ראש השנה למלכים ולרגלים

א' בניסן, תחילת שנה עברית חדשה למלכויות ולחגי ישראל

ראש השנה למלכים ולרגלים חל בא' בניסן והוא אחד מארבעה ראשי שנים ביהדות. על פי ההלכה, ביום זה מתחילה שנה חדשה במניין שנות מלכי ישראל, ויום זה מציין את תחילת הסדר של שלוש הרגלים, הבא לידי ביטוי למשל בזמן האחרון להבאתם של קורבנות נדר, ותרומות שונות לבית המקדש, במסגרת חובה הנובעת מאיסור בל תאחר. חל בראשיתו של חודש בו התרחשו אירועי יסוד בהיסטוריה של עם ישראל, ואשר ע"פ המקרא הוא החודש הראשון בשנה.

על פי סדר לוח השנה העברי הנוהג כיום, א' בניסן יכול לחול רק בימים ראשון, שלישי, חמישי ושבת, ראש השנה למלכים ולרגלים לעולם לא יחול, בלוח העברי הקבוע, בימים שני, רביעי ושישי, ועל כן הוא משתייך לקבוצת הימים הנקראת "לא בדו".

רקעעריכה

במשנה נזכרו ארבעה ראשי שנים שנקבעו לציון תחילת השנה בתחומים שונים. הבנת ציר השנה התואם לכל תחום, הכרחית לקיום מצוות מחזוריות-שנתיות, בעיקר מצוות התלויות בארץ ובכלל זה: שמיטה, יובל, ערלה, ביכורים, תרומה, מעשר ראשון, מעשר שני ומעשר עני.

תאריכי ראשי השנים צוינו במשנה, בפתיחת מסכת ראש השנה:

"אַרְבָּעָה רָאשֵׁי שָׁנִים הֵם.
בְּאֶחָד בְּנִיסָן – רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַמְּלָכִים וְלָרְגָלִים.
בְּאֶחָד בֶּאֱלוּל – רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה. רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים: בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי.
בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי – רֹאשׁ הַשָּׁנָה לשָּׁנִים וְלַשְּׁמִטִּין וְלַיּוֹבְלוֹת, לַנְּטִיּעָה וְלַיְרָקוֹת.
בְּאֶחָד בִּשְׁבָט – רֹאשׁ הַשָּׁנָה לָאִילָן, כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ."

בתוספתא הוזכרו עניינים נוספים שא' בניסן הוא ראש השנה שלהם:

א' ניסן ראש השנה למלכים ולרגלים [לחדשים] ולתרומת שקלים ויש אומרים אף לשכירות בתים

תוספתא ראש השנה א א

בגרסת הברייתא המובאת בתלמוד הבבלי מוזכר גם "לעיבורים"[1].

ראש השנה למלכיםעריכה

 
בול "דואר עברי" מתש"ח, עליו ציור של שקל כסף מהשנה הרביעית של המרד הגדול בשלהי תקופת בית שני

א' ניסן הוא ראש השנה למלכים ומציין את ראשית סדרי הזמנים של עם ישראל.

וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר. הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים, רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה.

מרכזיותו של מנין החודשים מניסן על ידי עם ישראל במחשבת ישראל כה רבה, עד כדי כך שפירוש רש"י הראשון על המקרא שואל מדוע התורה לא התחילה במצווה זו.

בְּרֵאשִׁית – אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם".

פירוש רש"י לספר בראשית, פרק א' פסוק א'.

כאמור, באחד בניסן מתחיל מניין שנות מלכותם של מלכי ישראל: "ואפילו עמד בשבט או באדר, כלתה שנתו משהגיע ניסן, ויתחילו למנות לו שנה שנייה"[2][3][4]. המשמעות לתאריך זה נוגע לספירת שנותיהם של מלכי ישראל[5]: בתאריך זה מתחילים למנות שנה נוספת למלך, גם אם לא מלך שנה שלמה לפניה, והוא התאריך הקבוע לחילוף השנה הרשמית.

לדין זה ישנה משמעות במשפט העברי בכל הנוגע לכתיבת תאריכים בשטרות (חוזים), ושאר מסמכים ורישומים[6]. על מנת לאפשר כתיבת מסמכים מחייבים, על המסמך לשאת תאריך המציין את זמן חלותו של השטר. והכלל הוא שהיו מציינים בכל השטרות והמסמכים את השנה למלכות. הצורך ביום קבוע לחילוף מניין השנים, ללא תלות בתאריך ההכתרה, נובע גם מחשש שיום ההכתרה אינו ידוע לכותבי החוזה ואז עשויים לטעות בעת ניסוח החוזה, ולהתקשות להבדיל בין שטר (חוזה) מוקדם למאוחר.

דוגמה לציון אירועים היסטוריים בעם ישראל לפי ציר הזמן של מנין המלכים מניסן, אנו רואים למשל במקרא, בהתייחסות לזמן הקמת בית המקדש הראשון בימי שלמה המלך. למרות שבית המקדש הראשון הסתיים להיבנות בירח בול (חודש מר חשוון) ונחנך בירח האיתנים (חודש תשרי), המקרא מציין את האירוע בהתאם למנין השנים ליציאת מצרים בניסן ולשנות מלכות שלמה מניסן:

וַיְהִי בִשְׁמוֹנִים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית בְּחֹדֶשׁ זִו הוּא הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לִמְלֹךְ שְׁלֹמֹה עַל יִשְׂרָאֵל וַיִּבֶן הַבַּיִת לַה'.

את הדין של קביעת ראש השנה למלכים מניסן לומדים בתלמוד הבבלי[7] מהפסוקים שבספר מלכים על שלמה המלך. מאחר ובצורה הפשוטה היו צריכים לציין את שנות מלכותו כמו בדברי הימים: "וַיָּחֶל לִבְנוֹת בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, בַּשֵּׁנִי, בִּשְׁנַת אַרְבַּע, לְמַלְכוּתוֹ."[8] אך המקרא נכתב במיוחד אחרת בכדי להקיש את מלכות המלך לזמן יציאת מצרים.

הר"ן הסביר מדוע תקנו חכמים שמלכי ישראל ימנו את שנותיהם מחודש ניסן:

...דכיון דיציאת מצרים היתה תחלת מלכותן של ישראל שאם לא כן היינו משועבדים, בדין הוא שכל מלך ממלכי ישראל יעשה במלכותו זכר ליציאת מצרים."

לעומת שיטת התלמוד הבבלי, ישנן שיטות לימוד נוספות לכך בתלמוד הירושלמי. שיטה אחת לומדת הדין מפורשות מהפסוק בתורה: "החודש הזה לכם..."[9] שיש להקפיד דווקא על חודש הזה - ניסן, כחודש המיוחד לסדרי הזמנים של עם ישראל במניין השנים למלכים ולרגלים. כלומר שבניגוד למלכי אומות העולם המונים בזמנים אחרים הרי שלעם ישראל יש זמן ייחודי נבדל משלו בניסן. בשונה מאופן הלימוד של התלמוד הבבלי לפיו ההלכה הינה בגדר תקנת חכמים הרי שלפי שיטה זו מנין השנים למלכים מניסן חיובו מדאורייתא[10].

האמורא שמואל מציין במסכת ראש השנה שבתלמוד הירושלמי[11] שניתן למנות באומה מניין היסטורי בדרכים שונות ולא חייבים להסתמך דווקא על שנות המלכים. יש המבארים[12] שלפי שמואל מנין השנים מסור בידי חכמי הדור להחליט על בסיס המאורעות ההיסטוריים המרכזיים שבדורם. אלא שמאחר ואירעו בניסן אירועי יסוד בתולדות עם ישראל הרי שניסן נבחר לשמש לכך.[13][14].

על אף שאין מונים כיום לחנוכת המשכן במדבר את מניין השנים, הרי שבכל שנה מציינים בבתי הכנסת בקריאת התורה את חנוכת המשכן שהייתה בא' בניסן, וכזכר לכך, נוהגים לקרוא מא' בניסן במשך 12 יום את הפסוקים המתארים את קורבנות הנשיאים, לפי מי שהקריב באותו יום משבטי ישראל במהלך חנוכת המזבח. כך בחודש זה הצטרפו במהלך ההיסטוריה של עם ישראל אירועי יסוד מכוננים של התחלה, אשר נצרבו בתודעת האומה והשתמרו ביחסה אל חודש ניסן[15].

הגמרא מציינת מקרה חריג על מלך פרסי[16] בזמן שיבת ציון ובניית בית המקדש השני, שאף על פי שלא היה ממלכי ישראל, מנו במקרא את שנותיו מניסן, בשל הנסיבות של התקופה והקשרה לשיבת ציון[17]. ולמעשה גם תחילת ההיסטוריה של שיבת ציון השנייה מיוחסת במקרא לתאריך א' בניסן, כפי שנכתב בספר עזרא[18]:

כִּי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן הוּא יְסֻד הַמַּעֲלָה מִבָּבֶל...

ככלל בתקופת השלטון הפרסי בארץ ישראל מנו למלכי האימפריה. לאחר שכבש אלכסנדר מוקדון את הארץ החלו להשתמש במניין השטרות[19] אשר שימש במשך מאות רבות של שנים עד שהתחלף בהדרגה במניין לבריאת העולם[20] אותו מונים מתשרי[21]. עם זאת בתקופת החשמונאים חזרו להשתמש גם במנין למלכי ישראל כפי שמוזכר למשל בספר חשמונאים בנוגע לשמעון המכבי:

בשנת שבעים ומאה (למניין השטרות) הוסר עול הגויים מישראל, ויחל עם ישראל לכתוב בספרים ובשטרות בשנת אחת לשמעון הכהן הגדול ושר הצבא ונשיא היהודים.

חשמונאים יג, מא-מב

גם בתקופת החורבן מוצאים מאמץ לשמור את קביעת סדרי הזמנים על ידי היושבים בארץ ישראל, כבעל משמעות ממלכתית עבור האומה, כפי שמופיע למשל בתלמוד הבבלי במסכת ראש השנה, שם מסופר על רבי יהודה הנשיא[22] שהיה ראש הסנהדרין בציפורי, מספר דורות לאחר חורבן בית שני, ובזמן השלטון הרומאי, המבקש מרבי חייא לקדש את החודש בראייה ובעדות על מולד הלבנה, דווקא בחבל יהודה, ולאחר מכן לשלוח לו כסימן[23] לכך, את המשפט "דוד מלך ישראל חי וקיים".

אמר ליה רבי לרבי חייא, זיל (לך) לעין טב וקדשיה לירחא, ושלח לי סימנא, דוד מלך ישראל חי וקיים

זאת מאחר שקידוש החודש ונתינת תוקף לזמני הלוח העברי, יכולים להיעשות רק על ידי בית דין שבארץ ישראל ואם אין בית דין אז על ידי היהודים היושבים בה כפי שכתב הרמב"ם: "שורש גדול משרשי האמונה לא ידעהו ולא יתבונן במקומו אלא מי שדעתו עמוקה, וזה שהיותנו היום בחוצה לארץ מונים במלאכת העבור שבידינו ואומרים שזה היום ראש חדש וזה היום יום טוב, לא מפני חשבוננו נקבענו יום טוב בשום פנים אבל מפני שבית דין הגדול שבארץ ישראל כבר קבעוהו זה היום ראש חדש או יום טוב. ...ואני אוסיף לך באור, אילו הנחנו דרך משל שבני ארץ ישראל יעדרו מארץ ישראל... ולא יהיה שם בית דין... הנה חשבוננו זה לא יועילנו כלום בשום פנים, לפי שאין לנו לחשב חדשים ולעבר שנים בחוצה לארץ אלא בתנאים הנזכרים, כמו שביארנו כי מציון תצא תורה."[24], "לפי שבני א"י הם הנקראים קהל והקב"ה קרא אותן כל הקהל ואפילו היו עשרה אנשים."[25][26].

עם קום מדינת ישראל, היו שטענו שגם את שנות המדינה יש למנות מאחד בניסן:

אלה הנוהגים למנות בכתובות או בהזמנות לחתונות וכדומה, למניין השנים שמתחילת הקמת המדינה, שיש להם להתחיל השנה החדשה מראש חודש ניסן ולא מה' באייר, דראש השנה למלכי ישראל הוא באחד מניסן.

הרב צבי שכטר, בעקבי הצאן, עמוד ק"ו

ראש השנה לרגליםעריכה

תקופת שלושת הרגלים מתחילה בזמן האביב לאחר תום עונת הקרה והגשמים בארץ ישראל, ומתקיימת לאורך החודשים בשנה בהם נוח לצאת ולעלות לירושלים. הבארות והנחלים מלאים. יש מרעה לחיות והבהמות המצטרפים למסע. התקופה כולה היא תקופה של שמחה הניכרת גם בטבע. ניצנים רבים פורחים בשדות ובאילנות כפי שמובע בשירה היהודית של התקופה ואף בשמו של החודש: ניסן-ניצן. מבחינת רצף הרגלים נחשב חג הפסח לרגל הראשון ואילו סוכות-שמיני עצרת, לרגל האחרון כמובע גם בשמו הנוסף של סוכות, בשם חג האסיף. ברם העלייה לירושלים איננה רק ברגלים שכן הביקור בבית המקדש כולל ענייניים אישיים רבים, ובמרכזם גם ההודאה על השפע שהצליח האדם להוציא בעמלו מן הארץ. כך מביאים העולים למקדש גם בימות החול שלאורך השנה, תרומות ומעשרות[27], ביכורים[28], נדרים שהקדישו למקדש ועוד. אך לכל אלו יש הגבלת תחום זמן במסגרת מעגל השנה במקרה ומתעכבים מלהביאם.

לדעת רבי שמעון בר יוחאי, א' ניסן משמש כראש השנה בנוגע לתחילת סדר שלוש הרגלים בהקשר של איסור בל תאחר. זמן קיומן של מצוות שונות מושפעות מכך, כגון אדם שנדר להקריב קרבן בבית המקדש, מוטלת עליו מצוות עשה להביא את הקורבן לבית המקדש כבר ברגל הראשון מאז שנדר. אם עיכב את הבאת הקרבן עד שעברו עליו שלוש רגלים, אזי עובר על איסור 'בל תאחר'.

לדעת רבי שמעון במקרה של נדר, אינו עובר על האיסור עד שיעברו עליו שלוש הרגלים 'כסדרן' כשההתחלה היא פסח, היינו שרק לאחר שיעברו עליו לפי הסדר 'פסח שבועות וסוכות' ולא הביא את נדרו יעבור על בל תאחר. נמצא שמי שנדר קודם שבועות, לא יתחייב באיחור אלא כאשר יגיע סוכות של השנה שלאחר מכן (שבועות סוכות, פסח שבועות וסוכות). אמנם לדעת רוב התנאים אין צורך בכך, אלא עובר על האיסור לאחר שלוש רגלים אף אם אינם כסדר.

בחג הפסח ישנה מצווה לקיים וידוי מעשרות, בה למעשה אומר כל אדם מישראל כיצד הוא קיים במהלך השנים החולפות את מתן התרומות והמעשרות ומבקש שתחול עליו על הארץ ועל העם ברכה. (המצווה נעשית בשנה הרביעית ובשנה השביעית במחזור שנות שמיטה[29])

נוסח הווידוי מובא בתורה, בפרשת כי תבוא:

בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי. לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה' אֱלֹהָי עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי. הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.

דברים, כ"ו, יג-טו.

לחודשיםעריכה

במקרא מכונה חודש ניסן בשם "החודש הראשון"[30] וכן "ראש חדשים"[31], בציווי מקראי מיוחד שנאמר למשה רבינו זמן קצר לפני יציאת מצרים, ציווי שכלל גם את מצוות קידוש החודש: "החדש הזה לכם ראש חדשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה" (ספר שמות, פרק י"ב, פסוק ב'), ולכן כאשר מופיע בתנ"ך החודש השלישי או כל מספר אחר הרי שזה ביחס לחודש ניסן שהוא הראשון. לדוגמה שם זה מופיע גם במגילת אסתר "בחודש הראשון הוא חדש ניסן"[32]. כמו כן, בלוח השנה במגילות קומראן החודשים נמנים החל מחודש האביב שבו חג הפסח.

רבי אברהם אבן עזרא כותב:"וידענו כי מצוות רבות הן בתורה זכר ליציאת מצרים, והנה ראוי חודש זה להיות תחלת חשבון ישראל."[33].

הרמב"ן בפירושו למקרא נותן טעם לדבר. שמנין זה נעשה כזכר לנס הגאולה משעבוד מצרים. "וטעם החודש הזה לכם ראש חודשים שימנו אותו ישראל חודש הראשון ,וממנו יימנו כל החודשים שני ושלישי עד תשלום השנה... כדי שיהיה זה זכרון בנס הגדול כי בכל עת שנזכיר החדשים יהיה הנס נזכר...". כך באותו צורה הוא מסביר שבימינו אנו מציינים את שמות החודשים בשמם הבבלי: תשרי, חשוון גם כן כזכר לגאולתינו מגלות בבל[34].

המדרש בשמות רבה מתייחס אל ראשיותו של חודש ניסן וכותב:

משבחר הקב"ה בעולמו, קבע בו ראשי חדשים ושנים, וכשבחר ביעקב ובניו קבע בו ראש חֹדש של גאולה שבו נגאלו ישראל ממצרים ובו עתידים ליגאל, שנאמר: "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", ובו נולד יצחק ובו נעקד, ובו קבל יעקב את הברכות ובו רמז להם לישראל שהוא ראש להם לתשועה, שנאמר, ראשון הוא לכם לחודשי השנה.

לתרומת שקליםעריכה

 
חצי שקל מימי המרד הגדול שנת 67/68. הכיתוב - מצד אחד (ימין) "ירושלים הקדושה". מצד שני - האותיות "שב" שפירושם "השנה השנייה למרד", ומסביב - "חצי השקל"

כבר ב-א' באדר בכל שנה, היה בית דין שולח שליחים להזכיר לציבור כי הגיע זמן מצות מחצית השקל. תאריך זה נקבע, מפני שמ-א' בניסן צריך לקנות את הקרבנות מכסף חדש שנתרם לשנה זו דווקא. לכן שלושים יום קודם זמן זה, התחילו להכריז, (30 יום קודם החג). ב-ט"ו באדר היו מעמידים גובים בכל קהילות ישראל כפי שהמשנה כותבת במסכת שקלים: "בחמישה עשר בו, שולחנות היו יושבין במדינה".

מ-א' בניסן קנו את קורבנות הציבור בבית המקדש, מאוצר הכספים השנתי החדש שנתרם במסגרת מצוות מחצית השקל ולא משיירי הכספים של השנה החולפת. מאחר שקורבנות אלו כשמם חייבים לבוא בשם כל הציבור. בין קורבנות הציבור נמנים קורבן התמיד שהוקרב בתחילה ובסיום כל יום במקדש. קורבנות מוספי השבת והרגלים וכיוצא בזה, פר העלם דבר של ציבור ועוד.

לעיבוריםעריכה

הכוונה לעיבור השנה, שבתקופה שהשנה נקבעת על ידי בית הדין ולא על פי לוח קבוע, הרי שלבית הדין ישנה האפשרות להחליט על עיבור השנה בהוספת חודש רק עד א' בניסן. אבל משנכנס ניסן אינם יכולים להוסיף לאותה שנה חודש נוסף. זאת אומרת שעל אף שבדרך כלל בית הדין היו מכריזים על עיבור השנה החדשה כבר בתשרי, הרי שתום זמן אפשרותם להוסיף חודש לאותה שנה הוא עד א' בניסן.

בית הדין עשוי היה להשתהות בקביעת העיבור מפני שהם היו בוחנים את סימני הטבע בכדי לכוון שחודש ניסן שבאותה שנה יחול ממש בתקופת האביב. זאת ע"פ מה שנדרש מהפסוק: "שמור את חודש האביב ועשית פסח לה'."[35], שיש לשמור שחודש ניסן יהיה תמיד באביב. וזו גם הסיבה המרכזית שבגינה מעברים את השנה כל שנתיים או שלוש שנים.

לשכירות בתיםעריכה

ע"פ ההלכה אם נחתם חוזה שכירות בית בו נכתב לכך וכך שנים. הרי שסופרים כל שנה מיום החתימה ועד לשנה שלימה עד לאותו תאריך. אבל אם החוזה היה לשכירות ל-השנה הזו. אזי היא מסתיימת ב-א' בניסן.

מנהגים נוספיםעריכה

 
טקס הבסיסה שנהוג בקצת מהעדות לערוך בא' בניסן

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף ז', עמוד א'
  2. ^ מסכת ראש השנה דף ב' עמוד א', רש"י, ד"ה:"מתני' ארבעה ראשי שנים: למלכים".
  3. ^ לצורך הענין פחות מחודש לא נספר כשנה.
  4. ^ ע"פ התלמוד הבבלי יש לדבר תוקף של תקנת חכמים (דרבנן), ואילו לפי התלמוד הירושלמי יש למנין למלכים תוקף מדאורייתא.
  5. ^ ואילו למלכי אומות העולם מונים את השנים מתשרי.
  6. ^ כגון גיטין, לתאריך נתינת גט יש משמעויות שונות בדיני משפחה.
  7. ^ בבלי, מסכת ראש השנה ב, ב
  8. ^ ספר דברי הימים ב', פרק ג', פסוק ב'
  9. ^ ספר שמות, פרק י"ב, פסוקים א'-ב'
  10. ^ יש מבארים מכך שלא רק הלימוד למנות מחודש ניסן הוא מהתורה אלא גם שעצם מניין שנים למלכים הוא מהתורה.
  11. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת ראש השנה, פרק א', הלכה א'
  12. ^ הזמן המלכותי - בירור סוגיית הזמן הישראלי, יעקב יקיר, יאיר קרטמן, תשע"ה.
  13. ^ לפי המסבירים שלשיטתו של שמואל, מה שקובע הוא המאורע ההיסטורי המרכזי, ולפיכך ייתכן שבתקופה אחרת, יהא תאריך אחר של חודש אחר משמש כתאריך התחלה ממנו יוכלו לקבוע את מניין השנים לדורות.
  14. ^ דוגמה למניין שנים (ביוזמה פרטית אך בעלת צביון ציבורי) לאירועים היסטוריים ניתן לראות למשל במצבתו של אליעזר בן יהודה בבית הקברות שבהר הזיתים. על המצבה מופיע כיתוב המציין את תאריך פטירתו: ו' שנים להצהרת בלפור. דבר זה היה נהוג בישוב היהודי בהקשרים ציבוריים שונים בזמן המנדט הבריטי.
  15. ^ בהקשר לכך יש לציין את יום מעבר הירדן, בו נבקע נהר הירדן ונכנסו עם ישראל לראשונה לארץ ישראל בימי יהושע בן נון. ע"פ המקרא הוא התרחש ב-י' בניסן (ספר יהושע, פרק ד', פסוק י"ט) והוא מוזכר בכל קריאת הלל בראשי חודשים, ברגלים, בחגים ובליל הסדר (ספר תהילים, פרק קי"ד, פסוקים ה'-ז'). בשנת 2016 כשקבעה הכנסת, את יום העלייה כיום ציון שנתי לעלייה אל ארץ ישראל ולזכר מעבר הירדן בימי יהושע התכוונה בתחילה לקבוע אותו ב-י' בניסן.
  16. ^ דריווש או מלך דמה מהמלכים המוזכרים בדיון בגמרא
  17. ^ תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף ג', עמוד ב'.
  18. ^ גם בספר נחמיה מוזכר חודש ניסן בהקשר דומה:"וַיְהִי בְּחֹדֶשׁ נִיסָן שְׁנַת עֶשְׂרִים לְאַרְתַּחְשַׁסְתְּא הַמֶּלֶךְ... וָאֹמַר לַמֶּלֶךְ אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב וְאִם יִיטַב עַבְדְּךָ לְפָנֶיךָ אֲשֶׁר תִּשְׁלָחֵנִי אֶל יְהוּדָה אֶל עִיר קִבְרוֹת אֲבֹתַי וְאֶבְנֶנָּה. ...וְאִגֶּרֶת אֶל אָסָף שֹׁמֵר הַפַּרְדֵּס אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִתֶּן לִי עֵצִים לְקָרוֹת אֶת שַׁעֲרֵי הַבִּירָה אֲשֶׁר לַבַּיִת וּלְחוֹמַת הָעִיר וְלַבַּיִת אֲשֶׁר אָבוֹא אֵלָיו וַיִּתֶּן לִי הַמֶּלֶךְ כְּיַד אֱלֹהַי הַטּוֹבָה עָלָי..." (ספר נחמיה, פרק ב', פסוקים א'-ט').
  19. ^ יש הטוענים שמניין השטרות התחיל בשנת ג'תמ"ח מפני שזה בדיוק אלף שנה לאחר יציאת מצרים. כך למשל ב"תכלת לאברהם" מאת הרב אברהם קורמן בפרק מניין השטרות.
  20. ^ מכונה גם בשם המניין ליצירה.
  21. ^ בזמן השימוש במניין השטרות, לעיתים היו מציינים במקביל גם את התאריך לבריאת העולם או את התאריך לחורבן הבית
  22. ^ רבי יהודה הנשיא היה מצאצאי דוד המלך דרך שושלתו של הלל הזקן, הלל וכל צאצאיו שימשו כנשיאי הסנהדרין מנהיגי האומה, במשך 15 דורות ברציפות.
  23. ^ לפי אחד הפירושים של הריטב"א שם, הרומאים גזרו גזירת שמד שלא יקדשו את החודש.
  24. ^ ספר המצוות לרמב"ם, מצוות עשה קנג'.
  25. ^ פירוש המשנה לרמב"ם מסכת בכורות ד', ד'.
  26. ^ על שיטת הרמב"ם כותב החתם סופר ב-שו"ת חתם סופר, חלק ב, יו"ד סימן רלד': "וסבירא ליה לרמב"ם דמה שחישבו הראשונים שנים וחדשים וקדשום, זה לא יועיל אלא כשעל כל פנים נשארו בארץ ישראל אפילו כורמים ויוגבים ישראל, אשר בהגיע זמן ועידן ההוא, ואז הכורמים יקבעו מועדים עפ"י חשבון הקדמונים ההמה לפי מה שרואה בלוח ההוא ובסדר העיבור של כל שנה, ועל ידי זה מתקדשים המועדים בכל העולם. ואי לאו, לא יועיל חשבון וקידוש הקדמונים, ושבטלה כל התורה חלילה ואין כאן אומה ישראלית ח"ו והיינו כליון אומה ח"ו. אלא שהבטחנו יוצרנו שלא יהיה זה".
  27. ^ אלו ממתנות כהונה והמעשרות שאינם תלויים בהבאתם למקדש או לירושלים אינו יכול להתעכב מלמוסרם למי שזקוקים להם.
  28. ^ אמנם ניתן להביא ביכורים עד חנוכה אבל אם עבר הרגל האחרון כבר אינו יכול לקרוא בעת הבאתם, את מקרא הביכורים.
  29. ^ הגם שאת מחזור שנות השמיטה מתחילים בחודש תשרי.
  30. ^ ספר שמות, פרק מ', פסוק ב'; ספר שמות, פרק מ', פסוק י"ז; ספר ויקרא, פרק כ"ג, פסוק ה' ועוד.
  31. ^ ספר שמות, פרק י"ב, פסוק ב'.
  32. ^ מגילת אסתר, פרק ג', פסוק ז'.
  33. ^ שמות י"ב, ב'.
  34. ^ פירוש הרמב"ן על התורה, שמות פרק י"ב פסוק ב'.
  35. ^ בבלי, מסכת ראש השנה כא, א
  36. ^ ספר שמות, פרק מ', פסוקים י"ז-ל"ג


הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.