רבני המחאה
רבני המחאה (בגרמנית: Protestrabbiner) הוא הכינוי שניתן על ידי מקס נורדאו[דרוש מקור][מפני ש...] לרבנים שיצאו חוצץ נגד התנועה הציונית בסוף המאה ה-19. השם הזה התפרסם בעקבות מאמר שפרסם בנימין זאב הרצל, הנושא את השם ודן בתופעה.
רבני המחאה בגרמניה עריכה
לקראת כינוס הקונגרס הציוני העולמי הראשון, ב-25 באוגוסט 1897, במינכן, התעוררה התנגדות הולכת וגוברת לכינוס, התנגדות שבאה מחוגים דתיים, אורתודוקסים ורפורמים גם יחד, וגם מחוגים כלליים. "איגוד הרבנים הכללי בגרמניה", שכלל רבנים אורתודוקסים ורפורמיים גם יחד, התכנס בברלין ופרסם בכמה עיתונים החלטה המגנה את הציונות וקוראת להתרחק ממנה. בכרוזי הרבנים פורטו שלושה סעיפים עיקריים:
- שאיפת המכונים ציונים להקים מדינה יהודית לאומית בארץ ישראל מנוגדת ליעודים המשיחיים של היהדות.
- הדת היהודית מחייבת שירות נאמן של המדינה בה חיים היהודים.
- אין סתירה בין התנגדות ליעדי הציונות ובין נכונות לסייע לאיכרים יהודים להתיישב ולהתפרנס בארץ ישראל[1].
על הכרוז חתמו חמשת חברי הוועד המנהל של האיגוד, מהם שלושה רבנים רפורמים (ד"ר מאיבוים מבית המדרש הגבוה למדעי היהדות בברלין, יעקב גוטמן מברסלאו וורנר ממינכן) ושני רבנים אורתודוקסים (רבי אביעזרי זליג אוירבך מהלברשטט ורבי מרדכי הורוויץ מפרנקפורט).
כתגובה לכרוז זה פרסם הרצל מאמר ובו הכתיר את החותמים בכינוי "רבני המחאה", שהפך לכינוי מקובל לפרשה.
כל רבני האיגוד, פרט לרב יצחק זליג משטרסבורג, תמכו בהחלטה זו[2]. רבני המחאה אף פנו אל השלטונות, כדי שיאסרו פעילות ציונית[3] בעקבות פרסום זה נאלצה התנועה הציונית להעביר את כינוס הקונגרס הציוני מגרמניה לבזל, שבשווייץ[1].
במאבק זה היו גם רבנים שלא התנגדו לציונות ואף תמכו בה, כגון יצחק רילף, משה גסטר ועוד.
הרב משה גידמן עריכה
לקראת פרסום ספרו, מדינת היהודים, ניסה הרצל להעביר את הרב הראשי של יהדות וינה משה גידמן לצד הציוני ואף הציג בפניו את חיבורו בטרם פרסומו. על כך השיב הרב שקרא ולא מצא דבר לערער עליו. לאחר פרסום הספר, ב-17 באפריל 1897, פרסם גידמן קונטרס אנטי-ציוני בשם "יהדות לאומית" (Nationaljudentum), ובו ביקר את נטיית הציונים לטעון שהיהדות מהווה לאום ולא דת.
בנימין זאב הרצל פרסם תשובה כתגובה לדברי הרב הראשי של וינה ד"ר משה גידמן, שיצא נגד התנועה הציונית, בה התייחס הרצל לתנועת ההתיישבות בארץ שהתנהלה למעלה מ-50 שנים שקדמו לזמנו:[4]
"...מר ד"ר גידמאן יוצא אל המערכה נגד הציונות בהמון מקראות, אך חושב אני, כי למצער כאלה וכאלה אפשר למצא בעד הציונות. אינני כמובן מלומד כל כך, כדי שאוכל להביאם... אבל במחברת קטנה שנדפסה זה מקרוב, כתובה ביד הסוחר התורני אהרון מרקוס בפודגורז', אני מוצא מקום אחד המסייע לנו: "תנועת היישוב נוצרה לפני יותר מחמשים שנה בחוגים היותר חרדים בידי גדולי הרבנים למטרה גלויה של יסוד מדינה. הספר "שיבת ציון" יכיל יותר ממאה הסכמות של גדולי רבנינו". – איך יצדיק מר ד"ר גידמאן לעומת עובדא זו את דבריו...? ... ואהרן מרקוס זה ... כדאי הוא שנסמוך עליו. הוא בעצמו הנהו "חסיד", ויחד עם זה איש שקנה חכמה הרבה וסופר בעל טעם, שכתב ספר נפלא על הפילוסופיה החדשה. במצבו האזרחי הוא סוחר. הוא "איננו חי מן היהדות" – כדברי ידידנו ליאון קלנר – "אלא בעד היהדות". ".
— בנימין זאב הרצל: "היהדות הלאומית" של ד"ר גידמאן
לקריאה נוספת עריכה
קישורים חיצוניים עריכה
- בנימין זאב הרצל, "רבני המחאה, די ולט, 16 ביולי 1897, בפרויקט בן-יהודה. (תרגם לעברית מיכאל ברקוביץ)
- פרופסור יוסף שלמון, "הרצל והאורתודוקסיה", באתר של המרכז לטכנולוגיה חינוכית
הערות שוליים עריכה
- ^ 1 2 יוסי גולדשטיין, "בין ציון לציונות - תולדות התנועה הציונית 1881–1914", האוניברסיטה הפתוחה, עמודים 202–203
- ^ דוד תדהר (עורך), "ד"ר שמואל סמי גרונמן", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ג (1949), עמ' 1383
- ^ יאיר צבן, "מדינת ישראל כמפעל יהודי מודרני", באתר זמן יהודי חדש
- ^ באתר פרויקט בן יהודה