רג'ה די ונריה ריאלה

רג'ה די ונריה ריאלה
Reggia di Venaria Reale
אתר מורשת עולמית
	האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 1997, לפי קריטריונים 1, 2, 4, 5
שטח האתר	13.59 הקטאר (אתר מורשת עולמית)
חלק מתוך	המעונות המלכותיים של בית סבויה
מידע כללי
סוג	מוזיאון לאומי, מוזיאון לאומי איטלקי, מוזיאון דת, museum for an artifact of industrial archaeology, historical park museum, טירה, palazzo museum, ארמון מלכותי, בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה
כתובת	Piazza della Repubblica, 4 - Venaria Reale, Piazza della Repubblica 4, 10078, Piazza della Repubblica 4, 10078 Venaria Reale, Piazza Della Repubblica 4, 10078 Venaria Reale
מיקום	ונריה ריאלה
מדינה	איטליה
בעלים	איטליה
מבקרים בשנה	121,198 (נכון ל־2020)
הקמה ובנייה
אדריכל	אמדאו די קסטלמונטה
מידות
שטח	13.59 הקטאר
קואורדינטות	45°08′09″N 7°37′25″E / 45.135834°N 7.623519°E
	www.lavenaria.it
	(למפת טורינו רגילה) רג'ה די ונריה ריאלה

רג'ה די ונריה ריאלה (באיטלקית: Reggia di Venaria Reale) הוא אחד המעונות המלכותיים של בית סבויה בפיימונטה. הוא נמצא בעיירה ונריה ריאלה המרוחקת כ-8 קילומטרים צפונית-מערבית לטורינו. משערים כי תוכנן להיות כדוגמת ארמון ורסאי בפריז שבצרפת. ה"ארמון המלוכה של ונריה המלכותית", תרגום שם המקום בעברית, תוכנן ונבנה תוך פרק זמן קצר, על ידי האדריכל "אמדאו די קסטלמונטה" (Amedeo di Castellamonte). יוזם הבנייה של הארמון היה הדוכס "קרלו אמנואלה ה-2" (Carlo Emanuele II) שתכנן כי הארמון יהיה בסיס יציאה לציד בגבעות הבוּר באזור טורינו. בלטינית נקרא הארמון: "ציד באמנות ונטוריה (venatoria)".

בשנת 1999 יזמה הקהילה האירופאית תוכנית לשיקומו של המקום. לאחר השקעה נכבדה, שוחזר הארמון בחלקו הגדול והוא נפתח לציבור בשנת 2007.^[1] פעולת השחזור הייתה מהיקרות שבהן נשאה הקהילה האירופאית והאתר עומד להיות מרכז תיירות חשוב באירופה.

תיאור הקומפלקס עריכה

מלבד המבנים שתוכננו למכלול הארמון, נקבע כי שטח של 60,000 מ"ר (piano calpestabile), כולל הפארק ההיסטורי של "ונריה", יוגדר בתור התחום של הארמון כך שסדר הגודל של המתחם יבטא ישירות את "הבשורה הקדושה" (Santissima Annunziata) בית סבויה.

הכפר הקטן של הארמון כלל בתוכו את הארמונות וכן את בתיהם של משרתי הארמון ואפילו סתם אזרחים רגילים, עד שניתן לו מעמד עירוני עצמאי בחבל טורינו. מקומו של הארמון נבחר עקב קרבתו למרחבי היער הטבעי. מרחבים, שכונו בשם " באל פאסה" שפרושו ה"כפר היפה", שיכלו לשמש בתור אתר שעשועים. תחומים אלה השתרעו על פני שטח של מאות קילומטרים ממורדות הרי האלפים עד למבואות העיר טורינו. הכניסה למרחב הארמון היא דרך חצר מפוארת. במרכז החצר מוצבת מזרקה בעל צורה של צבי. החזית המרכזית של המבנה בנויה מטיח ובו מוטבעות צורות של קונכיות ופירות. אלה מתגלות בצד השמאלי של החזית, ומבדילות בין החלק שנבנה במאה ה-17 לבין החלק שנבנה במאה ה-18 על "אמדאו די קסטלמונטה".

בחלק הימני של הארמון באה לידי ביטוי יצירתו של האדריכל השני שהיה שותף לבניית הארמון "מיכלאנג'לו גרובה". הוא שילב בין שני הצריחים על גג "מנסרט" (Mansart), המכוסים רעפים, מרוצפים עם לבנים בצורת מחומשים, עשויים קרמיקה, גלריה גדולה מהמאה ה-20, גלריית "דיאנה".

הגינה היפה, בסגנון איטלקי, מחולקת לשלוש טרסות, המשתלבות אחת בשנייה, בגרם מדרגות מעוצב ובנוי כדוגמת צריח השעון בחצר הקדמית. בגינה נכללת המזרקה של הרקולס ותיאטרון.

בשנת 1693 חיילים צרפתים פגעו באחדים ממבנה הארמון, אך אלה שוקמו בצל התותחים הצרפתים.

לאחר מותו של האדריכל מיכלאנג'לו גרובה בשנת 1713, הגיע לארמון האדריכל פיליפּוֹ יוּבָרָה. הוא בנה את הגלריה הגדולה והכנסייה של סנט אומברטו. הכנסייה שולבה בין הארמונות. היא נבנתה בסגנון "trompe-l'oeil". בפנים המבנים הושלמו האורוות. בחזית נשמר הסגנון הצרפתי.

העבודות האחרונות הושלמו במחצית השנייה של המאה ה-18 ובתחילת המאה ה-19 עם בניית המדרגות העולות למעון של דיאנה והגלריה של סנט אומברטו. קיסמו של הארמון פג, כאשר תשומת הלב עברה למעון הציד של סטופיניג'י.

הארמון נשכח על ידי בית סבויה וכך מחנה הצבא והגלריות היו לביזה בידי תושבי המקום וחיילים שהגיעו למקום עד למלחמת העולם השנייה.