רג'א שחאדה

עורך דין, פעיל זכויות אדם וסופר פלסטיני

רג'א שחאדהערבית: رجا شحادة; נולד ב-1951 ברמאללה) הוא עורך דין, פעיל זכויות אדם וסופר פלסטיני.

רג'א שחאדה
לידה 1951 (בן 73 בערך)
רמאללה, הכיבוש הירדני של הגדה המערבית עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה מדינה פלסטינית עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה אוניברסיטת ביר זית עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה פרס אורוול (2013) עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ביוגרפיה עריכה

שחאדה נולד ברמאללה להורים פלסטינים נוצרים שברחו מיפו ב-1948. סבו, סלים, היה שופט בבית המשפט בתקופת המנדט הבריטי. אביו, עזיז, היה עורך דין, איש ציבור ופעיל זכויות אדם, השתתף בקונגרס הפלסטיני השני, ייצג את הפליטים הפלסטינים בועידת לוזאן ב-1949 ותמך בדיאלוג עם ישראל[1]. אחרי 1967 תמך בפתרון שתי מדינות ואף פתח במגעים עם חוסיין, מלך ירדן שיסכים להקמת אוטונומיה פלסטינית בשטחים[2].

שחאדה למד בבית הספר של הקווייקרים ברמאללה, אחר כך באוניברסיטת ביר זית במשך שנתיים, ובהמשך למד ספרות אנגלית באוניברסיטה האמריקאית בביירות. לאחר שסיים את התואר בביירות למד משפטים ופילוסופיה בקולג' למשפטים בלונדון. לאחר סיום לימודיו חזר שחאדה לרמאללה והחל לעבוד כעורך דין עם אביו.

ב-1979 ייסד את ארגון זכויות האדם אל-חאק, הפועל בשטחי יהודה ושומרון והוא אחד מארגוני זכויות האדם הראשונים שהוקמו בעולם הערבי. שחאדה כתב מספר ספרים על המשפט הבינלאומי, זכויות אדם והמזרח התיכון. אל-חאק היה שותף בזכייה בפרס קרטר-מניל לזכויות האדם ב-1989[3], ובפרס גזן ב-2009[4].

ב-1982 פרסם את ספרו "הדרך השלישית: ברירה פלסטינית" בו סיכם את משנתו הפוליטית שבין שתי הדרכים העיקריות העומדות בפני הפלסטינים בגדה המערבית וברצועת עזה: מצד אחד, דרך הכניעה וקבלת הדין, ושיתוף פעולה מלא עם מדינת ישראל: ומצד שני - דרך ההתנגדות האלימה והפנייה אל הנשק, יש 'דרך השלישית', הדרך של עמידה עיקשת, ללא ויתור וללא כניעה, הדרך של היצמדות לקרקע ושל סירוב לצאת לגלות, למרות "מכבש הלחץ" כביכול של מדיניות ההתנחלות הישראלית[5]. את ההשראה לשם הספר קיבל לאחר ביקור ביד ושם, שם גילה שאמירה נפוצה אצל אסירי מחנה המוות טרבלינקה הייתה: "כאשר שתי יש דרכים, תמיד תבחר בדרך השלישית[6]. בריאיון לעיתונאי דני רובינשטיין הסביר כי:” הוא מתעב כל ניסיון לעשות אנלוגיה של מצב הפלסטינים בשטחים עם שואת העם היהודי באירופה, משני הצדדים. השואה, מחנות המוות וההשמדה היו אירועים כה מפלצתיים בהיסטוריה היהודית והאנושית, שכל השוואה אתם פוגעת בייחודם הנורא ומאיימת להפכם לאירועים בנאליים. אם בגין מכנה את כרים חלף, ראש עיריית רמאללה שהודח, בכינוי נאצי, הרי השואה עלולה להידמות בראשו של מישהו כזריקת אבנים והבערת צמיגים, כפי שקרה ברמאללה של כרים חלף. ומצד שני — אם ישעיהו ליבוביץ נותן לשלטון הישראלי בשטחים את התואר יהודו־נאצי. זוהי פרובוקציה וחילול מקומם של זכר המיליונים, שגם דוברים ערבים אחדים חוטאים בהם רבות. ומבחינתי אינם משרתים את המאבק נגד הכיבוש אלא להיפך, מזיקים לו”[6].

בדצמבר 1985 נרצח אביו עזיז שחאדה[7]. רג'א שחאדה הציע פרס כספי למי שיספק מידע על הרוצחים ושכר בלש פרטי, חוקר בכיר לשעבר במשטרת ישראל, אך הרוצחים מעולם לא נתפסו[8].

בתחילת 1987 שחאדה רואיין למיזם תיעודי שערך הסופר דויד גרוסמן, ושפורסם בהמשך כספר "הזמן הצהוב"[9]. ביולי 1987 עלתה בתיאטרון "יובל" הצגה המבוססת על הספר, בעיבודה ובבימויה של אלה אלתרמן. את שחאדה גילם השחקן סוהיל חדאד[10]. בדצמבר 1987, עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה רואיין על ידי העיתון "חדשות" והסביר לדעתו למה היא פרצה: ” בעבר הייתה מדיניות ישראלית שהניבה תוצאות עבורכם. עיקרה היה מניעת חיכוך מיותר עד כמה שניתן - עם האוכלוסייה המקומית, שמירת רמה מסוימת של כללי נימוס אלמנטריים ואנושיות במגעים עם האוכלוסייה, ומתן תחושה לכמה סקטורים - ואלה הם סקטורים חשובים באוכלוסייה כי הם יכולים להמשיך בחייהם ובעבודתם ללא הפרעה. זוהי מדיניות שאת אבני היסוד שלה הניח משה דיין, והמדיניות הזו פעלה לטובתכם. "עכשיו כל זה נגמר. האדמיניסטרציה המטפלת בשטחים נשלטת עתה בידי גוש אמונים, או על־ידי אנשים שדעותיהם קרובות לדעות גוש אמונים. אפרים סנה לא יכול היה להמשיך בעבודתו בשטחים, כי הוא היה הישראלי ההגון האחרון באדמיניסטרציה”[11].

בשנת 1991 שימש כיועץ משפטי של המשלחת הפלסטינית לועידת השלום במדריד[12], ולשיחות השלום בוושינגטון שהתקיימו לאחריה[13]. ואחר כך בדיונים על הסכמי אוסלו.

בשנת 2004 יצא לאור ספרו "זרים בבית: התבגרות בפלסטין הכבושה", בו הוא מספר את סיפור ילדותו ונעוריו, ויחסיו עם אביו[14]. הספר תואר על ידי "האקונומיסט" כ"מיוחד ומרשים באופן בולט"[15].

בשנת 2003 יצא לאור ספרו "כשהדרור הפסיק לשיר: רמאללה במצור" בו מתאר את החיים תחת מצור ברמאללה בזמן האינתיפאדה השנייה[16]. הספר תורגם לעברית בשנת 2005[17].

בשנת 2008 יצא לאור ספרו "טיולים בפלסטין, רשימות על נוף הולך ונעלם". הספר כולל תיאור של שישה טיולים בגבעות המקיפות את רמאללה, המתפרשים על פני כמה עשורים. הם מתקצרים והולכים עם הזמן, ככל שהכיבוש הישראלי מרחיב התנחלויות, מגביה עוד חומות, בונה עוד מחסומים וחסם את האפשרות לצאת למרחב שמסביב לעיר[18]. הספר תורגם לעברית ב-2009 וזכה ב-2009 בפרס ג'ורג' אורוול לכתיבה פוליטית[19].

בשנת 2017 היה שותף בכתיבת הספר "חמישים 1967–2017 סופרות וסופרים מן העולם כותבים על הכיבוש", אנתולוגיה הכוללת מאמרים שכתבו סופרות וסופרים מן העולם על הכיבוש הישראלי בעריכת איילת ולדמן ומייקל שייבון[20].

ספריו בעברית עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא רג'א שחאדה בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה

  1. ^ יוסף צוריאל, בוועידת לוזאן (1949) חיפשנו מגע ישיר עם ישראל..., מעריב, 23 בדצמבר 1977
    ידידיה מרדן, אלה שנשארו בישראל - ואלה שחזרו, מעריב, 20 באוקטובר 1949
  2. ^ פאדי סאלם, שחאדה עשוי להפגש עם חוסיין בלונדון, למרחב, 25 בספטמבר 1968
    פאדע סאלם, ג'ון קמחי לשחאדה: הדים חיוביים לרעיון ה"יישות", למרחב, 26 בינואר 1969
    פאדי סאלם, נכבדים ערבים יצאו לחו"ל בעניין "היישות הפלשתונאית", למרחב, 8 בספטמבר 1968
  3. ^ אמנון לוי, "ישראל מבצעת פשעים כנגד זכויות הארם", חדשות, 10 בדצמבר 1989
  4. ^ עקיבא אלדר, מנכ"ל ארגון זכויות האדם הפלסטיני לא יכול לצאת מהגדה לקבל פרס בהולנד, באתר הארץ, 5 במרץ 2009
  5. ^ סקירות של הספר:
    טוביה מנדלסון, כאשר האדמה נאנחת - רג'א שחאדה: הדרך השלישית: בהוצאת אדם, כותרת ראשית, 9 בפברואר 1983
    יעקב שביט, הצדק של הצד השני רג'א שחאדה: הדרך השלישית: מאנגלית: סנאית גיסיס : אדם, מוציאים לאור . , 1982 151 עמי., כותרת ראשית, 2 בפברואר 1983
  6. ^ 1 2 דני רובינשטיין, הדרך השלישית של רג'א שחאדה, דבר, 17 בדצמבר 1982
  7. ^ נדב העצני, שחארה לא הספיק למסור אה המסמכים, חדשות, 5 בדצמבר 1985
    10,000 דולר למי שיביא ללכידת רוצח שחאדה, חדשות, 23 בינואר 1986
  8. ^ יגאל סרנה, שב פחד החיסול, חדשות, 14 בפברואר 1986
  9. ^ דויד גרוסמן, "צומוד", כותרת ראשית, 29 באפריל 1987
    דויד גרוסמן, בובה בגשר אלנבי ?, כותרת ראשית, 29 באפריל 1987
  10. ^ תלמה אדמון, התיאטרון הצהוב: רגע לפני האסון ואחרי הספר של גרוסמן, מעריב, 17 ביולי 1987
    התיאטרון הצהוב - המשך הכתבה, מעריב, 17 ביולי 1987
  11. ^ יהודה ליטני, אנחנו מיואשים, חדשות, 25 בדצמבר 1987
  12. ^ רוביק רוזנטל, ועידת מדריד - הפלסטינים, חדשות, 25 באוקטובר 1991
  13. ^ יורם בינור, הפלסטינים אמרו – "כן" וביקשו מעמד של משלחת, חדשות, 26 בנובמבר 1991
  14. ^ אמיר בן-דוד, קרוב, אך אסור להם שם, באתר הארץ, 3 באוגוסט 2004
  15. ^ "Grey is hard to find". The Economist. Vol. 362, no. 8256. 19 בינואר 2002. p. 72. {{cite news}}: (עזרה)
  16. ^ עמירה הס, זרים בביתו, באתר הארץ, 14 באפריל 2003
  17. ^ שירי לב-ארי, נתן שחם, רג'א שחאדה, שלום עליכם ואפלטון בהוצאת ידיעות אחרונות, באתר הארץ, 16 במרץ 2004
  18. ^ צפריר רינת, זכות הטיול, באתר הארץ, 26 במרץ 2008
  19. ^ צבי בראל, נער הגבעות | על הספר "טיולים בפלסטין, רשימות על נוף הולך ונעלם", באתר הארץ, 24 בפברואר 2010
  20. ^ אבנר שפירא, שלושה ספרים על המורשת הסמורה מאימה ומדם של הכיבוש הישראלי בשטחים, באתר הארץ, 5 ביוני 2017