קרקלה

קיסר רומא משנת 211 ועד למותו

מַרְקוּס אוֹרֶלְיוּס אַנְטוֹנִינוּסלטינית: Marcus Aurelius Severus Antoninus Augustus), המכונה קַרַקַלָּה (Caracalla;‏ 4 באפריל 1888 באפריל 217), היה קיסר רומא משנת 211 ועד למותו.

קרקלה
Septimius Bassianus Caracalla
Caracalla MAN Napoli Inv6033 n01.jpg
לידה 4 באפריל 188
לוגדונום, גאליה לוגדוננסיס עריכת הנתון בוויקינתונים
נרצח 8 באפריל 217 (בגיל 29)
חרן, האימפריה הרומית עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה רומא העתיקה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה טירת סנטאנג'לו עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג פולוויה פלאוטילה עריכת הנתון בוויקינתונים
יוליה סואימיאס
יוליה ממאיאה עריכת הנתון בוויקינתונים
השושלת הסוורית
אב ספטימיוס סוורוס עריכת הנתון בוויקינתונים
אם יוליה דומנה עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים אורליה אנטונינה
אלאגבאלוס
אלכסנדר סוורוס עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
ספטימיוס סוורוס וקרקלה. ציור רומנטי מהמאה ה-18
קרקלה בציור של לורנס אלמה-טדמה
ציור של לורנס אלמה-טדמה המתאר את המשפחה הקיסרית. סוורוס ואשתו דומנה ושני בניהם קרקלה וגטה

הוא היה בנו הבכור של ספטימיוס סוורוס, והיה שותף איתו בשלטון על האימפריה החל משנת 198. עם מות האב, בשנת 211, קיבלו קרקלה ואחיו גטה את מושכות השלטון כשותפים שווים. בפברואר 212 נרצח גטה בפקודתו של קרקרלה, שהפך לשליטה היחיד של האימפריה. קרקלה לא הביע עניין בחובות השלטון, והשאיר את המנהל והניהול של ענייני האימפריה בידי אימו יוליה דומנה, שנשאה בתואר "אוגוסטה", בעוד הוא מקדיש את זמנו למלחמה על גבולות האימפריה. מסעות המלחמה היו תמצית חייו של קרקלה, שחלם על תהילת עולם כדוגמת אלכסנדר מוקדון.

תחת שמו של קרקלה בוצעו מספר רפורמות, שהחשובה שבהן היא התקנה שנתנה אזרחות רומית לכל האנשים החופשים תושבי האימפריה הרומית. המחקר רואה בכך שלב חשוב באבולוציה של המעמד המשפטי של תושבי האיפריה מכללם. החוקרים חלוקים בשאלה לגבי ההיקף האמיתי של הרפורמה והשפעתה המעשית, אולם מכירים בערכה והשפעתה על אחדות האימפריה[1] רפורמה אחרת בעלת השפעה ארוכת טווח שנעשתה בשמו הייתה יצירת מטבע חדש האנטוניאנוס שהפך למטבע העיקרי של האימפריה לממשך מספר דורות.[2]

קרקלה עלה לשלטון בזכות אביו, ועשה כל הניתן כדי להחזיק בשלטון, ובכל מחיר. פרופסור משה עמית קובע בספרו על האימפריה הרומית כי "אף על פי שלא ניחן בתכונות של מנהיג" הוא הצליח לשלוט מאחר שהשכיל לשמור על נאמנות החיילים של הצבא הרומי, אהבה שנבעה בעיקר מההטבות המפליגות שניתנו להם אבל גם מהעובדה שקרקרלה העביר את רוב שנות שלטונו בקרב הלגיונות והשתתף בתלאות כחייל מן השורה. המקורות הרומאיים מתארים בכתביהם דמות שלילית "נלעגת ודוחה" של קרקלה, שליט אכזר חסר יכולת שחלומותיו לתהילה בשדה הקרב לא תאמו את יכולותיו המוגבלות.[3] פרופסור משה עמית מסכם וקובע כי ריחוקו של קרקלה מרומא מנע מהעיר והאימפריה את התופעות החמורות שאיפינו את שלטונם של שליטים עריצים ששכנו בעיר כגון נרון או קומודוס.[4] מעשיו של קרקלה חשפו טפח מהנעשה מאחרי הקלעים של הפוליטיקה הרומאית, את מאבקי הכוח ותאווה לשלטון ללא מצרים שפעלו מאחרי חזות של חוק וסדר ומעל הכל חשפה תקופת שלטונו את כוחו והשפעתו ההולכים וגברים של צבא האימפריה בכלל והמשמר הפרטוריאני בפרט, והמשמעות של תהליך זה על עתיד האימפריה.[5]

קורות חייועריכה

ילדותועריכה

 
משפחת הקיסר: ספטימיוס סוורוס, יוליה דומנה ושני בניהם, קרקלה וגטה (199–201 לספירה).

קרקלה נולד בעיר לגדונום (כיום העיר ליון שבצרפת) ביום 4 באפריל 188 (על פי מקורות אחרים הוא נולד בשנת 186[6]). אביו היה ספטימיוס סוורוס קיסר האימפריה הרומית, שהיה קצין בצבא הרומאי ממוצא צפון- אפריקאי מצאצאי המהגרים הפיניקים לאזור. אמו הייתה יוליה דומנה, אצילה מפרובינקיה סוריה ממוצא ערבי. עם לידתו ניתן לו השם לוקיוס ספטימיוס בסיאנוס סוורוס (Lucius Septimius Bassianus) שהורכב משמות אביו בתוספת שם הסבא מצד אימו ועד לשנת 196 הוא נקרא "בסיאנוס" על מנת להבדיל בין הבן לאב. לאחר עלייתו של ספטימיוס סוורוס לשלטון הוא זכה להוסיף את התואר "קיסר" לשמו כמי שמיועד להיות יורש העצר. לאחר שספטימיוס סוורוס הכריז על עצמו כבנו המאומץ של הקיסר מרקוס אורליוס שונה שמו של קרקלה למרקוס אורליוס אנטונינוס ובשם זה הוא מופיע בדברי הימים ומסמכים רומאיים ולעיתים משמש השם המקוצר "אנטונינוס" בלבד. בספרות המחקר ההיסטורי מקובל השם קרקלה, (Caracalla) שם שדבק בו משנת 213 כאשר הוא החל ללבוש בגד עליון שהיה אופייני לשבטים הגרמאניים והיה ידוע בשם זה, במקורות אחרים שם הבגד הוא קרקלוס (Caracallus) וכך הוא מופיע בחלק מהמחקרים.[6]

בשנות ה-80 המוקדמת של המאה ה-2, נפגשו הוריו לעתיד של קרקלה כאשר ספטימיוס סוורוס פיקד על לגיון שהוצב בסוריה. הוא היה נשוי לפאקיה מרקיאנה, מאוחר יותר באותו עשור, זמן לא רב לאחר מותה, סידר סוורוס עם משפחתה של יוליה, שתשלח אל גאליה, שם כיהן כמושל פרובינקיה. נראה כי הם נישאו בשנת 187. שנה לאחר לידתו של קרקלה, בשנת 189 נולד בנם השני גטה.

ספר ההיסטוריה אוגוסטה וספרי היסטוריה רומאית מתקופת המאה הרביעית מעלים כעובדה ברורה שקרקלה היה למעשה בנו של סוורוס מאשתו הראשונה פאקיה מרקיאנה[7] המקורות המאוחרים מרחיקים לכת וטוענים כי למעשה, לאחר רציחתו של גטה, קרקלה נשא את יוליה דומנה לאשה.[8] הגרסה השערורייתית ככל הנראה מבוססת מתחילה על כתבי ההיסטוריונים הרומאיים בני התקופה, קסיוס דיו והרודיאנוס שנימת כתיבתם עוינת במופגן את קרקלה. על פי כתבי קסיוס דיו בעת שקרקלה הוכתר כקיסר יחיד, לאחר רצח גטה והשלמת תהליך מחיקתו מספרי ההיסטוריה הוא יצא למסע בשנת 212 שהוביל אותו בין היתר אל העיר אלכסנדריה העתיקה שם הוא נתקבל בעוינות על ידי האוכלוסייה המקומית. על פי הרודיאנוס, תושבי אלכסנדריה לא היססו לכנות בפומבי את יוליה דומאנה יוקסטה, שמה של אשתו ואמו של אדיפוס המלך היווני האגדתי ברמז עבה על מערכת יחסים מינית בין יוליה דומנה לקרקלה.[9]

ב-190 היה ספטימיוס סוורוס לקונסול ומונה על ידי קומודוס למפקדם של הלגיונות בפאנוניה (אזור הונגריה המודרנית). שם נודע לו על רצח הקיסר פרטינקס ברומא ב-28 במרץ 193, באפריל 193 תפס סוורוס את השלטון אך נאלץ להילחם על הכתר מול מספר מתמודדים במלחמת אזרחים ממושכת.

תקופת שלטונועריכה

שלטון משותף עם ספטימיוס סוורוסעריכה

בינואר 198 מינה ספטימיוס סוורוס את קרקלה לאוגוסטוס ומינה אותו לקונסול ובכך הפך אותו לשותף מלא השלטון על האימפריה הרומית במהלך שקיבל השראה ממרקוס אורליוס שהכשיר בדרך דומה את הקרקע לבנו קומודוס, ונועד מתוך תכנון מראש להעביר את השלטון לבניהם. על מנת למנוע קשיים והשגות הם דאגו להעניק ליורשים המיועדים את התארים הסמכויות וההכשרה המעשית שיבטיחו העברה חלקה של השלטון בעתיד ויבטיחו שכל מי שיערער על חילופי השלטון יתמודד עם עובדה מוגמרת. כך קיבל קרקלה גם את התואר פונטיפקס מקסימוסלטינית: Pontifex Maximus), הכוהן העליון של הדת ברומא העתיקה. והופקד על ניהול חיי הפולחן והדת של המדינה. בשנת 199 הוא קיבל מקום בקרב קבוצת כהני האחים הארבלים (Arval Brethren) ובסוף השנה קיבל את התואר "אבי המולדת" (pater patriae)

בשנת 202 נישא קרקלה בשידוך לפולביה פלאוטילה בתו של מפקד המשמר הפרטוריאני גאיוס פולביוס פלאוטיאנוס. הנישואים היו אומללים, קרקלה תיעב את אשתו, אולי מאחר שהנישואים נכפו עליו ואולי בגלל ההבנה כי חותנו עתיד להיות יריב פולטי. קסיוס דיו מציין כי היא הייתה ידועה בהתנהגות בזבזנית. החתונה נחוגה ברוב פאר והדר ותיאור החגיגות המאכלים והמתנות מזכירות אגדות על חגיגות מלכי המזרח החתונה נערכה במקביל לחגיגות הניצחון של סוורוס ששולבו בחתונה וציון עשור לעלייתו לשלטון.[10]

בינואר 205 העידו עשרה חיילים כי פלאוטיאנוס קשר קשר והורה להם בכתב לרצוח את סוורוס וקרקלה. קרקלה עמד כנראה מאחורי זיוף הראיות והדחת העדים. הוא זימן את פלאוטיאנוס להופיע בפני סוורוס ובטרם הספיק פלאוטיאנוס לענות להאשמות הכה אותו קרקלה והורה לאחד מהשומרים להרוג אותו לאלתר. סוורוס שהיה עד לאותו זמן צמוד לפלאוטיאנוס וראה בו איש אמונו ושותף נאמן הסתפק בהבעת צער בלבד. מניעיו של קרקלה היו הרצון להתגרש מפלאוטילה אשר לא אהב, כפי שאכן עשה מיד, כמו גם ההכרח להיפטר מאיש פוליטי רב עצמה, שאמנם היה נאמן לסוורוס אך ודאי היה הופך ליריבו של קרקלה. פלאוטילה ואחיה הוגלו לאי קפרי והוצאו להורג זמן קצר לאחר מכן במצותו של קרקלה.[11] מהלך זה שמראה על נכונותו של קרקלה לנקוט בכל צעד ללא גבולות וללא סייגים על מנת להבטיח של מילוי מאוויו ובעיקר תאוות השלטון עובר כחוט השני בכל מהלך שלטונו והצלחותיו רק הגדילו את תאבונו ואת נכונותו לפעול בקיצוניות ואכזריות.

באביב 208 יצא ספטימיוס סוורוס לפרובינציה בריטניה מלווה באשתו שני בניו ומפקד המשמר הפרטוריאני. מטרתו הייתה להחזיר את השלטון הרומאי אל חלקי האי שאבדו לידי פולשים מהצפון. בשנת 196 הם פרצו את חומות ההגנה והגיעו עד לעיר יורק, הרומאים שהבינו כי לא יצליחו לדכא את המרד בכוחות העומדים לרשותם קנו את נסיגת הפולשים בכסף וניסו לשקם את ההריסות במהלך העשור אבל בשנת 207 חזרו השבטים המורדים לסורם ערכו פשיטות וזרעו הרס ושדדו מכל הבא ליד. הנציב הרומאי פנה לקיסר בבקשה לעזרה. ספטימיוס סוורוס שהיה אדם חולה וחשש כי הוא קרב למותו החליט לצאת למלחמה בעצמו גם מתוך רצון לסיים את חייו כחייל ולא כאדם הרתוק למיטתו. סיבה נוספת הייתה דאגה לגורל השושלת שהקים: שני בניו קרקלה וגטה לא הסתירו את שנאתם אחד לשני, ולא הסתירו את משיכתם לחיים נוחים ברומא. ספטימיוס סוורוס קיווה כי המשימה בבריטניה והאחריות שבקבלת פיקוד על צבא יתרמו לתיקון אורחות החיים של בניו והניסיון שיצברו יביא אותם לעבודה ביחד ויכשיר אותם לאתגרים שיעמדו מולם כאשר יעלו לשלטון. בשנת 209 לאחר שהרומאים לא הצליחו להביא את המלחמה להכרעה הם הכריזו על ניצחון לאחר שהצליחו להגיע לחלקים הצפוניים של סקוטלנד. ההכרזה על הניצחון לא הרשימה את המורדים שבשנת 210 הפרו את ההסכם וחידשו את הלחימה ביתר שאת.

גם תקוותו של ספטימיוס סוורוס שהמערכה בבריטניה תשפר את היחסים בין קרקלה לגטה הסתיימה במפח נפש, הוא לא הסתיר את שאיפתו לעלות לשלטון ללא דיחוי וכשליט יחיד והמקורות הרומאיים מציינים במפורש כי התנהגותו של קרקלה הסבה עוגמת נפש לאביו.[12] עם חידוש הלחימה היה סוורוס על ערש דווי והוא נותר במחנה הרומאי ביורק ביחד עם גטה בעוד קרקלה יצא בראש הצבאות לפגוש לכאורה את האויב אך על פי המקורות הרומאיים ההיסטוריונים קסיוס דיו והרודיאנוס הוא לא התעניין בניהול המלחמה אלא פעל להסיר מדרכו את המכשול העיקרי לכס השלטון וניסה לשחד את רופאיו של סוורוס להחיש את קיצו. ספטימיוס סוורוס מת ביורק בראשית ספטמבר 211 ואמר לשני בניו שנקראו אליו "שמרו על האחדות בינכם, העשירו את החיילים ואל תשימו לב לכל האחרים"[13] קרקלה התנהג תחילה כאילו הוא מקבל עליו את דין צוואת אביו, אבל הלכה למעשה התנהג כשליט יחיד לכל עניין וניצל לשם כך את כל הסמכויות שניתנו לו. הוא ניהל משא ומתן על השבטים הקלדונים המורדים והגיע איתם במהירות להסכם שלום: הרומאים נסוגו מכל כיבושיהם מצפון לחומת אדריאנוס ומהתוכנית של סוורוס לכבוש את כל צפון בריטניה, כתוצאה ממהלך זה התייצב הגבול למשך תקופה ארוכה.

ההיסטוריונים הרומאיים ובעקבותיהם חלק מהמחקרים ההיסטוריים מותחים ביקרות על קרקלה, מערכה עתירת משאבים ומאמץ שנמשכה 3 שנים נסתיימה ללא הישגים טריטוריאליים ומבלי ניצחון מכריע. הם רואים את המהלך דרך הניתוח המייחס לקרקלה את הרצון ליישב את המלחמה בבריטניה, לשוב לרומא על מנת לתפוס את השלטון ולסלק את גטה. היסטוריונים אחרים משבחים את ניהול שלבי המלחמה האחרונים תחת שרביטו של קרקלה על פי גרסה זו מוצו המהלכים הצבאיים וההסכם שלגבי תנאיו יש מידע חלקי בלבד הביא לייצוב גבולות הפרובינציה וסיום המערכה שגבתה מחיר גבוה.[14]

שלטון משותף עם גטהעריכה

 
קרקלה הורג את אחיו גטה ציור רומנטי מהמאה ה-19
 
מטבע זהב. מצד אחד דמותה של יוליה דומנה. מהצד השני דמויותיהם של קרקלה וגטה.

קרקלה פעל בהחלטיות לביסוס שלטונו, הוא פיטר את פפיאנוס, מפקד המשמר הפרטוריאני, שהיה יד ימינו של אביו והרחיק יועצים אחרים מתפקידם. אלו שבהם ראה איום עתידי הוא הוציא להורג ונתן את ההוראה להוציא להורג את אשתו שעד אז הייתה בגלות באי קפרי. כחודש לאחר מותו של סוורוס עזבו 2 השליטים את בריטניה מלווים ביוליה דומנה ואנשי החצר ובמאי 211 הגיעו לרומא. בשלב זה היו האחים השליטים עוינים זה לזה ולא היו יכולים לדור תחת קורת גג אחת והם התגוררו בחלקים שונים של ארמון מוקפים בשומרי ראש. השנאה שיתקה לא רק את חצר המלוכה אלא גם את האימפריה והועלתה הצעה לחלק את האימפריה ל 2: אירופה עד לים מרמרה תחת שלטון קרקלה ואסיה תחת שלטון גטה. יוליה דומנה, שלמעשה הייתה בעלת תפקיד מכריע בניהול האימפריה התנגדה לתוכנית.

קרקלה החליט לקחת את היזמה לידיו, הוא שכנע את גטה להפגש בחדר של יוליה דומנה לפגישת פיוס אך הקיף את המגורים בחיילים חמושים שפרצו אל תוך החדר ברגע הנתן סימן. ההיסטוריון הרודיאנוס מתאר את הסצנה על פי קווי מתאר של האיליאדה במהלכה אפרודיטה מנסה להגן על בנה אניאס מתוקפיו ונפצעת תוך כדי המאבק. הסצנה של הרודיאנוס מסתיימת במותו של גטה בזרועות יוליה דומנה שנפצעה אף היא. על פי קסיוס דיו, קרקלה היה זה שבסיכומו של דבר הכה את המכה הקטלנית בגטה ומיד לאחר מכן יצא מזירת הרצח בצעקות שבר כמי שנאלץ להתגונן ממארב מתוכנן. הרצח הותיר את קרקלה בעמדה בעייתית מול הסנאט העוין וללא תמיכה מובטחת של הצבא. הוא יצא מהארמון ורץ למחנה המשמר הפרטוריאני שם סיפר לקציני המשמר שהוא נמלט על נפשו מאחר שנאלץ להרוג את גטה שקשר עם אחרים להרוג אותו. את הסיפור הוא גיבה בהבטחה למענקים נדיבים לחיילי המשמר שקיבלו את הצעתו והבטיחו את שלומו.

”אני אחד ממכם, רק עבורכם אני חי על מנת לתת לכם מכל טוב וכל האוצרות הם שלכם“

משם פנה קרקלה להלגיון השני פרתיקה שחנה מחוץ לרומא. חיילי הלגיון סירבו תחילה לתת לו את תמיכתם או להכניס אותו למחנה אך גם הם התרצו לעמוד לצידו תמורת הבטחה למענקים נדיבים.[15] קרקלה לא איבד מומנטום ולמחרת היום הופיע, מלווה בכוח צבאי משמעותי מול הסנאט. בנאום מחושב הוא הצדיק את הרצח של גטה, הציג את עצמו כקורבן לקשר שנרקם להרעיל אותו, הוסיף כי גטה אשם גם בחוסר כבוד כלפי יוליה דומנה והכריז על חנינה לכל אזרחי רומא שהוגלו ממנה. ההיסטורריה אוגוסטה מסיט מעט את המסך מעל האירועים ומספר כי ביום למחרת הרצח, כאשר קרקלה גילה שיוליה דומנה ביחד עם נשות החצר מתאבלות על גטה, הוא ניסה לרצוח גם אותן. הביוגרפית המודרנית של יוליה דומנה, החוקרת ברברה לוויק, מטילה ספק בתיאור נסיבות מותו של גטה כמתואר על ידי הרודיאנוס או דיו. לפי טענתה רצח זה, בגלוי ולעיני עדים איננו התסריט הסביר ביותר לאירועים שהובילו למותו של גטה והיא מצביעה על ההשערה כי אופיים האלים והאימפולסיבי של שני האחים הביא להסלמה של מפגש שנועד לסכם תנאים לשלטון משותף או בנפרד, בתווך או חסות יוליה דומנה וכי במהלך העימות קרקלה היה בר המזל שהנחית את המכה הסופית.[16]

כך או כך, את המהלך השלים מסע טיהורים חסר רחמים ובו הוצאו להורג כל תומכי גטה, כל אלו שנחשדו בתמיכה בגטה ובעיקר כל מי שקרקלה ראה בו כאיום פוטנציאלי להמשך השלטון. על פי קסיוס דיו נהרגו בטיהורים כ 20,000 איש, חלקם נרצחו על מנת שאפשר יהיה להחרים את רכושם ובהם המשפטן פפיאנוס. קרקלה הורה על מחיקת זכרו של גטה ושמו הוקע לדיראון עולם - נמחק מכתובות, חוקים ותקנות מטבעות עם דיוקנו או שמו של גטה הותכו והוא ירד מדפי ההיסטוריה.[17]

מעמדה של יוליה דומנה בתקופת שלטונו של קרקלהעריכה

 
תבליט שיש עם דמויותיהם של יוליה דומנה מוצגת כויקטוריה ובנה קרקלה לובש חליפת שריון (212–215 לספירה).

החוקרת ברברה לויק, הביוגרפית של יוליה דומנה מצביעה על תקופה קצרה ממותו של סוורוס למותו של גטה בו נשלטה האימפריה על ידי 3 אוגוסטי בעלי מעמד ומשקל דומה ובו קרקלה היה הפנים הציבוריות של השלטון אך דומנה החזיקה בהשפעה של ממש, השפעה שלמעשה נצברה בעת השלטון המשותף עם בעלה המנוח והתבססה בשנים של חיים ציבוריים ושלל תארים שהעמידו אותה כדמות העוסקת בניהול אקטיבי וחולקת ממטלות השלטון.

הסתלקותו של גטה, היה שיאו של מאבק כוחות שנמשך מספר חודשים ובסיכומו נקבע קרקלה כשליט יחיד של האימפרה, אדם שבנה את המוניטין שלו ככקיסר-חייל שלא יכול היה להרשות לעצמו להצטייר כשליט הנאלץ להסתמך על תמיכת אמו, מוכשרת ואהודה. מאידך קובע ההיסטוריון גלן בוארסוק (Glen Bowersock) כי בתהליך מתמשך של אדפטציה והכרח גדלה השפעתה הפוליטית ובעיקר יכולת ההשפעה היום-יומית של יוליה דומנה בראש הפירמידה של שלטון האימפריה.[18] מחקר השוואתי של שלל המטבעות שיצאו בתקופת חייה של דומנה מראה כי המטבעות של תקופה זו מכילים טקסטים "צנועים" והמקרינים "ביטחון" ומרחק בטוח.[19]

מחקרים נוספים מצביעים על מהלכים מורכבים יותר, שתחילתם בשלטון של סוורוס במהלכם התבססה דמותה של יוליה דומנה כחלק מהדמיות הגבריות בראש השלטון האימפריאלי, קבוצה שכללה רק את האוגוסטוס, שני בניו ויוליה דומנה בעצמה שנשאה ברשימת תארים שכלל "אם האוגוסטוס" (mater Augusti) ו"אם המחנות הצבאיים" (mater castrorum) אל החל שנת 221 קיבלה את התארים "אם הסנאט" (mater senatus) ו"אם המולדת" (mater patriae), תארים שהחלו להופיע על מטבעות לאחר מותו של סווארוס. מטבעות עם דיוקנה ועם תוספת התואר הדתי-פולחני "Pia Felix" שניתן לראשונה לאשה והועמד באופן ברור ובולט מול וכהשלמה לתואר "Pius Felix" שניתן במיוחד לקרקלה. ההכרה של דומנה כשליטה-שותפה לקרקלה לא הייתה מוגבלת לסמליות על גבי מטבעות ברומא אלא בולטת במטבעות, כתובות והקדשות בפרובינציות. הממצאים מתחום הנומיסמטיקה, האפיגרפיה והייצוגים האומנותיים מצביעים על מעמדה של דומנה והצגתה בפני הציבור הרומאי כשליטה- שותפה לקרקלה, מעמד שאיפשר את הלגיטימיות וההמשכיות של שלטון השושלת בעוד האוגוסטוס נותר ללא בת-זוג טבעית וללא ילדים. במחקר המתמקד במערכת יחסים מורכבת זאת טוען החוקר פרופסור קליאן דוונפורט כי מעבר לצדדים שאפשרו את ניהול האימפריה היו נתונים לפרשנות אחרת, שהצביעה במפורש על מערכת יחסים אינטימית שהשפעתה חלחלה עמוק אל תוך נפשו של קרקלה. המחקר מצביע על השימוש שעשו אויביו של קרקלה על מנת להציג אותו כאדם שיצריו האפלים הובילו אותו לסופו כקיסר שלא יכול היה לשאת בעול המשך השושלת, תיאור זה שימש את מתנגדיו מבית לבסס את דמותו כעריץ חסר מוסר ושימש שדמותו הציבורית ראויה לגינוי.[20]

קסיוס דיו, ההיסטוריון הרומאי בן-התקופה מציין בספרו כי יוליה דומנה שימשה בתפקידים שאינם סמליים בלבד אלא אף לקחה חלק פעיל בממשל, ניהלה חלקים של התכתוב האימפריאלית, ענתה בשמו של קרקלה על בקשות ורומז כי ישבה בדיונים משפטיים. תיאור זה נחקר בהרחבה במספר דיציפלינות, הגיה הרווחת היא שמלכתחילה היה העניין של קרקלה בתחום האדמיניסטרטיבי מוגבל וכי חלל זה מחד התמלא על ידי יועצים שונים ובהם יוליה דומנה אך מאידך שקרקלה לא היה אדם המוכן לוותר על סמכות או חזות של שלטון מוחלט והסמכויות חולקו ונוהלו באופן שלא מאפשר מסקנה חד משמעית לגבי סמכויותיה של יוליה דומנה או השפעתה. לא ניתן לפסול וסביר להניח כי מעמדה המיוחד של דומנה בממשל לעיתים גם במקומו של קרקלה לעיתים כיועצת נעשה ככל הניתן מאחרי הקלעים ללא סמכיות חוקיות מוגדרות.[21] החוקר משה עמית מסכם כי לקרקלה לא היה עניין אמיתי בניהול שוטף של האימפריה וכי במעשה או במחדל הותיר את המטלה ליוליה דומנה שפיקחה על המנגנון המורכב דרך ממונים, נושאי תפקידים ופקידים שבתורם צברו כוח ויכולת שהתגבשה לכלל "מועצה קיסרית" (Consilium Principis) שכללה משפטנים שהעבירו מהכוח אל הפועל את עקרונות השלטון שהותוו על ידי סוורוס: שילטון אימפריאלי אבסולוטי, עוינות למעמדות הכוח והאליטה הרומאיים המסורתיים, המשך מגמת ההשואה בין איטליה לפרובינציות הרומאיות על ידי תמיכה במעמדות הנמוכים הן באיטליה והן בילידי הפרובינקיות, פתיחות לדתות שמקורן במזרח האימפריה והקדשת אמצעים לא-מסורתים להגדלות הכנסות לצורך אוצר האימפריה.[22]

כשליט יחיד של האימפריהעריכה

מסעות המלחמה של קרקלהעריכה

 
תבליט המתאר את הופעתו של קרקלה כקיסר בפני הסנאט
 
תבליט שיש מהמאה השלישית המתאר חייל רומאי ייתכן ומדובר בקיסר הרומאי קרקלה במדי גנרל.
 
תבליט המתאר את קרקלה כפרעה, שליט מצרים, במקדש קום אומבו
 
פסל של קרקלה המתאר אותו לבוש בבגדים של פרעה. מוצג במוזיאון באלכסנדריה

בתחילת 213 יצא קרקלה מרומא בראש צבא שנאסף בתכנון מדוקדק במטרה להכות מכה ניצחת את השבטים הברבריים שחצו את גבולות הדנובה אל תוך עומק השטח הרומאי. עם הגיעו לגליה הוציא קרקלה להורג את מושל הפרובינציה, העניש פקידי ממשל אחרים והטיל גזירות מגבלות ועונשים על ערים ברחבי הפרובינציה. מעשיו מוצגים על ידי ההיסטוריונים הרומאיים בני התקופה כמעשי גחמה חסרי הגיון של עריץ צמא-דם. לאחר שמיצה את העניין בהשלטת רצונו על האוכלוסייה המקומית יצא קרקלה אל גבול הדנובה בתחום הפרובינציה רייטיה ושם ניהל סדרת קרבות מול ברית של שבטים גרמאניים שהופיעו לראשונה על בימת ההיסטוריה - השבטים האלמאנים (ALamanni) ההכנות למערכה נמשכו עד לאוגוסט ורק בסיומם של ההכנות חצה קרקלה את הגבולות הפרובינציה לשטח האויב. למרות ההכנות וריכוז הכוחות המערכה הייתה קשה והסתיימה בניצחון רומאי מכריע במקום לא מזוהה על גדות נהר המיין.

לרגל אירוע זה קיבל קרקלה מהסנאט את התואר "גרמניקוס מקסימוס" (Germanicus Maximus). לאחר הכרעת המערכה חזר קרקלה לרייטיה והקדיש משאבים לתקן ולשפר את מערך ההגנה על ידי שיקום מבצרים קיימים, בניית ביצורים חדשים, שכללו חומות אבן ומכשולים קרקעיים לאורך מרחקים ארוכים יחסית, ותיקון מערך הדרכים. מערכה נוספת יזם קרקלה על מנת לנצל את המומנטום מול קבוצת השבטים הקניים (Cenni) שייתכן וניתן לזהות אותם עם השבטים החטיים שנגדם נלחם בהצלחה מוגבלת מרקוס אורליוס. הם התגלו כאתגר קשה במיוחד גם עבור צבאו של קרקלה והוא הגיע איתם להסכם שכלל תשלום רומאי תמורת הבטחה לשקט לאורך הגבול. בתום המערכה ולקראת סוף 213 חזר קרקלה להכנות למסע המלחמה העיקרי שתוכנן לכיוון מזרח האימפריה.

מסע המלחמה למזרחעריכה

כבר באביב של שנת 214 יצא קרקלה במסע מלחמה לפרובינציות המזרחיות אליו התלוותה אימו יוליה דומנה כפי שנהגה להתלוות לבעלה סוורוס. קרקלה נקט כל צעד אפשרי להבטיח את תוצאות המהלך והקפיד לנצל כל אפשרות להעמיק את הרושם של המסע הצבאי ואת המשאבים שנאספו לחיזוק השלטון הרומאי לאורך הפרובינציות בדרך לעימות המתוכנן מול האימפריה הפרתית. הוא התעכב בפרובינציות הרומאית בחלק המזרחי של נהר הדנובה והקדיש זמן ומשאבים ניכרים לחזק את מערכי ההגנה והלוגיסטיקה של אזורי הגבול משם המשיך קרקלה אל תוך תרקיה ושם הכריז על עצמו כמי שרוחו של אלכסנדר מוקדון התגלגלה בגופו. על פי הרודיאנוס קרקלה שהתקרב אל גבולות הפרובינציה מוקדון "הפך פתאום לאלכסנדר" וקסיוס דיו כותב כי בעקבות התגלות זו כתב קרקלה מכתב מפורט לסנאט ובו הוא מתאר כיצד נכנסה נפשו של אלכסנדר הגדול אל תוך גופו על מנת להבטיח למלך האגדתי חיים גשמיים ארוכים בגופו של קרקלה.

החוקר משה עמית מעלה השערה כי מעשיו של קרקלה מצביעים על "מחלת נפש" או שגיונות שהביאו את קרקלה לכלל הלך רוח שמספר מצביאים וקיסרים רומאיים לקו בו בעת יציאה למלחמה במזרח ומוסיף כי למרבה האירוניה ההיסטורית קרקלה מת בגיל צעיר יותר מאלכסנדר מוקדון.[23] המסע תוכנן מלכתחילה כהמשך או חזרה על כיבוש האימפריה הפרסית על ידי אלכסנדר הגדול. הצבא הרומאי נבנה מחדש על בסיס הצבא המוקדוני ולפי הדגם של הפלנקס המקדוני על שמפקדי הלגיונות ומפקדי יחידות העזר קיבלו את שמותיהם של מצביאי העבר של אלכסנדר. הצבא הרומאי עבר לאסיה דרך מיצרי הדרדנלים וקרקלה ירד אל החוף האסיאתי בסמוך לעיר טרויה ושם חזר על מעשי אלכסנדר מוקדון והעלה קורבנות על מקום קברו האגדתי של אכילס וניצל את מותו של אחד ממשרתיו וערך לו לוויה מפוארת כמו לווית הפאר שנערכה לגיבור המיתולוגי פטרוקלוס. את החורף של שנת 215 העביר קרקלה באימונים של הפלנקס הרומאי-מקדוני ובניית מכונות ארטילריה בניקומדיה, באפריל 215 יצא הצבא הרומאי אל אנטיוכיה.[24]

קרקלה התחיל את מהלכיו ההתקפיים דווקא כנגד מדינות החסות הרומאיות שבסמוך לפרובינציות המזרחיות על מנת להבטיח את נאמנותם ואת עורפו של הצבא הרומאי בעת המלחמה באויב העיקרי. הוא זימן אליו את מלכי אוסרואנה וארמניה לכאורה כבני ברית אך הם נעצרו מיד ולגיונות רומאיים נשלחו על מנת להשתלט על ערי הבירה ומבצרי-מפתח. נסיכות אוסרואנה ובירתה אדסה נפלו ללא מאמץ של ממש לידי הרומאים וקיבלו מעמד של קולוניה רומאית, שמרמז על כוונתו העתידית של קרקלה לישב בה חיילים משוחררים לאחר הניצחון על הפרתים. הכוחות הרומאיים שנכנסו אל תוך ארמניה תחת פיקודו של עבד משוחרר ושחקן מצטיין בשם תיאוקריטוס, מחביביו של קרקלה נכשל בכיבוש ארמניה, נחל מפלה מבישה מול הצבא המקומי ונאלץ לסגת. פרטי אירועים אלו מתוארים באופן קטוע וחלקי בכתבי קסיוס דיו ולא ניתן לקבוע את האירועים שהובילו לכשלונות אלו.[25]

האימפריה הפרתית בראשות וולוגסס החמישי התמודדה במקביל עם תהליכים פנימיים של התפוררות השלטון המרכזי, מאבקי כוח וירושה בשושלת השולטת ומרידות של מורדים מתוך האימפריה. לאור זאת העדיפו הפרתים לנקוט במדיניות של הכלה כלפי התוקפנות הרומאית מבלי להיכנס לעימות ישיר או קרב מכריע. קרקלה מצידו הפנה את מירב האנרגיה שלו כנגד מטרות קלות יותר ואת תיסכוליו כנגד האזרחים של הפרובינציות. התנהגותו הלא-צפויה וחסרת שיקול הדעת הביאה להתפרצות של מרידה של ממש במצרים, תהליכים ארוכי-ימים שנוצרו מלחצים כלכליים שעיקרם הגירה של איכרים לתוך הערים, הכבדת עול המיסים שהדגיש את ההתנגדות ארוכת השנים של המקומיים לשלטון המרכזי החמיר עם דילול מצבת כוח האדם של הצבא הרומאי בפרובינציה שנוצר עם העברת לגיון ממצרים אל אזור הדנובה וקרקלה הפנה את תשומת ליבו אל עבר אלכסנדריה שלפי הבנתו הייתה מרכז המרד ומרכז של התנגדות שכוונה אישית כנגדו. כניסתו של קרקלה והחצר המלכותית אל אלכסנדריה לא זכתה לרושם המקווה וקרקלה ומשפחתו זכו לקבלת פנים של עלבונות אישיים, לעג והפגנות שהוציאו את קרקלה את הרע ביותר. הוא שילח את חיילי הלגיונות באזרחי העיר בסדרת מעשי טבח חסרי- מעצורים ערך משפטי ראווה ונקט בכל צעדי הדיכוי שעמדו לרשותו. חומות וביצורים נבנו בתוך העיר על מנת לאפשר שליטה בכל עת.[26]

קרקלה שלא זכה לאהדת ההיסטוריונים הרומאיים מתואר כעריץ מטורף שעיקר תשומת ליבו נמצאת בעולם מנותק של מציאות מקבילה בו הוא מתחפש למצביא, אך עוסק בהסדרת חשבונות קטנוניים מול אויבים מדומים או איומים מדומיינים, מחקרים מודרניים שיוצאים מנקודת גישה מאוזנת יותר מתארים תמונה מורכבת של אירועים שיש לשקול את מהותם על רקע היחסים בין השלטון המרכזי הרומאי והפרובינציות, מערכת של מאבקי כוח שהתחדדו במהלך תקופת שלטון השושלת הסוורית. מחקרים מודרניים מחזקים את הנרטיב של המהומות והעימותים האלימים שהתרחשו באלכסנדריה בעת ביקורו של קרקלה, וניתוח של כתובת שנתגלתה בחפירות ב (Albano Laziale) הכוללת הקדשה לאלים של קנטוריון מהלגיון השני פרתיקה כתודה על הצלתו וחזרתו הביתה לאחר שעמד מול סכנה לחייו בעת המהומות באלכסנדריה. הביוגרף המודרני של קרקלה, במחקר מקיף המתמקד בקיסר כמפקד צבאות מעלה סברה כי אספסוף מתושבי אלכסנדריה התקיף את הקיסר ואת פמלייתו בעת הכניסה לעיר, ייתכן בעת שקרקלה ובני פמלייתו היו בעיצומו של פולחן דתי, עימות שהביא למלחמת האזרחים מול הצבא הרומאי בתוך העיר. [27]

אירועי הטבח והביזה שהותירו את אלכסנדריה בחורבן גרמו לנזקים קשים לכלכלת האימפריה הרומית, אלכסנדריה הייתה מרכז מסחרי בעל חשיבות מרכזית באגן המזרחי של הים התיכון, נקודה לייצוא של חיטה ומזון ממצרים לרומא. אחת ההשערות שמעלה הביוגרף הצבאי המודרני של קרקלה למעשים הקיצוניים הם הרצון להפחיד ולהשקיט מתנגדים וקולות ביקורת במרכזי הפרובינציות ברחבי האימפריה, איסוף שלל ורכוש למימון קצר-מועד וקצר רואי של המערכה הפרתית שנמשכה מעבר למצופה ולרצוי.[28]

המאמץ להשקיט את מצרים הסיט את קרקלה ממטרתו המקורית והוא חזר לאנטיוכיה בסוף שנת 215 במועד מאוחר מידי ליציאה למלחמה. במקביל התחוללה באימפריה הפרתית מהפכת חצר ועל כס המלוכה עלה ארטבנוס הרביעי שהעדיף להיכנס למשא ומתן עם קרקלה מאשר לעימות ישיר. בתגובה הציע קרקלה לשאת את בתו של הפרתי לאישה ועל ידי כך ליצור ברית בין שתי האימפריות. השערה אחת למהלך הלא-צפוי היא שהפיתוי להגשים את החלום של אימפריית ענק כדוגמת האימפריה קצרת הימים של אלכסנדר מוקדון שנמתחה מהמערב למזרח היא הסיבה להצעה של קרקלה[29] השערה אחרת מייחסת לקרקלה מהלך מתוכנן תוך ניצול הלחץ והכאוס באימפריה הפרתית, דחיית הצעתו של קרקלה שהייתה הלכה למעשה שלטון רומי על פרתיה - על פי תיאוריה זו כהכנה ועילה לפלישה של הצבא הרומאי אל תוך השטחים הפרתיים,[25] בקיץ 216, לאחר שהפרתים לא נתנו תשובה לדרישותיו של קרקלה יצא הצבא הרומאי אל שטחי הגבול בין האימפריות, עבר את נהר החידקל אבל לא הצליח לכפות עימות על הפרתים. קרקלה הסתפק במהלכים סמליים של חילול קברי מלכים משושלות עבר פרסיות, זריעת הרס, שוד וביזה ככל הניתן ואז הכריז על ניצחון חד-צדדי וזכה תוארי כבוד של מנצח מאת הסנאט. משבא על סיפוקו ומשהתברר לקרקלה כי הפרתים החליטו לשנות את האסטרטגיה ומתכוננים בצבא גדול לפגוש את פני הרומאים הוא נסוג אל אדסה וחנה שם במהלך החורף בהכנות למסע מחלמה גדול ומכריע שתוכנן לאביב של שנת 217.[30]

הרודיאנוס מוסר גרסה שונה לאירועים, על פי גרסה זו הפרתים הסכימו לדרישתו של קרקלה לאיחוד בין משפחות המלוכה וערכו קבלת פנים מפוארת לאוגוסטוס, לפמלייה המלכותית ולצבא. עם זאת קרקלה הפך את היוצרות ובמהלך קבלת הפנים בעת החגיגות לגיונות רומאיים שהוכנו מראש במארב התנפלו על הפרתים ורצחו בדם קר את כל מי שלא הצליח להמלט על נפשו, הטבח נמשך והתרחב למעשי שוד הרס וביזה בכל מקום בו הצליחו הרומאים לתקוף ללא התנגדות של ממש. החוקר משה עמית מסכם כי גרסתו של הרודיאנוס לגבי השתלשלות האירועים איננה סבירה וכי אין ברירה אלא להסתמך על התיאורים הכללים בכתבי קסיוס דיו. הביוגרף הצבאי המודרני של קרקלה מנסה ליצר סינתזה בין הגרסאות: קרקלה פעל בכל דרך אפשרית להוציא את רוח הלחימה משדרת הפיקוד הפרתית, להפריד ולהוציא מכלל פעולה את יחידות הצבא השונות לצורך השגת מטרה זו הוא לא בחל באמצעים אבל הצליח לתפוס את הפרתים כאשר הם לא מוכנים לעימות וגם לנזקים אדירים לצבא הפרתי, לשדרת השלטון ולכלכלה מבלי שהצבא הרומאי יזדקק להיכנס לקרב מכריע או למלחמת גרילה ארוכה.[31] עם התגבשות של התנגדות פרתית יעילה נסוגו הרומאים אל אדסה על מנת לחזור באביב של 217 אל תוך השטח הפרתי.

מותו של קרקלהעריכה

בתחילת האביב של שנת 217 יצא קרקלה בראש צבא רומאי מאדסה (אורפה) מתוך מטרה לחדש את הלחימה עם האימפריה הפרתית ועצר לביקור במקדש של אל הירח המקומי בעיר חרן. בעוד הוא מתבודד במרחק מה משומרי ראשו ניגש אליו חייל ודקר אותו למוות. הרוצח שהיה קצין זוטר נטר לקרקלה שסירב להעלות אותו לדרגת קנטוריון, טינה שככל הנראה נוצלה על ידי מַקְרִינוּס, אחד ממפקדי המשמר הפרטוריאני שככל הנראה חשש שסר חינו מעם קרקלה. הרוצח ניסה להמלט ממקום הרצח אך נפגע מכידון של חיל משומרי הראש של קרקלה ומת במקום.[32]

במשך מספר ימים נותרה האימפריה הרומית ללא קיסר, וב-11 באפריל הכריז מקרינוס על עצמו לקיסר ונטל לעצמו, בתמיכת הצבא הרומי, את התואר "אוגוסטוס" וכל התארים והסמכויות של השלטון, מבלי להמתין למינוי רשמי על ידי הסנאט. עם ההכרזה על עצמו כקיסר הוא הוסיף את השם סוורוס לשמותיו ובכך שייך עצמו לשושלת הקיסרים הסוורים לאשתו הוא הוסיף את התואר "אוגוסטה" ולבנו בן השמונה דיאדומניאנוס (Diadumenianus) הוא הוסיף את השם "אנטוניוס" ומינה אותו לקיסר, כלומר לשליט השני במעמדו באימפריה. אף על פי שהיה ממעמד הפרשים ולא מהאצולה הרומאית והיה הראשון שלא היה חבר סנאט שזכה להיות שליט האימפריה ובעח תואר "אוגוסטוס" ולמרות זאת חברי הסנאט שמחו על סיום שלטונו העוין של קרקלה שהם אישרו את הכתרתו נענו לצווים שלו והרעיפו עליו תוארי כבוד.[33] לא עבר זמן רב והשמחה על מותו של קרקלה התפוגגה, הסנאטורים הבינו כי מקרינוס ממנה לתפקידים שהיו שמורים לסנאטורים אנשים מקרב מעמד הפרשים, ודרש לשמר את זכרו של קרקלה השנוא. גם כמפקד הצבא הרומאי לא זכה מקרינוס להצלחה, הוא נחל מפלה קשה מול הצבא הפרתי בסמול לנציבין ורק לאחר תשלום כבד לפרתים הצליח ליצב את הגבול, הוא נכשל בביסוס השלטון הרומאי בארמניה ובכך עורר את כעסם של החיילים שהבינו כי הם לא יוכלו לזכות בתהילת מנצחים ועושר של בוזזים שהובטחו להם על ידי קרקלה, אכזבה זו הרחיקה את הלגיונות של המזרח ממקרינוס והכשיר את הקרקע למרד כנגד מקרינוס. אף על פי שחוסר שביעות הרצון ממקרינוס הלכה והתגברה במוקדי הכוח של האימפריה הרומית הנסיבות שהביאו לנפילתו של מקרינוס נובעים מכשלונו לבסס את שלטונו בהחלטיות חסרת מעצורים שהייתה מחויבת עבור קיסר חפץ חיים באימפריה הרומית. מקרינוס כשל בהבנת מבנה הכוח בשושלת הסוורית וכשל בסילוק נשות המשפחה שהחזיקו בידן את מושכות השלטון. כך נותרה משפחתו של קרקלה נותרה ללא פגע לאחר שתפס מקרינוס את השלטון.[34]

מקרינוס שלח את דודתו של קרקלה (אחותה של דומנה), יוליה מאסה, ביחד עם בנותיה ונכדיה וביניהם הקיסר לעתיד, סקסטוס ואריוס אוויטוס בסיאנוס, לגלות בעיר מולדתה אמסה (חומס). ליוליה מאסה הייתה בעלת גישה חופשית למקורות העושר של משפחתה ולמקורות הכוח בעיר ובפרובינציה, גורמים שאפשרו לה לחתור תחת מקרינוס. סקסטוס ואריוס הפך לכוהן ראשי לאל השמש הפיניקי אל-ג'בל וזכה לכינוי אלאגבאלוס, דרשותיו הסוחפות הביאו קהל רב למקדשים, ובמיוחד לוחמים של הלגיון השלישי, והמשפחה הקפידה להפיץ את השמועה כי הוא בנו מחוץ לנישואים של קרקלה.

מותה של יוליה דומנהעריכה

המקורות הרומאיים מציינים כי בעת רציחתו של קרקלה שהתה יוליה דומנה באנטיוכיה ביחד עם אחותה הבכורה יוליה מאסה ומשפחתה, ולאחר זמן קצר היא איבדה תקווה, יאושה הוחמר על ידי העובדה שהיא סבלה ממחלה ממארת, אולי סרטן, קצה בנפשה והתאבדה - לפי המקורות על ידי הרעבה עצמית.[35]

הביוגרפית של יוליה דומנה מציינת כי קסיוס דיו מעלה ספק לגבי הסיבה להתאבדות של יוליה דומנה ומציין כי היו לה רגשות של איבה ופחד כלפי קרקלה וכי היא לא התאבלה על מותו אלא מתוך צער על אובדן עמדת הכוח שאבדה עם מותו של קרקלה. הוא מציין לעומת זאת כי יוליה דומנה ניסתה תחילה להתאבד כאשר הכתה את עצמה בצער על מותו של קרקלה ועל מותו של גטה, מכות נמרצות אלו הביאו לפגיעה בגידול בחזה של יוליה דומאנה.[36] מקרינוס מצידו ניסה מחד לשמור על שלטונו להרחיק את דומנה ממרכזי הכוח ומצד שני לשמור על הלגיטימיות של מעמדו מחשוד ברצח לממשיך השושלת הסווארית, על פי המקורות הוא הרשה ליוליה דומנה לשמור על תאריה ועל יחידת שומרי הראש שלה ואף שלח לה מסרים פרטיים שהעלו בדומנה את התקווה שהיא תוכל לשמור על מעמדה הפוליטי או לפחות בחלק מתפקידיה. על פי המקורות הרומאיים מקרינוס הבין כי היא מהווה סכנה של ממש לשלטונו כאשר נחשפה פניה שלה אל חיילי הלגיונות ששמרו על נאמנות לזכרו של קרקלה והורה לה לעזוב את אנטיוכיה בה היא עדיין הייתה בעלת מעמד של שליטת העיר והיא יצאה לגלות בעיר אמסה שם שהו בנות משפחתה. עם אבדן התקווה לזכות בתמיכת הסנאט היא בחרה להתאבד על ידי הרעבה עצמית.[37]

מדיניות, חקיקה ורפורמות תחת שלטון קרקלהעריכה

בניגוד לתמונה השלילית שהוטבעה בהיסטוריה הרומאית של קרקלה כשליט חסר יכולת וחסר חשיבות, קנה המידה להערכת שליטים של האימפריה היה מערכת היחסים של האוגוסטוס עם הסנאט ומעמדות האצולה הרומאיים. המחקר המודרני-ביקורתי המתבסס על ניתוח של מסמכים וממצאים ארכאולוגיים המעלה תמונה מאוזנת יותר, מערכת השלטון והשליטה של האימפריה הרומית תפקדה באופן שפרופסור משה עמית מתאר כ"תקין"[29] קרקלה פעל בדרך שהתווה אביו ספטימיוס סוורוס, הוא צמצם את חלקם של הסנטורים בשלטון באימפריה על ידי העברת תפקידים שהיו שמורים לסנטורים הן בצבא והן במערכות האזרחיות לידי אנשים ממעמד הפרשים, הוא המשיך ברפורמות בצבא רפורמות במעמד הפרובינציות, תיקונים בתחום המשפט שהביאו ליצירת שויון וחלוקת המשאבים בין הפרובינציות, איטליה ומעמד תושביהם. השלטון המשיך בתהליכי שינוי לכוון שלטון אבסולוטי בטבעו וגם בחזותו תוך הפגנת עוינות של ממש למעמדות האצולה הרומאית.

מדיניות מוניטריתעריכה

 
מטבע אנטוניאן עם דיוקנו של קרקלה ועל ראשו כתר קרניים
 
מטבע דנריוס עם דיוקנו של קרקלה

כלל הרפורמות ומפעלותיו של קרקלה שכללו פרויקטים גדולים של בנייה - מרחצאות ענק ברומא, דרכים לכל אורך האימפריה ומערכי ביצורים על הגבולות ומצד שני משכורות ומענקים לחיילים הטילו עול כבד על אוצר האימפריה. על מנת לממן מהלכים אלו נקט קרקלה במספר צעדים.

הצעד העיקרי היה הטבעת מטבעות חדשים שנקראו אנטוניאנוס. המטבע הציג בדרך כלל את ראשו של הקיסר ולראשו כתר קרניים (אנ') וערכו נקבע שרירותית כשווה ל-2 [[דנאריוס]|דנארי]], המהלך היה הלכה למעשה פיחות מטבע נסתר מאחר שהמטבעות היו גדולים יותר וכבדים יותר מהמטבעות האחרים אך הכילו בממוצע כ-25 אחוז פחות מהמתכת כסף[38] המהלך להפחתת כמות המתכת היקרה במטבע, כמות שהייתה למעשה הבסיס לערך הנקוב של המטבע החל עוד בימי טראיאנוס וקומודוס שהפחיתו בהדרגה את כמות הכסף במטבעות מ 90% ל 75% עם זאת המהלך של קרקלה הביא לפיחות דה-פקטו של הדנריוס ושינוי אמיתי בערכו של המטבע הרומאי.[39] בסיכומו של דבר המהלך היה הצלחה מסחררת לקופת הקיסר, במבחן השורה התחתונה, למרות העלייה התלולה בהוצאות הכתר עם מותו של קרקלה היה באוצר עודף של כספים.[2] האנטוניאן היה למטבע הרווח ביותר בשימוש במשך הדורות הבאים וקצב התפשטות השימוש בו תואם את מהלך הצבאות הרומאיים ברחבי האימפריה, המטבע ששימש כאמצעי התשלום העיקרי לחיילים בעוד הפרובינציות המרוחקות עדיין השתמשו בססטרטיוס שהוטבע מברונזה.

חקיקהעריכה

 
עותק של הקונסטיטוטיו אנטוניניאנה על גבי פפירוס בתרגום ליוונית משנת 215 במצרים. בתצוגה בגרמניה

אף על פי שהסנאט היה לכאורה המקור לכל החוקים המחייבים באימפריה הרומית קיבלו הצווים הקיסרים מעמד חוקי מחייב ומיוחד. החל מאמצע המאה הראשונה קיבלו הצוים הקיסריים את השם הכולל קונסטיטוטיו ובו נכללו צווים, הכרזות (Edict), ומכתבים שכללו גם את תשובות הקיסר למכתבים שנשלחו אליו או הוראות קצרות של הקיסר שנכתבו בשולי בקשות, כל אלו נקבעו כבעולת תוקף של חוק.[40] קרקלה המשיך בפעילות החקיקה הנמרצת שאפיינה את תקופת שלטונו של ספטימיוס סוורוס, החוקר פרופסור משה עמית מעלה השערה כי חקיקה זו קשורה גם למינוי פפיאנוס, אולפיאנוס ופאולוס שהיו בראש וראשונה משפטנים לתפקיד מפקדי המשמר הפרטוריאני. המגמה הכללית של החקיקה החדשה הייתה שינוי היחסים בין אזרחים רומיים לתושבי הפרובינציות, חוקים וצווים אלו הגדירו מחדש את מעמדם האישי וזכויותיהם של האזרחים. מגמה אחרת של החקיקה בתקופת השושלת הסוורית היה בתחום החברתי- סוציאלי וחוקים נכתבו על מנת להגן על עבדים, יתומים ובני המעמדות הנמוכים.[40] מהלכי חקיקה נוספים שייחדו את תקופתו של קרקלה היה טיפול בצדדים החוקיים של נישואים, הסדרי ירושה ומיסוי של ירושות ושינוי החובות החוקיות של אפוטרופוסים. החקיקה שמה דגש על זכויות חיילים וחיילים משוחררים וובני משפחתם.

יוזמת החקיקה החשובה ביותר הייתה תקנת קונסטיטוטיו אנטוניניאנה (Constitutio Antoniniana) שהוצאה ברומא בשנת 212 כהכרזה קיסרית (לטינית: Edictum) ולפיה הוענקה אזרחות רומית לכל התושבים החופשיים. התקנה מופיעה כהערת אגב בכתבי קסיוס דיו בדיון על מעשיו של קרקלה להעשיר את האוצר המלכותי, על פי דיו קרקלה העניק אזרחות רומית לכל תושבי האימפריה על מנת שיוכל לחייב אותם במיסי ירושה ומיסוי שחרור עבדים שהיו מוטלים קודם לכן על אזרחים רומאיים בלבד.[41] שאר ההיסטוריונים הרומאיים מתעלמים לחלוטין מתקנה זו. בפפירוס שזכה לשם פפירוס גיסן על שם העיר בה הוא נשמר. הפפירוס התגלה במצרים בתחילת המאה העשרים, ובו מופיע קטע מהתקנה מתורגם מלטינית ליוונית ביחד עם תקנות אחרות. הטקסט פורסם בשנת 1910 במחקר מדעי ובו פרשנות והשלמות. מאז היה הפפירוס נושא למחקר מקיף ונכתבו עליו ועל תוכנו מספר רב של מאמרים אקדמיים, הקטע המרכזי המתייחס לתקנתו של קרקלה קובע:[42]

על מנת שנוכל למלא את חובתנו לרוממות האלים הקדושים עם כל התפארת והמסירות דרושות, אני קובע כי עלי לצרף לפולחן האלים את כל הזרים הנמנים עם נתיני על כן אני מעניק [קטע מחוק] את האזרחות הרומית לכל הזרים בעולם המיושב מחוץ לדדיטיקיים

המחקרים המודרניים השונים ניסו להשלים את החסר בקטע המחוק של הפפירוס על פי האותיות הבודדות שנותרו קריאות, פרופסור משה עמית מקבל את ההשלמה של החוקר ביקרמן ולפיו בקטע כתוב "מבלי לפגוע בכל זכות אזרחית אחרת" על פי מחקר זה הביטוי "העולם הנושב" מתייחס לגבולות האימפריה הרומית. עניין מיוחד עורר התואר דדיטיקיים (Dediticii) שהוחרגו מהזכאים לקבל את האזרחות הרומית. הפשט של תואר זה היה שמור לעבדים שנתפסו כשבויי מלחמה. מעמד זה היה זמני ונתון לשיקול דעתו של מי שתפס את השבוי, ויכול היה להרגם, למכור אותם כעבדים או לשחרר אותם למשל בתמורה לתשלום כופר. פרופסור משה עמית מציע 2 פרשנויות אותן הוא מעריך כסבירות למונח "דדיטיקיים" בהקשר של התקנה. פרשנות אחת היא שהדדיטיקיים שהוחרגו מהזכות לאזרחות הם תושבי האימפריה ממעמדות נחותים ובהם עבדים ועבדים משוחררים פרשנות אחרת היא שמדובר בשבטים "ברבריים" שהובאו על ידי האימפריה אל תוך פרובינציות הגבול לשמש ביחידות חיל מצב מיוחדות בצבא הרומי.[43]

עיקר הדיון וחילוקי הדעות בין החוקרים המודרניים מתמקדים בשאלות של פרשנות ושאלת השפעה המעשית של התקנה. האזרחות הרומית הייתה בתחילה הסך של כל זכויות היתר שהגדירו את תושבי רומא בהיותם האדונים של האימפריה והבדילה בינם לבין בני העמים הכבושים שזכו לקבל מהרומאים זכויות שונות לפי האינטרסים של רומא. בכך בנו ריבוד חברתי שונה בפרובינציות שבראשו מי שהוכרו כבעלי ברית ומעמדם היה תלוי בשלטון הרומאי, בהם שליטים ומעמדות אצולה במדינות חסות ,שזכו בתמורה לאזרחות רומאית. במהלך ההיסטוריה של האימפריה הרומית הוענקה האזרחות הרומאית לקבוצות שונות, תחילה לכל תושבי חצי האי האפניני שהפכו להיו חלק מהאדונים, שליטי האימפריה הגדלה ולאחר מכן לעמים אחרים וקבוצות שונות, תהליך ששינה את שיווי המשקל של איטליה ורומא מול הפרובינציות. קונסטיטוטיו אנטוניניאנה היה השלב האחרון בתהליך הארוך של מערכת היחסים בין המרכז השלטוני של האימפריה לפרובינציות ובסיכומו של דבר הביאה, לפחות לתקופה מסוימת, למערכת של שותפות בין חלקי האימפריה השונים[43]

פרשנויות מצמצמות מפרשות את התקנה כהזמנה לתושבי האימפריה להשתתף בפולחן הדת הרומאית. עם זאת עיקר המחקרים מיחסים לתקנה משמעות רחבה יותר עם כי קיימות חילוקי דעות לגבי ההשפעה של התקנה על חיי האזרחים הרומאיים, ותיקים כחדשים. התקנה אכן לא הביאה לשוויון בין תושבי האימפריה ובסיכומו של דבר ככל שעלה מספרם של אזרחי רומא ברחבי האימפריה ירדה חשיבותה של האזרחות ככלי ליצירת מעמד חברתי או כלכלי.[43]

יחסו ליהודיםעריכה

בשנת 197 כנראה, נחקקה כתובת יוונית שנתגלתה בקציון שבגליל העליון:

”למען שלומם של הא[דונ]ים שלנו האימפרטורי[ם] הקיסרים ל(וקיוס) ספט(ימיוס) סוו[רוס] פיו(ס) פרט(ינקס) אוג(וסטוס) ומ(רקוס) אור(ליוס) א[נטונ]ינוס [ול(וקיוס) ספט(ימיוס) ג]טה, הבנים ש[לו, על סמך] נדר של היהודים“.[44]

זוהי הכתובת היחידה של יהודי ארץ ישראל לכבוד קיסר רומי, והיא מעידה על אהדתם הרבה של יהודי הארץ לסוורוס ולבניו.[44] לאחר ניצחונו של סוורוס במלחמתו השנייה נגד הפרתים וכיבוש מסופוטמיה בשנת 198, ביקר יחד עם שני בניו בארץ ישראל והם שהו בה מסוף 198 עד לאביב 199.[44]

לדברי המשפטן אולפיאנוס (אנ'), סוורוס ואנטונינוס קרקלה התירו ליהודים "להגיע למשרות נכבדות – אך הטילו עליהם גם חובות, שאינן פוגעות באמונה התפלה שלהם".[45] הכוונה היא למשרות השלטון העירוני, ובייחוד למשרת הדקוריון, ואילו ב"חובות" הכוונה לליטורגיה.[44]

בהיסטוריה אוגוסטה מסופר כי קרקלה "בעודו בן 7, כאשר שמע כי חברו למשחקים הולקה קשות בשל דתו היהודית, הוא לא הישיר מבט לא לעבר אביו ולא לעבר אבי הילד כמי שאחראים בעיניו למלקות הללו". מדובר בילד שלא היה יהודי מלידה, אלא בן למשפחה שהייתה מיודדת עם בית הקיסר, שקורב על ידי אחד מהוריו אל היהדות.[46]

אנטונינוס ורביעריכה

בספרות חז"ל יש עדויות רבות המספרות על מערכת יחסים קרובה ועמוקה ששררה בין רבי יהודה הנשיא ובין אנטונינוס הקיסר הרומי. בשונה ממערכות יחסים בין חכמים יהודים לנכבדים רומאיים המתוארות בתלמוד וכוללות בעיקר שיחות ופולמוסים תאולוגים, מערכת היחסים בין רבי יהודה לאנטונינוס מתחילה עם לידתם וכוללת חברות אישית, התייעצויות וקשרים עסקיים.

הקשר בין שני האישים מתחיל עוד בינקותם, בזמן גזירות השמד הצילו הוריו של אנטונינוס את רבי יהודה[47] ועד מותו של אנטונינוס, עת ספד רבי יהודה לאנטונינוס במילים "נתפרדה החבילה".[48] לפי רש"י, הכוונה היא שרבי ואנטונינוס היו מחוברים וקשורים בנפשם, שרבי מתוך צערו אמר כי הוא חש שנתפרדה חבילה שהיה חלק ממנה. הגמרא מפרשת את הכתוב בבראשית, כ"ה, כ"ג על רבקה, שברחמה "שני גוים", בצורה הבאה: ”שני גיים בבטנך – שני גאים, אנטונינוס ורבי“, או במקום אחר: "ויאמר ה' לה: שני גיים (קרי: גויים) בבטנך. אל תקרי גויים אלא גאים. אמר רב יהודה, אמר רב: אלו אנטונינוס ורבי".

אנטונינוס ורבי היו חברים בלב ובנפש, התלמוד מספר על אירוח של רבי יהודה את אנטונינוס בביתו לסעודת שבת,[49] בין ביתו של הקיסר לביתו של רבי הייתה חפורה מנהרה, בכל פעם שביקש להגיע לביתו של רבי ולבקרו היה הולך עם שני עבדים, אחד היה ממית בכניסה למנהרה ואת השני היה ממית בכניסה לביתו של רבי.[48] בשל חשאיות הקשר, ביקש הקיסר מרבי שכאשר הוא מגיע לביתו לא יהיה בבית אף אחד מלבד רבי. רבי עמד בהבטחה זו, מלבד פעם אחת בה שהה בביתו רבי חנינא בר חמא. במסכת עבודה זרה, מתוארת מערכת היחסים בין שני המנהיגים. אנטונינוס התייעץ עם רבי במספר מקרים המתוארים שם[50]:

  • כאשר ביקר לבקש משריו למנות את בנו, אסוירוס, ליורש בחייו.
  • אנטונינוס ביקש להפוך את טבריה לעיר ללא מסים. כנראה משום שהייתה עיר חכמים.
  • מקרה בו הבת שלו, בשם גירא, זנתה.
  • שריו של אנטונינוס הפריעו לו, ורבי הציע לו להרגם אחד אחד, ולא בבת אחת כדי שלא לעורר סערה.

כל תשובותיו של רבי ניתנו לאנטונינוס בצורת רמזים, כך למשל עצתו לטיפול בשרי רומי, הייתה כאשר הזמין את אנטונינוס מדי יום לגינת הירק שלו ובכל יום היה עוקר ירק אחד, כך הבין הקיסר כי עליו להרוג שר אחר שר ולא את כולם ביחד.[51]

אהבתו של אנטונינוס לרבי הייתה כה רבה, שהוא היה מאכילו, משקה אותו, שולח לו שקי זהב המוסווים כשקי חיטים וביקש ממנו אף לשמש בפועל כהדום לרגליו כאשר הוא עולה למיטתו. לבקשה זו סירב רבי, שלא רצה לזלזל במלכות עד לרמה כזו, לסירוב זה הגיב הקיסר בבקשה: ”מי ישימני מצע תחתיך לעולם הבא“. הקיסר היה טרוד בסוגיית העולם הבא, לשאלתו, ענה לו רבי כי הוא יזכה לו.[51]

במקום אחר מסופר כי אותו אנטונינוס העניק לרבי שטחי אריסויות קרקעיות רבות, "תרין אלפין דשנין" במינוח התלמודי, היינו אלפיים יחידות קרקעיות דשנות ופוריות. במקורות אחרים מסופר שרבי יהודה היה רשאי לגדל את האפרסמון (עץ שהפיק שמן ארומטי שנחשב לבושם מעולה ויקר), זכות שהייתה שמורה בדרך כלל רק לקיסר. המדרש מספר גם על מנורת זהב ששלח אנטונינוס לרבי והיא מעוטרת בהקדשה יפה.

החוקרים חלוקים ביניהם באשר לזיהויו של "אנטונינוס" מכיוון שכל הקיסרים בימי חייו של רבי נשאו את השם אנטונינוס. רוב החוקרים גורסים שמדובר בקיסר קרקלה.[52]חוקרים אחרים נוטים ליחס את השם אנטונינוס לאנטונינוס פיוס, ספטימיוס סוורוס, שנודעו ביחסם ההוגן ליהודים.[53] על היחס הטוב של סוורוס ואנטונינוס (קרקלה) ליהודים, מעיד אף אב הכנסייה, הירונימוס.[54] עקב כך, חלק מהחוקרים נוטים לזהות את קרקלה עם "אנטונינוס" הנזכר בתלמוד ובמדרשים בקשריו עם רבי יהודה הנשיא.[55] ואולם, המחקר המודרני מתייחס במשנה זהירות לסיפורים החז"ליים אודות יחסי רבי ו"אנטונינוס". לחלק מסיפורים אלו מתייחסים במחקר כאגדות ותו לא, אולם יש הרואים בחלקם מקורות שניתן ללמוד מהם על מציאות היסטורית כלשהי.

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא קרקלה בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 675
  2. ^ 1 2 משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 676
  3. ^ The Cambridge Ancient History Volume 12: The Crisis of Empire, AD 193–337, Edited by Alan Bowman, University of Cambridge 2005 page 18
  4. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 681
  5. ^ The Cambridge Ancient History Volume 12: The Crisis of Empire, AD 193–337, Edited by Alan Bowman, University of Cambridge 2005 page 15
  6. ^ 1 2 משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 670
  7. ^ Barbara Levick Julia Domna: Syrian Empress Routledge, 2007 page 32
  8. ^ Davenport, C. (2017). The sexual habits of Caracalla: rumour, gossip, and historiography. Histos: The On-line Journal of Ancient Historiography, 11, 75-100.
  9. ^ Robert J. Penella Caracalla and His Mother in the "Historia Augusta" Historia: Zeitschrift für Alte Geschichte, Bd. 29, H. 3 (3rd Qtr., 1980), pp. 382-384
  10. ^ The Cambridge Ancient History Volume 12: The Crisis of Empire, AD 193–337, Edited by Alan Bowman, University of Cambridge 2005 page 7
  11. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 657
  12. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 664
  13. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 665
  14. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 671
  15. ^ The Cambridge Ancient History Volume 12: The Crisis of Empire, AD 193–337, Edited by Alan Bowman, University of Cambridge 2005 page 16
  16. ^ Barbara Levick Julia Domna: Syrian Empress Routledge, 2007 page 90
  17. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 672
  18. ^ Bowersock, G. W. Greek Sophists in the Roman Empire (Oxford, 1969) page 109 ISBN 978-0198142799
  19. ^ Lusnia, S. S. (1995) ‘Julia Domna’s Coinage and Severan Dynastic Propaganda’, Lat. 54: 119–40.
  20. ^ Davenport, Caillan (2017-08-02). "The Sexual Habits of Caracalla: Rumour, Gossip, and Historiography" (PDF). Histos. 75 (100).
  21. ^ Kaius Tuori (2016) Judge Julia Domna? A Historical Mystery and the Emergence of Imperial Legal Administration, The Journal of Legal History, 37:2, 180-197
  22. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 673
  23. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 678
  24. ^ Ilkka Syvänne Caracalla: A Military Biography Pen & Sword Military, 2017 220-222
  25. ^ 1 2 The Cambridge Ancient History Volume 12: The Crisis of Empire, AD 193–337, Edited by Alan Bowman, University of Cambridge 2005 page 19
  26. ^ Ilkka Syvänne Caracalla: A Military Biography Pen & Sword Military, 2017 223-225
  27. ^ CHRISTER BRUUN Pericula Alexandrina: The Adventures of a Recently Discovered Centurion of the legio II Parthica ARCTOS ACTA PHILOLOGICA FENNICA VOL. XXIX 1995
  28. ^ Ilkka Syvänne Caracalla: A Military Biography Pen & Sword Military, 2017 227
  29. ^ 1 2 משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 681
  30. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 680
  31. ^ Ilkka Syvänne Caracalla: A Military Biography Pen & Sword Military, 2017 262
  32. ^ Ilkka Syvänne Caracalla: A Military Biography Pen & Sword Military, 2017 274
  33. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 682
  34. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 683
  35. ^ The Cambridge Ancient History Volume 12: The Crisis of Empire, AD 193–337, Edited by Alan Bowman, University of Cambridge 2005 page 20
  36. ^ Barbara Levick Julia Domna: Syrian Empress Routledge, 2007 page 105
  37. ^ Barbara Levick Julia Domna: Syrian Empress Routledge, 2007 page 106
  38. ^ The Cambridge Ancient History Volume 12: The Crisis of Empire, AD 193–337, Edited by Alan Bowman, University of Cambridge 2005 page 339
  39. ^ The Cambridge Ancient History Volume 12: The Crisis of Empire, AD 193–337, Edited by Alan Bowman, University of Cambridge 2005 page 340
  40. ^ 1 2 משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 673
  41. ^ The Cambridge Ancient History Volume 12: The Crisis of Empire, AD 193–337, Edited by Alan Bowman, University of Cambridge 2005 page 377
  42. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 674
  43. ^ 1 2 3 משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 675
  44. ^ 1 2 3 4 ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך 5, חלק א, 2. האימפריה הרומית והמנהל הרומי בארץ ישראל (כתב: משה דוד הר), עמ' 30.
  45. ^ אולפיאנוס, על משרת הפרוקונסול, ג, מובא בדיגסטה של יוסטיניאנוס, ספר 50, 2, 3, 3.
  46. ^ ההיסטוריה אוגוסטה, חיי אנטונינוס קרקלה, פרק א, סעיף 6; תרגום: דוד גולן, הקיסרים הסוורים, עמ' 229, הערה 3.
  47. ^ אתר האגדה - אוצר אגדות חז"ל ברשת, agadastories.org.il
  48. ^ 1 2 תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף י', עמוד ב'
  49. ^ אתר האגדה - אוצר אגדות חז"ל ברשת, agadastories.org.il
  50. ^ אתר האגדה - אוצר אגדות חז"ל ברשת, agadastories.org.il
  51. ^ 1 2 בבלי, עבודה זרה, דף י.
  52. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 526
  53. ^ יחסיו של רבי יהודה הנשיא עם השלטונות הרומיים : רבי ואנטונינוס, lib.cet.ac.il
  54. ^ הירונימוס, פרשנות לספר דניאל, פרק 11, פסוק 34.
  55. ^ מנחם שטרן - M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Jerusalem, 1980, Vol. II: CXLII. Sciptores Historiae Augustae, p. 626