פתיחת התפריט הראשי

ראובן ירון

פוליטיקאי ישראלי

ראובן ירון (במקור: ריכארד רוזנקרנץ(Richard Rosenkranz);‏ 6 בספטמבר 1924, וינה8 באפריל 2014, רעננה) היה משפטן ומנהל ישראלי, חוקר תולדות המשפט בעת העתיקה, פרופסור למשפט הרומי ולמשפט במזרח הקדום באוניברסיטה העברית בירושלים, דקאן הפקולטה למשפטים (19671971), מנהל בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי (19731977), יושב ראש רשות השידור (19781984) וגנז המדינה (19901992).

ראובן ירון
ראובן ירון
לידה 6 בספטמבר 1924
וינה, הרפובליקה האוסטרית הראשונה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 8 באפריל 2014 (בגיל 89)
ירושלים עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית הקברות סגולה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

תוכן עניינים

חייועריכה

ירון נולד ב-1924 בווינה בירת אוסטריה. בשנת 1939 עלה לארץ ישראל. הוא למד במחזור הראשון של הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, וכתב את עבודת הדוקטור שלו באוניברסיטת אוקספורד בהנחייתו של דוד דאובה, איתו שם על יחסי עבודה וחברות אמיצים בכל ימי חייו. ספר המבוסס על העבודה, Gifts in contemplation of death in Jewish and Roman Law ("מתנות מחמת מיתה במשפט העברי והרומי"), התפרסם ב-1960.[1]

בשנת 19561957 לימד תורת המשפט באוניברסיטת אברדין, וב-1957 הצטרף לסגל הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית. מ-1957 לימד על המשפט הרומי, ומ-1962 גם על משפט המזרח הקדום. ב-1963 מונה לפרופסור חבר, וב-1968 לפרופסור מן המניין.

בשנים 19671971 היה דקאן הפקולטה (התשיעי במספר). בתקופתו עברה הפקולטה לקמפוס המחודש בהר הצופים, והייתה הראשונה מיחידות האוניברסיטה שהתמקמה בו.[2][3]

בשנים 1973–1978 היה ירון מנהל בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בגבעת רם.[4]

לקראת הבחירות לכנסת התשיעית, ב-1977, הופיע ירון במקום ה-47 ברשימת המועמדים של הליכוד,[5] והיה חבר בצוות חוקה, חוק ומשפט של המפלגה.[6]

ב-1978 מונה ירון לתפקיד יושב ראש רשות השידור.[7] תקופת כהונתו הייתה רוויה בעימותים בין חברי הוועד המנהל לבין אנשי המקצוע.[8] ב-1984 החליף אותו מיכה ינון.

ממרץ 1990 ועד אוגוסט 1992 כיהן ירון כגנז המדינה במשרד ראש הממשלה.

פרש כפרופסור אמריטוס.

נפטר באפריל 2014, כחמש שנים לאחר פטירת אשתו שושנה. נטמן בבית העלמין סגולה.[9]

דודנו משה אברבך (Aberbach;‏ 1924–2007) היה פרופסור להיסטוריה וספרות יהודית באוניברסיטה היהודית של בולטימור (ובנו דוד אברבך הוא פרופסור לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת מקגיל במונטריאול).[10]

ספריועריכה

  • Gifts in contemplation of death in Jewish and Roman law, Oxford: Clarendon Press, 1960.
  • המשפט של מסמכי יב, ירושלים: מפעל השכפול – בית-ההוצאה של הסתדרות הסטודנטים של האוניברסיטה העברית (פרסומי הפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית), תשכ"ב 1961. (הדפסה ב ומתוקנת: ירושלים: אקדמון, תשכ"ח 1968)
  • Introduction to the Law of the Aramaic Papyri, Oxford: Clarendon Press, 1961.
  • משפט רומי; ערך יואל לוי, ירושלים: אקדמון, תשכ"ד. (הדפסה נוספת: תשכ"ח)
  • The Laws of Eshnunna, Jerusalem: Magnes Press - Hebrew University,‪ 1969. (2nd rev. ed.: Jerusalem: Magnes Press; Leiden: E. J. Brill, 1988)

קישורים חיצונייםעריכה

מפרסומיו:

הערות שולייםעריכה

  1. ^ ספרו של מלומד ישראלי - באוכספורד, מעריב, 24 ביוני 1960.
  2. ^ ההיסטוריה של הפקולטה למשפטים באתר האוניברסיטה העברית
  3. ^ יחיאל לימור, נח"ל משפטים עלה להר, מעריב, 7 בנובמבר 1969.
  4. ^ פרופ' ירון נתמנה מנהל בית הספרים הלאומי בבירה, דבר, 5 בדצמבר 1973.
  5. ^ רשימת מועמדי הליכוד לכנסת התשיעית באתר האינטרנט של המכון הישראלי לדמוקרטיה.
  6. ^ הצוותים שיעשו את המלאכה - חוקה, חוק ומשפט, דבר, 6 במאי 1977 (מודעה).
  7. ^ יוסף פריאל, הרכב הוועד המנהל של רשות השידור - בפני סיכום, דבר, 21 בפברואר 1978.
  8. ^ לדוגמה, חיים יבין, מול חזית הלחצים לפוליטיזציה של הטלוויזיה, דבר, 30 בינואר 1981, המשך.
  9. ^ פרופ' ראובן ירון, באתר "אבלים".
  10. ^ Moshe Aberbach, 'Viennese Memoir, 1924-38,' in: Moshe Aberbach, Jewish Education and History: Continuity, Crisis and Change; ed. and transl. by David Aberbach, London: Routledge (Routledge Jewish Studies Series), 2009.