קררו
קֶרֶרוּ (שם מדעי: Hemiphaga novaeseelandiae) היא מין של יונה האנדמית לניו זילנד.
 קררו
| |
|---|---|
.jpg)
| |
| מצב שימור | |
 | |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | בעלי חיים |
| מערכה: | מיתרניים |
| על־מחלקה: | בעלי ארבע רגליים |
| מחלקה: | עופות |
| סדרה: | יונאים |
| משפחה: | יוניים |
| סוג: | Hemiphaga |
| מין: | קררו |
| שם מדעי | |
 Hemiphaga novaeseelandiaeגמלין, 1789 | |
| תחום תפוצה | |
| |
| |
מאפיינים עריכה
הקררו היא יונה גדולה יחסית — משקלה נע בין 550 ל-850 גרם ואורכה עשוי להגיע ל-50 סנטימטרים. תזונתה מבוססת בעיקר על פירות, והיא שוכנת עצים ומצויה ביערות החל מנורת'לנד בצפון ניו זילנד, ועד האי סטיוארט בדרומה. היא הסתגלה לחיים בבתי-גידול שונים, החל מאזורים חופיים ועד אזורים הרריים[2]. מבחינה מורפולוגית דומה יונה זו לשאר היוניים, והיא בעלת ראש קטן יחסית ומקור ישר. נוצות הראש, הצוואר והכנפיים הן בצבע סגול-ירוק בוהק, עם גוני ברונזה וגוונים מתכתיים אחרים. החזה לבן, המקור כתום, ואילו הרגליים והעיניים הן אדומות. צבע המקור, העיניים והרגליים של הפרטים הצעירים בדרך כלל דהוי יותר משל הבוגרים, וגם זנבם קצר יותר.
יונת הקררו משמיעה מדי פעם צליל "קוּוּ", וזהו המקור האונומטופאי של שמה. תזונתה של יונת הקררו מבוססת על פירות, והיא אוכלת בעיקר מעצי-פרי המצויים באופן טבעי בניו זילנד, ולא מכאלה שהובאו אליה על ידי האדם[3]. היא בעלת תפקיד אקולוגי חשוב, משום שהיא העוף היחיד המסוגל לאכול את הפירות והזרעים הגדולים של העצים המצויים באופן טבעי בניו זילנד כגון זרעיו של העץ Beilschmiedia tarairi. היונה מעכלת את הפרי ומוציאה את הזרעים שלמים וללא פגע, ובכך מפיצה אותם באזורים שונים[4]. אף על פי שתזונתה מבוססת בעיקר על פירות, היא מגוונת אותה לעיתים עם עלים, נבטים ועלווה רכה. במיוחד היא מחבבת את עליו של השזיף, שדווקא לא היה מצוי באופן טבעי בניו זילנד אלא הובא אליה בידי האדם. מרכיביה המדויקים של התזונה משתנים בהתאם לעונת השנה ולבית הגידול, ובתקופות מחסור עלים יכולים להוות אף את עיקר התזונה[5]. לפני שהביא האדם בעלי חיים אחרים לניו זילנד, היו הקררו והקאקאפו (תוכי גדול ומחוסר יכולת תעופה) מן העופות הצמחוניים הלא-רבים שבאי.
עיתויה של עונת הרבייה תלויה באספקת הפירות המצויה. יונת הקררו מקננת על עץ. הקן איננו מושקע ובנוי מחוטרים וענפים קטנים, והתטולה כוללת ביצה יחידה, בעלת תקופת דגירה של 28 ימים. לאחר הבקיעה, היונה הצעירה מצמיחה נוצות המתאימות לתעופה לאחר כ-36 ימים. בעונת רבייה בה הפירות מצויים בשפע, יכולים בני הזוג לקנן מעל לארבע פעמים. גודלה של אוכלוסיית הקררו הצטמצם באופן משמעותי מאז הגעת האירופאים לניו זילנד. מגמת הצטמצמות זו נמשכת גם כיום, ובייחוד באי הצפוני של ניו זילנד, אולם היא עדיין נפוצה יחסית במערב האי הדרומי, וכן בחלקים מאוטגו שבדרום-מזרח האי הדרומי. ניתן למצוא אותה ביערות (בייחוד באזורי שפלה), בבתה, באזורים חקלאיים ובאזורים פתוחים בתוך ערים (כגון פארקים). מינים פולשים שונים — דוגמת הפוסום האוסטרלי הכסוף-אפור וכן מינים שונים של חולדות, כגון החולדה המצויה, חולדת החוף והחולדה הפולינזית, צמצמו במידה ניכרת את כמות הפירות הזמינה לקררו, וגם מהווים איום על ביצי היונה וגוזליה.
איומים נוספים על אוכלוסיית הקררו הם ציד, הריסת שטחי מחיה ובתי גידול טבעיים, ושיעורים נמוכים של התרבות מוצלחת[6][7]. ההגבלה הראשונה על ציד יונת הקררו נכנס לתוקף בשנת 1864, והן מוגנות לחלוטין בחוק מאז 1921[8], אך איסור הציד לא נאכף כיאות לאורך כל השנים. היו מאורים שאף טענו כי איסור פוגע במסורת שלהם שכללה ציד של יונת הקררו. המדענים מבחינים בין שני תת-מינים של יונת הקררו, אך רק אחד מהם, H. n. novaseelandiae, שחי בניו זילנד עצמה, עדיין מצוי כיום. תת-המין השני, H. n. spadicea שחי באי נורפוק, נכחד; שני תת-המינים נבדלו זה מזה בצבע הנוצות ובהבדלים מורפולוגיים מסוימים.
גלריה עריכה
-
תצלום תקריב של יונת קררו -
יונת קררו -
זוג יוני קררו
קישורים חיצוניים עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ קררו באתר הרשימה האדומה של IUCN
- ^ Clout, M. N., P. D. Gaze, J. R. Hay, and B. J. Karl. (1986) Habitat use and spring movements of New Zealand Pigeons at Lake Rotoroa, Nelson Lakes National Park. Notornis 33:37-44.
- ^ Clout, M. (1990). The Kereru and its forests. Birds International 2:10-19
- ^ Christine Mander, Rod Hay and Ralph Powlesland. (1998) Monitoring and management of kereru (Hemiphaga novaeseelandiae)), Department of Conservation technical series (ISSN 1172-6873), number 15. Department of Conservation, Wellington, New Zealand. ISBN 047821751X. Accessed 2008-01-13.
- ^ O'Donnel, C & P. Dilks (1994) "Foods and foraging of forest birds in temperate rainforest, South Westland, New Zealand" () New Zealand Journal of Ecology 18(2): 87-107. [1]
- ^ Clout, M. N., K. Denyer, R. E. James, and I. G. Mcfadden. (1995) Breeding success of New Zealand pigeons (Hemiphaga novaeseelandiae) in relation to control of introduced mammals. New Zealand Journal of Ecology:209-212.
- ^ Clout, M. N., B. J. Karl, R. J. Pierce, and H. A. Robertson. (1995) Breeding and survival of New-Zealand pigeons Hemiphaga novaeseelandiae. Ibis 137:264-271.
- ^ Falla, R. A., R. B. Sibson, and E. G. Turbott (1979). The new guide to the birds of New Zealand and outlying islands. Collins, Auckland.