רבן יוחנן בן זכאי

תנא במאה הראשונה לספירה. הקים את הסנהדרין ביבנה

רבן יוחנן בן זכאי[1] (ריב״ז), (חי במאה ה-1 לספירה) היה מגדולי התנאים בתקופה שסביב חורבן בית שני. היה תלמידו של הלל הזקן, וכמו רבו, היה איש שלום ושונא מלחמה.[2]

רבן יוחנן בן זכאי
רבן יוחנן בן זכאי במנורת הכנסת
רבן יוחנן בן זכאי במנורת הכנסת
לידה המאה הראשונה
פטירה שלהי המאה הראשונה
מקום קבורה טבריה
מקום פעילות ירושלים, יבנה, ברור חיל
תקופת הפעילות דור ראשון לתנאים
השתייכות בית הלל
רבותיו הלל הזקן ושמאי הזקן
תלמידיו רבי אליעזר בן הורקנוס, רבי יהושע בן חנניה, רבי יוסי הכהן, רבי שמעון בן נתנאל, רבי אלעזר בן ערך, אלישע בן אבויה, רבי נחוניה בן הקנה
בני דורו רבי אלעזר בר צדוק (הראשון), רבי חנינא בן דוסא

לפי מסורת חז"ל נמלט מירושלים הנצורה, ושכנע את אספסיאנוס להתיר לו להקים את הסנהדרין מחדש ביבנה, שם הנהיג את שרידי החכמים, שיקם את חיי התורה בארץ ישראל, והיה מהראשונים שתיקנו תקנות המתאימות למציאות ללא מקדש. התגורר תחילה בעיירה עֲרָב שבגליל, ולאחר החורבן התיישב בעיירה ברור חיל שבשפלת לוד.[3]

לפי המסורת, ניתן לו התואר "רבן" הואיל וכיהן תקופה מסוימת כנשיא הסנהדרין, אף על פי שלא השתייך לשושלת נשיאי בית הלל הזקן.[4] הוא היה תלמידם של הלל ושמאי,[5][6] ועל פי המסופר במדרש חי 120 שנים.[7]

חייועריכה

לפי המדרש, עסק רבן יוחנן בן זכאי בראשית חייו במסחר.[8] במשנה מסופר פעמיים[9] שנשאל שאלה הלכתית בעֲרָב שבגליל הסמוכה לסכנין (כיום עראבה), ובתלמוד הירושלמי נזכר כי התגורר 18 שנה בעיירה ערב, וכי מתח ביקורת על אנשי הגליל שלא עסקו מספיק בתורה והביאו לפניו רק שתי שאלות הלכתיות בעת ששהה במקום.[10] יש לשער, כי תקופה זו קדמה לחורבן, ובסופה עבר לירושלים. בירושלים התגורר כמעט עד לחורבן, ולאחר מכן המשיך ליבנה, בשנים האחרונות לחייו עזב את יבנה ועבר עם תלמידיו לברור - חיל שבדרום הארץ. יוסף בן מתתיהו, ההיסטוריון החשוב של התקופה, אינו מזכיר אותו כלל. בזמן המרד הגדול וחורבן ירושלים, נשאר רבי יוחנן לפליטה מבין חברי בית הדין בירושלים, והיה חלק מקבוצה קטנה של "רודפי שלום" שישבו ביבנה והתנגדו לקנאים.

הוא ייסד ביבנה את בית המדרש ("כרם יבנה"), שם הונח היסוד לסידור ולעריכת התורה שבעל פה, שכונסה מאוחר יותר לששה סדרי משנה.

כאשר נפטר בנו, הצטער ריב״ז על פטירתו צער גדול, אולם תלמידו רבי אלעזר בן ערך, הצליח לנחם אותו בכך שהמשיל לו משל על פיקדון יקר שמלך הפקיד אצל אדם מסוים, ובכל יום היה אותו אדם מוטרד בשאלה, איך ייצא בשלום בשמירה על הפיקדון הזה. כך רבן יוחנן בן זכאי, בנמשל, בנו הוא הפיקדון.[11] וכאשר נפטר בנו, שהיה זך ובלא חטא, ניתן לומר כי הוחזר הפיקדון בשלמות.[12]

אחד מבניו היה רבי יהודה, בנו של רבן יוחנן בן זכאי.[13]

תקופת החורבןעריכה

באגדות התלמוד מסופר שריב״ז חזה את הרעב הנוראי שיהיה בעיר.[14] היה ברור לו, שסוף המרד ברומאים יהיה רע, כבר לפני החורבן חש באותות מבשרי רעות, וגער בדלתות המקדש שנפתחו מאליהן, והיה אומר: "יודע אני בך, שסופך עתיד להיחרב".[15] במהלך המצור, כשה״בריונים״ שרפו את התבואה בירושלים כדי לחייב את העם לצאת למלחמה, מסופר שזעק מתוך צער, אך לראש ה״בריונים״ מטיל האימה בן בטיח (שהיה אחיינו, וכונה "אבא סיקרא") אמר שהייתה זו זעקת שמחה.

לאחר שלשה ימים, יצא רבן יוחנן בן זכאי לטייל בשוק, וראה אנשים מבשלים תבן כדי לזון ממי בישולו, כשראה כל זאת אמר: "בני אדם ששולקין תבן ושותין מימיו יכולים לעמוד בחילותיו של אספסיאנוס?"[16] והחליט שאין מנוס אלא בשלום עם האויב. הוא קרא לאבא סיקרא, והצליח לשכנעו להושיט לו סיוע ולרקום עמו תוכנית שתעזור לו לצאת מהעיר. רבי יוחנן התחזה לחולה ואחר כך לנפטר. תלמידיו רבי אליעזר בן הורקנוס, ורבי יהושע בן חנניה ששותפו בתוכנית נשאו את ארון המתים שהיה בתוכו כדי להוציאו מהעיר, כיוון שגם בזמן המצור בשל קדושת ירושלים, קברו את המתים מחוץ לעיר. הקנאים היהודים ששמרו בשערי העיר לא אפשרו לאף אחד לצאת מירושלים. הם רצו לדקור את ״הגופה״ בארון המתים לוודא את מותו, אולם אבא סקרא אחיינו מנע זאת בעדם,[17] באומרו: "יאמרו: 'רבן דקרו'". בקשו לדחוף אותו, כדי שאם הוא חי יזעק. אמר: "יאמרו: 'רבן דחפו'".

התדיינותו עם אספסיאנוסעריכה

התלמוד הבבלי[18] מזכיר את הפגישה שהתקיימה בין רבי יוחנן לבין אספסיאנוס, לאחר הברחתו מירושלים. על פי המתואר שם, ניבא ריב״ז לאספסיאנוס שיוכתר קיסר רומי, ואמר לו מיד "שלום עליך המלך" (בנימוק כי בית המקדש חייב ליפול בידי מלך). כאשר אספסיאנוס סח לריב״ז כי הוא חייב להחריב את ירושלים, משום שהיא משולה לחבית דבש שדרקון (הכוונה היא לנחש, והוא משל לקנאים) מלפף אותה. כדי להרוג את הדרקון, יש צורך לשבור את החבית, (הדבש= בית המקדש, החבית= חומות העיר, הדרקון= הקנאים, הבריונים),[19] רבי יוחנן בן זכאי שתק. כאשר שאל אותו אספסיאנוס מדוע לא בא אליו עד העת הזו, ענה שהבריונים (המורדים) מנעו זאת ממנו. דברי ריב״ז על הכתרתו של אספסיאנוס לקיסר, אומתו במהרה, ואספסיאנוס שהיה צריך לחזור לרומא והיה מלא התפעלות מחכמתו של רבי יוחנן בן זכאי, נתן לו את הזכות לבקש בקשה אחת.[19] בקשותיו של רבי יוחנן היו "תן לי יבנה וחכמיה, שושלת רבן גמליאל, ורופאים שירפאו את רבי צדוק".

אספסיאנוס עונה לריב"ז במשל החבית והדרקון- אם יש דרקון על חבית של דבש- שוברים את החבית על מנת לסלק את הדרקון. (הדבש= בית המקדש, החבית= חומות העיר, הדרקון= הקנאים, הבריונים), כלומר היה עליכם להילחם בבריונים ולסלק אותם מהעיר גם במחיר של חורבן העיר.

ההסבר לבקשותיו של ריב״ז, על פי מסורת זו, היא המשך פעולת ההנהגה המעשית והרוחנית היהודית, על ידי הצלת בית הנשיא שסימל את שלטון בית דוד, אישור המשך קיומו של מרכז רוחני אחד לפחות, שיהווה חלופה לבית המקדש שחרב בירושלים, והצלת רבי צדוק שהיה סמל לצדיק שהרבה בתעניות, כדי שלא תחרב ירושלים.[21]

אולם, מחוץ למסורת חז"ל, נקשר אותו מעשה דווקא ליוסף בן מתתיהו, הן בתיאורו בספריו, מלחמת היהודים וחיי יוסף, והן בדברי היסטוריונים רומאיים בני תקופתו.[22][23] ואכן, רוב חוקרי התלמוד בשנים האחרונות סוברים, על סמך ניתוח טקסטואלי והשוואה של הטקסט הזה למסורות דומות, כי מדובר בטקסט תלמודי מאוחר, בעוד שאברהם שליט משער שייתכן בהחלט ששני האישים, ריב"ז ויוסף בן מתתיהו, אכן ניבאו את נבואת הכתרתו של אספסיאנוס לקיסר רומא, אולם כל אחד ניבא בזמנו, ולכל אחד מהם היו לו הנימוקים שלו.[24]

לאחר החורבןעריכה

כששמע רבן יוחנן בן זכאי כי חרב בית המקדש קרע את בגדיו והתאבל כמו על מת. את סיבת החורבן תלה באי קיום מצוות: "לא רציתם לשקול לשמים בקע לגולגולת, הרי אתם שוקלים חמישה עשר שקלים למלכות אויבכם".[25] נחמתו לעם הייתה שאומנם אבדה היכולת לכפר עוונות בהקרבת קורבנות, אך "יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה, ואיזה? זה גמילות חסדים".[26]

עם סיום המלחמה, פעל רבות לשיקום היהדות החרבה, בדמות חידוש מרכז אוטונומי בעיר יבנה. הממשל הרומי שסמך על אהבת השלום שלו, הניח לו לפעול ולהקים את הסנהדרין כמרכז רוחני, ללא גוון מדיני. חשיבות מיוחדת הייתה לתקנות הסנהדרין ביבנה בראשותו, שהנציחו את זכר המקדש, קבעו את לוח השנה מחדש, וכן חודש הקשר עם תפוצות הגולה.

אישיותועריכה

רבן יוחנן בן זכאי חי ופעל בתקופת חורבן בית שני, ולפי האגדה בתלמוד הבבלי מסכת גיטין הוא ישב בירושלים כאשר החל המצור על העיר. בזמן המצור הוא גרס שאין טעם להילחם נגד הרומאים. הוא צפה שיחרב המקדש והבין שהחורבן יביא הרס על על קיום עם ישראל ותורתו.[2]

אגדה נוספת[27] המתארת את השקפתו הייחודית של ריב"ז, היא שראה פעם נערה מלקטת מתוך גללי בהמות של ערבים, שעורים שלא עוכלו. לשאלתו, אמרה כי היא בתו של נקדימון בן גוריון, אחד משלשת עשיריה הגדולים של ירושלים עד החורבן. "בכה רבן יוחנן בן זכאי ואמר: אשריכם ישראל! בזמן שעושין רצונו של מקום, אין כל אומה ולשון שולטת בהם, ובזמן שאין עושין רצונו של מקום, מוסרן ביד אומה שפלה, ולא ביד אומה שפלה אלא ביד בהמתן של אומה שפלה".

פטירתועריכה

בסוף ימיו עבר רבן יוחנן מיבנה לכפר ברור חיל.[29] על פי המסורת, הוא נפטר בגיל 120.[30] בשעת פטירתו כינו אותו תלמידיו: "נר ישראל, עמוד הימני, פטיש החזק", ושאלו למה הוא בוכה. השיב להם שיש לפניו שתי דרכים האחת של גן עדן והשנייה של הגיהנום, ואינו יודע באיזו מוליכים אותו. כשביקשו שיברכם אמר להם: "יהי רצון שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם", הם תהו, וכי די בכך, והוא אמר להם: "ולוואי!"[31] במשנה נאמר: "משמת רבן יוחנן בן זכאי - בטל זיו החוכמה".[32]

עם פטירתו, שבו תלמידיו לממשיכו כראש הסנהדרין, רבן גמליאל דיבנה: "חמשה תלמידים היו לו לרבי יוחנן בן זכאי, כל זמן שהיה קיים – היו יושבין לפניו, כשנפטר – הלכו ליבנה".[33] חמישה תלמידו של ריב״ז היו: ר' אליעזר בן הורקנוס, ר' יהושע בן חנניה, ר' יוסי הכהן, רבי שמעון בן נתנאל, ר' אלעזר בן ערך.[2]

מקום קבורתועריכה

משערים שרבן יוחנן בן זכאי נפטר בברור חיל, אך קיימת מסורת עממית המוסרת כי מת במירון, ונקבר בסביבת קברו של רשב"י.[2] רבי בנימין מטודלה ונוסעים אחרים,[34] מתארים את קברו של רבן יוחנן בן זכאי[35] בטבריה. המקום קיבל הסמכה מרבי חיים ויטאל בשם האר״י (האריז״ל=ר׳ יצחק בן שלמה לוריא) מאידך, רבי שלמה בן שמעון דוראן ו"קברי אבות" מתארים את קברו בהר הזיתים שבירושלים.

הנצחתועריכה

על שמו היישוב בן זכאי; בירושלים קיים בית כנסת על שמו - בית הכנסת יוחנן בן זכאי; במספר יישובים קיימים רחובות על שמו: אלעד, בני ברק, חיפה, פתח תקווה, רמת השרון, תל אביב.

מקור משפחתועריכה

הראשונים נחלקו בשאלה האם רבן יוחנן היה כהן או לא. דעת רש"י[36] שהיה כהן; ואילו בעלי התוספות[37] שוללים מכל וכל את הייחוס הכהני של רבן יוחנן, ומוכיחים זאת מדבריו במשנה במסכת שקלים המובאת בגמרא במסכת מנחות, ובה מתריס רבן יוחנן כנגד הכהנים על שדרשו מקרא באופן שגוי מתוך דאגה להנאת עצמם.[38] הם מעירים כי אף שמתוך ציטוט מדבריו של רבן יוחנן המובא בתוספתא בעניין הכנת אפר פרה אדומה,[39] בו העיד כי הכין את אפר הפרה האדומה במו ידיו, עבודה השמורה לכהנים, משמע לכאורה שהיה כהן, יש לפרש את דבריו "עשו ידי" כמתייחסים לעשיית הפרה בידי הכהנים על פי הוראותיו ובהשגחתו.[40]

דרכועריכה

המאמרים המיוחסים לרבי יוחנן בתלמוד מעידים על מעלותיו המוסריות התרומיות. כתלמידו של הלל הזקן (וגם הקטן שבהם כפי המסופר בחז"ל[41]), נהג כדרך בית הלל שביקשו לעשות סייג לתורה ללא חומרות יתירות, ומספר הלכות הוכרעו לצד דעת בית הלל בהשפעתו. אף באגדה הלך בשיטת הלל, בדרך סבלנות ואהבת הבריות:

רבן יוחנן בן זכאי אומר: הרי הוא אומר: "אבנים שלמות תבנה" (דברים כז,ו) – אבנים שמטילות שלום. והרי דברים קל וחומר: ומה אם אבני מזבח שאינן לא רואות ולא שומעות ולא מדברות, על שמטילות שלום בין ישראל לאביהם שבשמים אמר הקב"ה: "לא תניף עליהם ברזל" (שם, ה) - המטיל שלום בין איש לאיש, בין איש לאשתו, בין עיר לעיר, בין אומה לאומה, בין ממשלה לממשלה, בין משפחה למשפחה, על אחת כמה וכמה שלא תבואהו פורענות.[42]

על פי המסופר בתלמוד, חי רבי יוחנן 120 שנה כאשר שליש מתוכם הוקדשו למסחר, שליש ללימוד ושליש להוראה והנהגה: רבן יוחנן בן זכאי עסק בפרגמטיא (מסחר) ארבעים שנה, ושימש חכמים ארבעים שנה ופירנס את ישראל ארבעים שנה.[43] ועוד נאמר עליו כי "מימיו לא שח שיחת חולין".[44]

דברי הערכה למידת הבקיאות והידע הפנומנליים שלו מופיעים בספרות חז"ל:

לא הניח מקרא ומשנה, גמרא, הלכות ואגדות, דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים, קלים וחמורים וגזרות שוות, תקופות וגימטריות, שיחת מלאכי השרת ושיחת שדים, שיחת דקלים, משלות כובסין, משלות שועלים, דבר גדול ודבר קטן דבר גדול מעשה מרכבה דבר קטן הויות דאביי ורבא[45]

ובנוסח שונה מעט:

אמרו עליו על ר' יוחנן בן זכאי שלא הניח פרשה אחת מן התורה שלא למדה, ולמד במקרא ותרגום, מדרש הלכות ואגדות ומשלות, הכל למד. וכן אמרו עליו שאמר: אם יהיו כל השמים יריעות, וכל האילנות קולמוסין, וכל הימים דיו, אין כדי לכתוב את חכמתי שלמדתי מרבי, ולא אצלתי מחכמת חכמים אלא כשם שזבוב הזו הטובלת בים הגדול ומשהו מחסרו.[46]

כלומר הוא עצמו אמר בענווה שעל אף שלמד הרבה, לא נטל מחוכמת מלמדיו אלא מעין מה שזבוב נוטל מהים. והדגיש: "אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת".[47]

רבן יוחנן בן זכאי היה נוהג למתוח ביקורת על מי שלומד תורה ורוכש ידע תאורטי, אך אין בידיו מעשים ולחילופן על מי שיש בידו מעשים טובים ללא חכמת התורה:

...אמר להם: פלוני חכם ואין בידו מעשים – הרי זה אומן ואין כלי אומנותו בידו. פלוני יש בידו מעשים טובים ואינו חכם – הרי זה כלי אומנותו בידו ואינו אומן...[48]

חמשת תלמידיו היו רבי אליעזר בן הורקנוס, רבי יהושע בן חנניה, רבי יוסי הכהן, רבי שמעון בן נתנאל ורבי אלעזר בן ערך.

רבן יוחנן בן זכאי הדריך להימנע ממעשי קנאות כנגד מקומות פולחן זרים, שעלולים להחמיר את המצב: "מיכן היה רבן יוחנן בן זכאי אומר: אל תבהל לסתור במות גוים שלא תבנה בידך. שלא תסתור שללבנים ויאמרו לך עשם שלאבנים, שלאבנים ויאמרו לך עשם שלעץ"[49]

בראי הדורות, הפכה דרך פעולתו: הכרה בעליונותו של הכוח הנוכרי השולט ושתדלנות מולו, לסמל להתנהגות מנהיג יהודי ריאליסטי בגולה. דרכו בהחלט לא הייתה משותפת לזרמי הפרושים כולם. עד היום מוזכרת אישיותו בוויכוח הפוליטי כדוגמה לדעות יוֹניות הבאות מתוך תפיסה מפוכחת של המצב, בניגוד להתנהגותן של דמויות כשמעון בר גיורא וכיוחנן מגוש חלב במרד הגדול. מנגד, היו שדנו לשלילה את פועלו וראו בו את מי שהעדיף להציל את התורה ולא את המדינה.

נשיאותועריכה

רב שרירא גאון כתב באגרתו: "ולא מצאנו אדם שנקרא "רבן" חוץ מן הנשיאים...רבן גמליאל, רבן שמעון, רבן יוחנן בן זכאי, רבנו הקדוש."[4] על פי מסורת זו, התואר "רבן" ניתן לו משום שכיהן תקופה מסוימת כנשיא הסנהדרין, על אף שלא השתייך למשפחת נשיאי בית הלל הזקן, והתקנות הגדולות שתיקן ביבנה מצביעות על מעמדו הרם. בין החוקרים חלוקות הדעות אם רבן יוחנן שימש כנשיא או לא ומה היה מעמדו והיקף סמכויותיו.[50]

תקנותיועריכה

לריב"ז הייתה תושייה בעת המשבר שנוצר לאחר חורבן בית שני בשנת 70 לספירה, והוא חוקק תקנות חדשות יחד עם חכמי יבנה, כדי להתאים את המצוות להמשך קיום הדת היהודית ללא בית מקדש. הם קבעו ביבנה את בית הדין הגדול שמילא למעשה תפקיד של סנהדרין ומוסד מחוקק. בתלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף ל"א, עמוד ב' הוזכרו תשע תקנות דתיות של הסנהדרין ביבנה, ומלבדן תוקנו גם תקנות חברתיות.[51] בין היתר נקבעו דיני עיבור השנה, ומספר מנהגים מעבודת המקדש הונהגו לדורות משום זכר למקדש. להלן תשע התקנות הדתיות:

א) תקיעה בשבת

יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת, במקדש היו תוקעים אבל לא במדינה. משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו בית דין. אמר רבי אלעזר:[52] ״לא התקין רבן יוחנן בן זכאי אלא ביבנה בלבד״. אמרו לו: אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו בית דין.[53]

תקנה זו נועדה לשקם את היהדות אחרי החורבן וליצור יהדות שמתקיימת גם ללא מקדש, במציאות שיש רק בית דין. המשפט "לא התקין רבן יוחנן בן זכאי אלא ביבנה בלבד" מצביע על כך שרבי אלעזר (או אליעזר) גרס שלפי רבי יוחנן, יש לרכז סמכויות במקום אחד. אולם חכמים לא קיבלו זאת, הם סברו שמותר לתקוע בשופר בראש השנה שחל להיות בשבת בכל עיר שיש בה בית דין.

בתקנה זו נחלקו החכמים ותלמידיו של רבן בן זכאי, בנוגע לשאלה האם התקנה חלה רק על העיר יבנה או על כל מקום שבו קיים בית דין והאם תקנה זו היא "ציון עובדא העולה מאליה".[54]

ב) נטילת לולב כל שבעה

בראשונה היה הלולב ניטל במקדש שבעה ובמדינה יום אחד. משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש.[55]

מטרתה של התקנה היא שימור המנהגים הקיימים וזכרו של בית המקדש שנחרב בלבו של העם. מעבר לכך, בצורה זו גם הועברה מצוות נטילת הלולב מזיקתה למזבח לחיי בית הכנסת.

ג) אכילת "חדש" - "שיהא יום הנף כולו אסור"

במקדש היו מקריבים ביום ט"ז בניסן את מנחת העומר. לפני ההקרבה היה אסור לאכול מתבואת אותה שנה, איסור שנקרא "איסור חדש". לפני שחרב הבית היו אוכלים מחצות היום ואילך כי ודאי כבר הקריבו, כאשר חרב הבית אסר רבן יוחנן לאכול חדש עד הערב. בגמרא נאמרו שני פירושים לכך: (א) מדאורייתא מותר איסור חדש כבר מבוקר ט"ז בניסן כשאין בית מקדש, ותקנה זו אוסרת את התבואה כל אותו היום מחשש שמא, כשיבנה הבית, מי שהיה רגיל לאכול מהבוקר יעשה זאת כרגיל, בלי לדעת שצריך לחכות עד הקרבת הקורבן; (ב) מדאורייתא אסור לאכול חדש כל יום ט"ז בניסן אלא אם הוקרבה מנחת העומר במהלכו, ורבן יוחנן בן זכאי רק פרסם את הלכה זו.[56]

מרגע חורבן בית המקדש ועד תיקון התקנה הזו (יום הנף), המשיכו הרחוקים ואולי אף הקרובים להמתין עד מחצית היום, כדי לאכול מן החדש (התבואה החדשה). רבן יוחנן בן זכאי ניתק את שעת היתר האכילה מהחדש מתלותה המוחלטת בעבודת המזבח שהפסיקה להתקיים כתוצאה מחורבן בית המקדש, וקבע כי כל היום אסור באכילת התבואה החדשה. בתקנה קיים מילוי של חלל שנוצר עם החורבן, אך אין שינוי בהלכה האוסרת על הציבור היהודי לאכול מן החדש לפני ט״ז בניסן.[54]

קידוש החודש

ד) בראשונה היו מחללין אף על כולן. משחרב בית המקדש אמר להן רבן יוחנן בן זכאי "וכי יש קרבן?" התקינו שלא יהו מחללין אלא על ניסן ועל תשרי בלבד.[57]

ה) בראשונה היו מקבלין עדות החודש כל היום. פעם אחת נשתהו העדים מלבוא ונתקלקלו הלוים בשיר (ישנו שיר של יום מיוחד לכל יום חול. בראש חודש ישנו שיר אחר המחליף את שיר של יום. במקרה זה לא ידעו הלויים איזה שיר לנגן); התקינו שלא יהו מקבלין אלא עד המנחה. ואם באו עדים מן המנחה ולמעלה – נוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש. משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו מקבלין עדות החדש כל היום. ו) אמר רבי יהושע בן קרחה (שהיה באותו דור): ועוד זאת התקין רבן יוחנן בן זכאי, שאפילו ראש בית דין בכל מקום, שלא יהו העדים הולכים אלא למקום הוועד.[58]

ז) ברכת כהנים

"תנו רבנן: אין כהנים רשאין לעלות בסנדליהן לדוכן", וזו אחת מתשע תקנות שהתקין רבן יוחנן בן זכאי.[59]

בברכת הכהנים שנהגה לפני החורבן במקדש, עלו הכהנים לברך כשהם יחפים מחשש שכשיעלה הכהן לברך תיקרע רצועה בסנדלו והוא לא יוכל לברך. העם שיצפה בברכת הכוהנים, יעלה בדעתו מחשבה, שהכהן לא עלה לברך הואיל והוא פסול והכהנים האחרים דחו אותו. כדי לשמור על כבוד הכהונה, הוחלט שבבית המקדש יעלו כל הכהנים יחפים (לעומת אזורים אחרים ברחבי הארץ שם עלו הכהנים בסנדליהם - לאור העובדה כי כל התושבים הכירו אותם ולא נצרך עניין היותם יחפים כדי להבדילם). משחרב בית המקדש התקין רבי יוחנן שכולם יעלו יחפים, זכר לבית המקדש.

ח) חובת הגר

גר שנתגייר בזמן הזה צריך שיפריש רובע לקינו. אמר רבי שמעון בן אלעזר: כבר נמנה עליה רבן יוחנן וביטלה מפני התקלה.[60]תקנה זו מבטלת את התקנה הקדומה להפריש כסף לקרבן. גוי שהתגייר, היה חייב במילה, טבילה וקרבן עוף, ואילו לאחר החורבן, הפרישו את הכסף לקרבן שיוקרב כאשר ייבנה בית המקדש. רבי יוחנן ביטל את חיוב כסף הקרבן, ואף על פי שרבי שמעון בן אלעזר טוען כי זה נבע מתוך "התקלה", כלומר, שהיו משתמשים בכסף לקניות, לרבי יוחנן בן זכאי, הייתה כנראה תכלית פרגמטית - כחלופה לקרבן, נקבע קבלת עול מלכות שמים.[54]

התקנה התשיעית

יש מחלוקת מה הייתה התקנה התשיעית: "ואידך (האחרת, התשיעית) - פלוגתא דרב פפא ורב נחמן בר יצחק. רב פפא אמר: כרם רבעי, רב נחמן בר יצחק אמר: לשון של זהורית".

רב פפא סובר, כי התקנה התשיעית הייתה ביטול התקנה שנגעה לנטע רבעי. לפני החורבן, הייתה קיימת חובה על כל מי שגר במרחק יום הליכה מירושלים להביא את פירות הנטע רבעי שלו לירושלים ולא לפדות אותם, כדי לדאוג לאספקה קבועה של פירות לירושלים. לאחר חורבן העיר לא היה טעם בתקנה הזאת ורבי יוחנן ביטל אותה.

לדעת רב נחמן בר יצחק התקנה הייתה קשירת הלשון של זהורית, חצייה בסלע וחצעיה בין קרני השעיר. בראשונה היו קושרין לשון של זהורית על פתח אולם מבחוץ. הלבין - היו שמחין, לא הלבין - היו עצבין, התקינו שיהו קושרין אותו על פתח אולם מבפנים, ועדיין היו מציצין ורואין, הלבין - היו שמחין, לא הלבין - היו עצבין. התקינו שיהו קושרין אותו חציו בסלע וחציו בין קרניו של שעיר המשתלח.

מתנגדיועריכה

לרבי יוחנן היו קבוצות של מתנגדים, שלכל אחת מהן הייתה סיבה שונה: הצדוקים, הכהנים ובני בתירה[דרוש מקור]. גם בקרב תלמידי החכמים נמתחה עליו ביקורת בתקופה מאוחרת יותר (בבלי גיטין נו ע"ב), על כך שלא השתדל אצל אספסיאנוס לבטל את חורבן ירושלים, אולם גם היא שנויה במחלוקת.[61]

הצדוקיםעריכה

רבן יוחנן התנגד לצדוקים. כמה אמרות תלמודיות מספרות על לעגו של ריב״ז כלפיהם וכיצד הפריך את שיטתם ההלכתית.[62]

אומרים צדוקים: קובלין אנו עליכם פרושים, שאתם אומרים: כתבי הקודש מטמאין את הידיים וספרי הומריס אינו מטמא את הידיים! אמר רבן יוחנן בן זכאי: וכי אין לנו על הפרושים אלא זו בלבד?! הרי הם אומרים: עצמות חמור טהורים ועצמות יוחנן כהן גדול טמאים! אמרו לו: לפי חבתן היא טומאתן – שלא יעשה אדם עצמות אביו ואמו תרוודות. אמר להם: אף כתבי הקדש, לפי חבתן היא טומאתן, וספרי הומריס שאינן חביבין אינן מטמאין את הידיים.

במחקרעריכה

במסורת המשנה והתלמוד מיוחסת לרבן יוחנן בן זכאי חשיבות מכרעת, כמי שהניח את היסוד לשיקום אחרי חורבן המקדש ולהמשכיות חיי התורה והמצוות בעת המשבר. הוא מתואר כמנהיג בכיר וכמי שסמכותו התקבלה על החכמים שהיו בתקופתו ועל העם.

אולם תיאור זה לא מקובל על ההיסטוריונים באירופה בני זמנינו. ההיסטוריונים אלו רואים בתנועה הרבנית שהתבססה בתחילה ביבנה רק כח אחד מבין סיעות רבות בקרב יהודי הארץ לאחר החורבן, כח בעל השפעה מוגבלת ואפילו שולית לפחות עד זמנו של רבי יהודה הנשיא. לדבריהם, תפקידו האמיתי באירועים מבוסס בעיקר על השערות, שכן הספרות העוסקת בו נכתבה לפחות מאה שנה לאחר מותו.[63] על פי היסטוריונים אלו, תקנותיהם והכרעותיהם של החכמים בתקופה המיוחסת לריב"ז, היו מקובלות רק על המעטים שסרו אז למשמעתם.[64]

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ מאוית גם כרבן יוחנן בן זכיי, במקורות הארץ-ישראליים.
  2. ^ 1 2 3 4 אנציקלופדיה יהודית - יוחנן בן זכאי, דעת - מכללת הרצוג
  3. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ל"ב, עמוד ב'; וראו גם בתוספתא מעשרות ב, א
  4. ^ 1 2 אגרת שנית מרב שרירא גאון, מהדורת לוין, עמ' 125–126
  5. ^ משנה, מסכת אבות, פרק ב', משנה ח'
  6. ^ ד״ר ניצה דורי, תן לי יבנה וחכמיה, התלמוד כבית וירטואלי לתרבות עקורה, מעמקים, כתב עת וירטואלי לספרות ואמנות, גליון מס׳ 49, ‏ספטמבר 2012
  7. ^ ספרי דברים ל"ד, ז' וכן תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף מ"א, עמוד א'.
  8. ^ ספרי, דברים ל"ד, ז' ועוד
  9. ^ משנה, מסכת שבת, פרק ט"ז, משנה ז'; משנה, מסכת שבת, פרק כ"ב, משנה ג'
  10. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת שבת, פרק ט"ז, הלכה ח'
  11. ^ חיים ליכט, בעבותות השכול, עיונים בעשרה סיפורי אגדה על השכול בעולמם של חכמים, עריכה: אברהם שלוין, ירושלים: הוצ׳ כרמל, תשס״ז - 2007, עמ' 33. (בעברית)
  12. ^ אבות דרבי נתן, פרק י"ד
  13. ^ מוזכר בתלמוד בבלי, מסכת נדה, דף ט"ו, עמוד א'.
  14. ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ס"ו, עמוד ב'.
  15. ^ תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ל"ט, עמוד ב'; ובשינוי קל בתלמוד ירושלמי, מסכת יומא, פרק ו', הלכה ג'.
  16. ^ איכה רבה א
  17. ^ ענת ישראלי-טרן, אגדות החורבן, עריכה: מאיר איילי, תל אביב: ספריית ״הילל בן-חיים״, הקיבוץ המאוחד, 1997, פרק ה׳. (בעברית)
  18. ^ גיטין נו, א-ב
  19. ^ 1 2 [meyda.education.gov.il יחידת אגדה - נושא חובה רבן יוחנן בן זכאי], מדינת ישראל, משרד החינוך, מינהל החינוך הדתי הפיקוח על הוראת תלמוד ותושבע"פ
  20. ^ אבות דרבי נתן נוסח א פרק ד' מהדורת שכטר
  21. ^ מקור חז"לי נוסף המביא את אגדה זו הוא החיבור אבות דרבי נתן,[20] הקדום לתלמוד הבבלי, שגם בו מופיע הסיפור על כך שהקנאים אינם מוכנים לפשרות, שרבי יוחנן מתחזה למת ותלמידיו מוציאים אותו מירושלים, שם הוא פוגש את המצביא, מודיע לו על קיסרותו על סמך אותו פסוק שבבבלי, ומבקש ממנו את יבנה, לאחר שהקיסר נותן לו רשות לבקש. בגרסה זו מופיעים כמה הבדלים. אספסיאנוס מתואר באופן חיובי יותר, כמי שלא רוצה להחריב את ירושלים, ומבקש בקשה קטנה כדי להשלים. הנתק בין הקיצוניים לרבי יוחנן גדול יותר, מכיוון שלפי המסופר בבבלי, אחיינו ראש הביריונים מסייע לרבי יוחנן לצאת מירושלים, ולפי המסופר באבות דרבי נתן "רבי יוחנן מדבר לקנאים והם לא שומעים לו והוא יוצא מעצמו". באבות דרבי נתן אספסיאנוס מלכתחילה מתייחס לרבי יוחנן יפה, מכיוון שמרגליו הודיעו לו שרבי יוחנן תמך בשלום איתו, בעוד שבבבלי המצביא מקבל אותו בכתף קרה, מוכיח אותו ומתווכח איתו. הבדל נוסף הוא שבעוד שבבבלי מיד בתחילת הפגישה רבי יוחנן מודיע לו על קיסרותו, באדר"נ ההודעה היא רק בסוף הפגישה. וגם בקשת רבי יוחנן באדר"נ קצת שונה: "איני מבקש ממך אלא יבנה, שאלך ואשנה בה לתלמידי ואקבע בה תפילה ואעשה בה כל מצוות האמורות בתורה." בקשה זו, כפי שניתן לראות, אינה מתייחסת כלל לשושלת רבן גמליאל (אם כי רבי יוחנן בעצמו הוא חלק ממנה), ואף אולי אינה מתייחסת ליבנה כאל מרכז קיים, כי חכמיה לא מוזכרים כלל. בנוסף, בבבלי קיימת ביקורת על רבי יוחנן על כך שלא ביקש מהקיסר את ירושלים עצמה, בעוד שבאדר"נ אין כלל ביקורת. גדליה אלון בעקבות מדרש איכה רבה, שם מסופר כי בעת הבקשה היה רבי יוחנן כלוא בגופנא. ובעקבות יוסף בן מתתיהו היו בגופנא וביבנה ריכוזים של אסירים יהודים (מעין מחנות מעצר שלאחר המרד), משער כי בקשתו של רבי יוחנן הייתה להיות מועבר ליבנה, היות ששם היו כלואים תלמידים וחכמים. אפשרות נוספת היא שההעברה ליבנה לא הייתה תוצאה של בקשה, אך הקמת בית הדין שם נבעה פשוט מנוכחותו של רבי יוחנן. לעומת גדליה אלון שסובר שאין אזכור נוסף לכך שביבנה התקיים מרכז רוחני לפני חורבן בית המקדש. שטיינזלץ בפירושו בתלמוד שם, מתאר כי יש מקורות שונים שדווקא מאמתים את כך שיבנה כבר הייתה מרכז רוחני.
  22. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמות היהודים עם הרומאים, מודן, 1966, עמ' 223
  23. ^ M. Stern, Greek and Latin authors on Jews and Judaism, Jerusalem, 1984, p.122, 371
  24. ^ אברהם שליט, נבואותיהם של יוסף בן מתתיהו ורבן יוחנן בן זכאי על עליית אספסינוס לשלטון, ספר היובל לכבוד שלום בארון, ירושלים, תשל"ה, עמ' שצ"ז - תל"ב
  25. ^ מכילתא, שמות יט, א
  26. ^ אבות דרבי נתן, ד, ה
  27. ^ כתובות סו ב
  28. ^ ספר דברים, פרק ט"ז, פסוק כ'
  29. ^ כפי שמובא בגמרא: "תנו רבנן: "צדק צדק תרדף"[28] – הלך אחר חכמים לישיבה [...] אחר רבן יוחנן בן זכאי לברור חיל". (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ל"ב, עמוד ב'; וראו גם בתוספתא מעשרות ב,א)
  30. ^ ספרי פרשת וזאת הברכה, שנ"ז. ראו: משה אוירבך, תולדות עם ישראל מתקופת חורבן בית ראשון עד ימינו, ספר שני חלק א עמוד 8.
  31. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כ"ח, עמוד ב'
  32. ^ משנה, מסכת סוטה, פרק ט', משנה ט"ו
  33. ^ קהלת רבה ז, ב
  34. ^ רבי יעקב בן נתנאל הכהן, יעקב השליח ועוד רבים
  35. ^ יעקב בן נתנאל הכהן מתאר שלצידו נקברו 8 מתלמידיו, אך ככל הנראה כוונתו אינה לתלמידיו המפורסמים
  36. ^ פירוש רש"י לתלמוד על תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ל"ד, עמוד ב' ד"ה תורמסי תרומה.
  37. ^ תוספות על תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף כ"א, עמוד ב' ד"ה שהכהנים דורשין מקרא זה לעצמן
  38. ^ "אמר רבי יהודה, העיד בן בוכרי ביבנה, כל כהן ששוקל (=מחצית השקל) אינו חוטא. אמר לו רבן יוחנן בן זכאי, לא כי, אלא כל כהן שאינו שוקל חוטא, אלא שהכהנים דורשים מקרא זה לעצמן, (ויקרא ו) וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל, הואיל ועמר ושתי הלחם ולחם הפנים שלנו, היאך נאכלים." (משנה, מסכת שקלים, פרק א', משנה ד')
  39. ^ שאלו תלמידיו את רבן יוחנן בן זכאי: פרה במה נעשית? אמר להם: בבגדי זהב. אמרו לו: למדתנו בבגדי לבן! אמר להם: יפה אמרתם, ומעשה שעשו ידי וראו עיני ושכחתי, וכששמעו אוזני – על אחת כמה וכמה! לא שלא היה יודע, אלא שהיה מבקש לזרז את התלמידים. ויש אומרים: הלל הזקן שאלו, לא שלא היה יודע, אלא שהיה מבקש לזרז את התלמידים. | תוספתא, מסכת פרה, פרק ד', ז'; ספרי, פרשת במדבר, קכ"ג.
  40. ^ גדליה אלון מצדד בשיטת בעלי התוספות שרבן יוחנן לא היה כהן, והוא משער כי מחלוקתם של הכהנים עם רבן יוחנן בן זכאי התפתחה דווקא על רקע ייחוסו הלא-כהני: מאחר שלפי הנהוג, כשאין נשיא מבית דוד, מחליפו הוא כהן, ובתקופה שלאחר החורבן, התחבא רבן גמליאל שהיה משושלת בית דוד בלוד ולא יכול לכהן כנשיא ביבנה, סברו הכהנים שהם אמורים למלא את מקומו ומכאן שרבי יוחנן נטל את השררה שלא כדין. עקב טענות אלו קמה לו אופוזיציה כהנית אקטיבית.
  41. ^ שמונים זוגות של תלמידים היו לו להלל הזקן. הגדול שבהם יונתן בן עוזיאל והקטן שבהם רבי יוחנן בן זכאי. בשעת פטירתו נכנסו כולם והוא לא נכנס. אמר להם היכן [הוא] יוחנן. אמרו לו הרי [הוא] עומד על הפתח. אמר להם יכנס כשר הוא. כיון שנכנס אמר להם הקטן שבכם אב לחכמה ואב לדורות. והגדול שבכם על אחת כמה וכמה. אמר להם עליכם נאמר "להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא", ועליך נאמר רבן יוחנן: "להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא". אבות דרבי נתן, נוסחה ב' כ"ח; וראה גם תלמוד ירושלמי, מסכת נדרים, ל"ט, ב' [ה', ג']; ומשנה, מסכת אבות, פרק ב', ח'.
  42. ^ מכילתא דרבי ישמעאל יתרו - מס' דבחדש יא).
  43. ^ ספרי, פרשת וזאת הברכה, שנ"ז
  44. ^ תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף כ"ח, עמוד א'.
  45. ^ לפי ההסבר בתלמוד – תורת הנסתר וההלכה שבנגלה. מסכת סוכה כח א
  46. ^ מסכת סופרים טז, ו
  47. ^ משנה, מסכת אבות, פרק ב', משנה ח'.
  48. ^ אבות דרבי נתן, נוסח ב', פרק ל"א
  49. ^ מכילתא דברים, יב, ב
  50. ^ ראו רבי זכריה פרנקל, "דרכי המשנה" עמ' 67–68, שסבור שרבן יוחנן בן זכאי לא שימש כנשיא. וראו עוד רבי אייזק הירש וייס, "דור ודורשיו" ב, עמ' 34 שמצדד בכך שהיה נשיא או ממלא מקום הנשיא. וראו עוד שמואל ספראי, "בחינות חדשות לבעיית מעמדו ומעשיו של רבן יוחנן בן זכאי לאחר החורבן", באתר מטח.
  51. ^ אחת מהן מופיעה בתלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף י"ד, עמוד א'.
  52. ^ אולי צ"ל: אליעזר
  53. ^ משנה, מסכת ראש השנה, פרק ד', משנה א'; גדליה אלון טוען שהמשפט "אמרו לו: אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו בית דין", הוא תוספת מאוחרת.
  54. ^ 1 2 3 שמואל ספראי, בחינות חדשות לבעית מעמדו ומעשיו של רבן יוחנן בן זכאי לאחר החורבן, פשיטא, 1994
  55. ^ משנה, מסכת ראש השנה, פרק ד', משנה ג'.
  56. ^ תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף ל'.
  57. ^ תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף כ"א, עמוד ב'.
  58. ^ משנה, מסכת ראש השנה, פרק ד', משנה ד'.
  59. ^ תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף ל"א, עמוד ב'.
  60. ^ תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף ל"א, עמוד ב'.
  61. ^ על פי מדרש איכה רבתי, ניסה רבן יוחנן בן זכאי להציל את ירושלים, ובקשתו נדחתה על ידי אספאסיינוס.
  62. ^ מתמניא ביה ועד סוף מועדא איתותב חגא דשבועיא דלא למספד, שהיו בייתוסין אומרים: עצרת אחר השבת. ניטפל להם רבן יוחנן בן זכאי ואמר להם: שוטים, מנין לכם? ולא היה אדם אחד שהיה משיבו, חוץ מזקן אחד שהיה מפטפט כנגדו ואמר: משה רבינו אוהב ישראל היה, ויודע שעצרת יום אחד הוא, עמד ותקנה אחר שבת כדי שיהו ישראל מתענגין שני ימים [...] ואם משה רבינו אוהב ישראל היה, למה איחרן במדבר ארבעים שנה? אמר לו: רבי, בכך אתה פוטרני? אמר לו: שוטה, ולא תהא תורה שלמה שלנו כשיחה בטילה שלכם?! כתוב אחד אומר: "תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם",(ספר ויקרא כג טז) וכתוב אחד אומר: "שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה",(ספר ויקרא כג טו) הא כיצד? כאן ביום טוב שחל להיות בשבת, כאן ביום טוב שחל להיות באמצע שבת.|תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף ס"ה, עמוד א'-ב
  63. ^ Alan Avery-Peck (עורך), A Legacy of Learning: Essays in Honor of Jacob Neusner, הוצאת בריל, 2014. עמ' 166.
  64. ^ למשל: Stuart S. Miller, Sages and Commoners in Late Antique ʼEreẓ Israel: A Philological Inquiry Into Local Traditions in Talmud Yerushalmi, Mohr Siebeck, 2006. עמ' 7-17.