאים או מערך כוחות בחברה, בעיקר יחסי הסכסוך הישראלי-פלסטיני, יחסי יהודים-ערבים, יחסי מזרחים-אשכנזים, גברים-נשים, צבר-יהודי גלותי, גבריות וצבא.

גישתו של אוטין ב"קרחונים בארץ החמסינים" הייתה להתייחס אל קולנוע בראש ובראשונה כאמנות ולא רק כטקסט תרבותי. הוא שאל את הבמאים ממה נובעות בחירותיהם בהפקת ובבימוי הסרטים: עיצוב הסאונד, זוויות הצילום, גון הצבעים, עיצוב הדמויות, תנועות המצלמה ועוד. בעקבות הדיון בבחירות האסתטיות התקדמו השיחות גם לדיון במשמעויות שלהן (חברתיות, תרבותיות, אתיות, פילוסופיות, פוליטיות).

ספרים דומים שעניינם שיחות עם במאים יצאו במערב מאז שנות השישים. הידוע שבהם הוא הספר "היצ'קוק/טריפו", שבו ראיין הבמאי פרנסואה טריפו את הבמאי אלפרד היצ'קוק.[1]

התאוריותעריכה

אוטין כתב מבוא לפרק הראשון של הספר ובו ניסה לשרטט מגמה בולטת בכמה מהסרטים הישראליים החדשים, שעליה הוא סיפר גם בראיון למרט פרחומובסקי.

1. הקרחון - המגמה העיקרית שאוטין מזהה וממנה לקוח שמו של הספר:

"הרגשתי שחלק מהסרטים הישראליים החדשים הפכו להיות מצומצמים ביריעה שלהם ומאופקים בטון שלהם. התחושה היא שיש בהם הרבה דברים מעבר, שלא נאמרים באופן מפורש. אז התחושה היא שזה כמו קרחון, שרואים רק את הקצה שלו ומתחת למים יש הרבה יותר. בסרטים החדשים של הקבוצה הזאת יש עדיין מטענים פוליטיים והחברתיים, אבל הם נמצאים מתחת למים, הם מרומזים יותר, בעוד שעל פני השטח אפשר להתמקד בדרמה ובסיפור האנושי."[2]

2. ההתנתקות – המגמה השנייה שאוטין מזהה:

"גיליתי שאחרי רצח רבין הייתה תחושה של מיאוס מהפוליטיקה והרצון להתמקד באישי. יעל מונק קראה לזה "קולנוע גבול" – זה לא פה ולא שם. בעיניי "חתונה מאוחרת" ו"כנפיים שבורות" הם סרטי מעבר. בעקבות האינתיפאדה השנייה פתאום יש חזרה לפוליטי. הבמאים החדשים מרגישים צורך לחפש דרכים חדשות לדבר על הפוליטיקה מבלי לדבר על הפוליטיקה. ואז נבנות צורות חדשות של העיסוק בפוליטי. הפוליטיקה נכנסת בדלת האחורית, אם הצופה מוכן לקלוט את זה. זה ניכר בסרטים כמו "בופור" ו"ביקור התזמורת".[2]

3. המגדלור - המגמה השלישית שאוטין מזהה:

"המהפכה הגדולה זה לא שלסרטים החדשים יש אסתטיקה, אלא שיש כמות גדולה שמאפשרת להבחין בה. זה מאפשר לך לפנות גם לסרטים שנעשו פעם ולראות שגם בהם אפשר לעסוק מזווית אסתטית. פתאום אתה יכול להסתכל על "השוטר אזולאי" ולראות שם יסודות פנטסטיים בגלל "ביקור התזמורת" או להסתכל על "מסע אלונקות" דרך הפריזמה של "בופור". קרן ידעיה אומרת שבעצם היא עושה סרטים כמו של ג'ורג' עובדיה, אז אולי אפשר גם למצוא שם אסתטיקה. אולי בעבר לקחנו את הדברים האלה כמובנים מאליהם."[2]

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ פרנסואה טריפו, היצ'קוק. מצרפתית הילה קרס, עריכה שגיא מעין; הוצאת בבל-האוזן השלישית, 2004.
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 מרט פרחומובסקי, ‏קצה הקרחון – ראיון עם פבלו אוטין על ספרו פורץ הדרך "קרחונים בארץ החמסינים", באתר "במחשבה שנייה", 22 בנובמבר 2008