קריקטורה היא איור שמתאר אדם או מצב בצורה מוגזמת, תוך הבלטה מופרזת של פרטים מסוימים, בדרך כלל מאפיינים חיצוניים או נקודות תורפה, במטרה להצחיק, להוסיף מאפיין הומוריסטי לאדם, ולעיתים גם לעורר ביקורת.

קריקטורה שפורסמה בשנת 1868 בעיתון צרפתי, ומציגה את צ'ארלס דיקנס חוצה עם ספריו את תעלת למאנש
קריקטורה משנת 1871, המציגה את צ'ארלס דרווין כקוף אדם

התפתחות הקריקטורה קשורה להמצאת הדפוס במאה ה-15, אשר איפשרה את הפצתה ברבים[1].

מקור המילה עריכה

[2]מקור המילה באיטלקית: caricatura – מן caricare 'לשאת', 'להעמיס', ומכאן 'להגזים', 'להעמיד פנים' (הפועל האיטלקי עצמו מקורו בפועל הלטיני carricare 'לסחוב', 'לשאת', מן carrus 'עגלה'. מפועל זה גם carry באנגלית). בשנת 2016 פנתה הוועדה למילים של האקדמיה ללשון העברית אל הציבור בשאלה "האם לדעתך יש לקבוע חלופה עברית למילה קריקטורה?" עוד ביקשה הוועדה הצעות לחלופה עברית למילה קריקטורה ולבעל המקצוע קריקטוריסט. תוצאות ההצבעה וההצעות הרבות שהתקבלו הועברו לוועדה לקראת המשך הדיון במונח. לאחר עיון נוסף החליטה הוועדה להסיר את המונח מסדר היום (תשע"ז).

יצירת קריקטורה עריכה

קריקטורה נבנית כהגזמה של קווי הדמיון של אובייקט שנעשית על ידי הדגשת המאפיינים אשר מבדילים את אותו אובייקט מכל אובייקט אחר. לדוגמה, קריקטורה של פנים אינה עיוות גרפי של תווי הפנים, אלא הגזמה של קווי המתאר האמיתיים של הפנים. למשל, אם במאפייני הפנים האף הגדול הוא פרט בולט המאפיין אותם, ניתן לצייר אותו גדול עוד יותר - להגזים באפיון הפרטים - בכך קווי הדמיון נשמרים תוך הבלטת המציאות. לעומת זאת ציור של אותו האף קטן יותר יהיה עיוות של המציאות. על אף האמור ישנם יוצאים מן הכלל אשר מצליחים בעזרת עיוות לשמר את תווי הפנים המאפיינים ולהשיג את הדמיון הדרוש ללא הגזמת הפרטים.

אנשים רבים כגון כריסטופר הארט כתבו ספרים שלמים העוסקים בהוראות לציור קריקטורות.

היבט פוליטי-חברתי עריכה

 
עמוד השער של הגיליון שיצא לאחר הפיגוע במשרדי העיתון, בו מוצג הנביא מוחמד עם הכיתוב "גם אני שרלי", ומעליו נכתב "הכל נסלח"

קריקטורה פוליטית היא איור סאטירי פוליטי המביע דעה על ענייני השעה באמצעות דימויים חזותיים, סמלים ומוטיבים, להטוטנות גרפית, ציור פוליטיקאים ואנשי ציבור באופן מגוחך, ואף באמצעות דיאלוגים ובלוני קומיקס. הקריקטורות הראשונות במאה ה-15 התמקדו בדרך כלל במלכים ובכנסייה[1].

במערכות עיתונים מקובל להחזיק קריקטוריסט קבוע, או קריקטוריסטים אחדים המפרסמים קריקטורה יומית.

החל מסוף המאה ה-18 הקריקטורה החלה לשמש ככלי למתיחת ביקורת על אנשים או על תופעות[1]. הביקורת שבה נחשבת, בדרך כלל, לצורה לגיטימית של חופש הביטוי.

סערה רבתי התחוללה בעולם המוסלמי בפברואר 2006 בעקבות קריקטורות מוחמד, שפורסמו בעיתון דני, ומוסלמים רבים ראו בהם פגיעה בלתי נסבלת בדתם. בעולם המוסלמי מקובל במשך שנים רבות לפרסם קריקטורות אנטישמיות בוטות ביותר, כחלק מהסכסוך הישראלי-ערבי, והדבר מתקבל בקרב קוראי העיתונים שם כמעשה טבעי ותקין[3].

בעקבות קטריקטורה אנטי-אסלאמית שפורסמה בעיתון הצרפתי שרלי הבדו, ביצעו מחבלים פיגוע במשרדי העיתון, בו נרצחו 12 בני אדם.

ראו גם עריכה

לקריאה נוספת עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ 1 2 3 קציעה אביאלי-טביביאן (2003). מסע אל העבר: עולם מודרני נולד, המאה ה-19. תל אביב: מט"ח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית.
  2. ^ קריקטורה בעברית?, באתר האקדמיה ללשון העברית, ‏2016-04-06
  3. ^ israel and the palestinians-press and publishing, Guardian, 19.12.2008