רוברט אופנהיימר
ג'וליוס רוברט אופנהיימר (באנגלית: Julius Robert Oppenheimer; 22 באפריל 1904 – 18 בפברואר 1967) היה פיזיקאי יהודי-אמריקאי מאוניברסיטת ברקלי שבקליפורניה. בזמן מלחמת העולם השנייה ניהל את המעבדה הלאומית בלוס אלאמוס ועמד בראש פרויקט פיתוח הנשק הגרעיני בתקופת המלחמה (פרויקט מנהטן). בשל השפעתו הרבה על פיתוח הנשק הגרעיני, נחשב ל"אבי פצצת האטום".[1]
 | |
| אופנהיימר: אבי פצצת האטום, מנהל המעבדה הלאומית בלוס אלמוס החל בשנת 1943 | |
| לידה |
22 באפריל 1904 מנהטן, ארצות הברית  |
|---|---|
| פטירה |
18 בפברואר 1967 (בגיל 62) פרינסטון, ארצות הברית |
| ענף מדעי | פיזיקה |
| מקום מגורים |
 ארצות הברית |
| מקום לימודים |
|
| מנחה לדוקטורט |
מקס בורן |
| מוסדות | |
| תלמידי דוקטורט |
דייוויד בוהם, George Volkoff, Hartland Snyder, רוברט סרבר, Harvey Hall, Joseph Weinberg, מלבה פיליפס, Siegfried Adolf Wouthuysen, Arnold Nordsieck, ברנרד פיטרס, הרולד לואיס, רוברט פ. כריסטי, סמואל ו. אנדרסון, פיליפ מוריסון, סידני דנקוף, ויליס לם, סטן פרנקל, לזלי לורנס פולדי |
| פרסים והוקרה |
|
| בן או בת זוג |
קתרין אופנהיימר |
| תרומות עיקריות | |
| אבי פצצת האטום. | |
| חתימה |
 |
  | |
.jpg)
ילדותו ונעוריועריכה
רוברט אופנהיימר נולד בניו יורק ב-22 באפריל 1904, בנם של ג'וליוס אופנהיימר, יבואן טקסטיל יהודי עשיר שהיגר לארצות הברית מגרמניה בשנת 1888, ואלה פרידמן, בת למהגרים יהודים מבוואריה, שעסקה בציור והייתה מורה לאמנות. לרוברט היה אח בשם פרנק, שהפך גם הוא לפיזיקאי, ואח נוסף שמת בסמוך ללידתו. מבחינה אתנית ותרבותית היו בני משפחת אופנהיימר יהודים, אבל הם לא השתייכו לשום בית כנסת. הם בחרו לעצב את זהותם כחלק מתנועת "התרבות האתית", אשר קידשה ערכים דוגמת רציונליזם, הומניזם, צדק חברתי וחילוניות.[2]
אופנהיימר היה ילד מופנם, שלא ניחן בכישורים ספורטיביים וחברתיים מפותחים. בנוסף, ומאחר שהיה חולה לעיתים קרובות בילדותו, נעשתה אימו דאגנית יתר על המידה ונהגה להרחיקו מקרבת ילדים אחרים, דבר שהקשה עוד יותר על טיפוח כישוריו החברתיים. כילד, גדל אופנהיימר בתנאי מותרות ועושר וספג מאמו חינוך למצוינות ודבקות במטרה.[3]
בספטמבר 1911 החל אופנהיימר ללמוד בבית ספר יסודי פרטי של "האגודה לתרבות אתית", אשר חינך את תלמידיו לראיית עולם ליברלית ולאחריות חברתית והוקם על ידי פליקס אדלר - מייסד תנועת התרבות האתית.[1] לאחר סיום לימודיו היסודיים עבר אופנהיימר ללמוד בבית ספר התיכון של האגודה. אל תחום המדעים נחשף אופנהיימר במהלך שנים אלה, כאשר החל ללמוד פיזיקה בכיתה י"א ושנה לאחר מכן כימיה. בשנת 1921, השלים את לימודיו התיכוניים.[4]
לאחר טיול משפחתי בגרמניה, חלה אופנהיימר בדיזנטריה, שריתקה אותו למיטתו במשך מספר חודשים. הוא חלה גם בקוליטיס - דלקת מעיים כיבית שתלווה אותו במשך כל חייו.[5] לאחר שהחלים, נסע בשנת 1922 למסע רכיבה בניו מקסיקו, שברבות הימים הפכה לאתר ההתבודדות והמנוחה שלו. מסעותיו על סוסי משא, שיצאו מהכפר פריחולס, השוכן ממערב לנהר ריו גראנדה, הובילו אותו לאתר מבודד בשם לוס אלאמוס, שקיבל את שמו משמם הספרדי של עצי הכוריזיה שגדלו לאורך הנחל הזורם בעמק. באותו זמן שכנה באזור, שהיה מבודד ולא מיושב ברובו, פנימייה לנערים.[6] 20 שנה לאחר מכן, אופנהיימר בחר במקום זה כאתר הבנייה של מחנה צבאי מסוגר, שבו תוכננה ונבנתה פצצת האטום.[3]
לימודיו האקדמייםעריכה
הרווארדעריכה
בספטמבר 1922, החל אופנהיימר את לימודיו באוניברסיטת הרווארד. בתחילת לימודיו, לא היה בטוח אופנהיימר באיזה מסלול אקדמי לבחור והוא לקח קורסים שונים ללא קשר אחד לשני. הוא שקל זמן מה ללמוד ארכיטקטורה, אך כיוון שאהב יוונית בבית הספר, חשב גם ללמוד לימודים קלאסיים. בסופו של דבר, לאחר מספר חודשים, החליט אופנהיימר ללמוד לתואר ראשון בכימיה.[7] הישגיו האינטלקטואליים לאורך התואר בלטו, אך הוא נותר בודד והתקשה לפתח קשר אינטימי עם נשים. בשנת 1925, לאחר שלוש שנים, סיים בהצטיינות יתרה את לימודי התואר הראשון, על אף תקופות של דיכאון, התבודדות והסתגרות שאפיינו אותו.[8]
לאור הישגיו הלימודיים, קיבל אופנהיימר מהרווארד מלגת מחקר להמשך לימודים מתקדמים במסלול לדוקטורט. למרות זאת, רצה אופנהיימר לפנות ללימודי הפיזיקה. בהקשר זה, קיווה אופנהיימר שהפיזיקאי ארנסט רתרפורד, אשר נחשב לאבי הפיזיקה הגרעינית וזוכה פרס נובל לכימיה בשנת 1908, ייקח אותו תחת חסותו ויהיה המנחה שלו בתארים המתקדמים. לשם כך, ביקש אופנהיימר ממורהו לפיזיקה בהרווארד שיכתוב לו מכתב המלצה לשם קבלה לאוניברסיטת קיימברידג' שבאנגליה. רתרפורד דחה את בקשתו של אופנהיימר, אך העבירה לפיזיקאי ג'יי ג'יי תומסון, שקיבל בשנת 1906 את פרס נובל לפיזיקה בזכות גילוי האלקטרון. תומסון, שפרש מכל תפקידו המנהליים באוניברסיטה כבר ב-1919, הסכים להנחות את אופנהיימר במסלול לדוקטורט.[9]
מעבר לאנגליה ולימודים בקיימברידג'עריכה
בספטמבר 1925, עבר אופנהיימר לאנגליה שם החל ללמוד באוניברסיטת קיימברידג'.[10] כחלק מלימודיו, עבד במעבדת קוונדיש, שבה חיברו ופיתחו באותן שנים את תאוריית הפיזיקה הקוונטית. על אף ההזדמנות שנפלה בחלקו לעבוד במחיצת פיזיקאים מובילים, אופנהיימר שנא את העבודה הסיזיפית שניתנה לו במעבדה והדבר השפיע על מצבו הנפשי שהתערער במהלך חודשיו הראשונים באוניברסיטה. בסתיו של אותה שנה, במהלך עבודתו במעבדה, חווה אופנהיימר משבר נפשי. המנחה שלו, פטריק בלקט, הטיל עליו עוד ועוד עבודות מעבדה ואופנהיימר החליט להעניש אותו. לטענת אופנהיימר בפני חברו הקרוב פרגוסון, הוא הניח על שולחנו של בלקט תפוח שלתוכו הוחדר חומר כימי רעיל.[11] למזלו של אופנהיימר, בלקט לא אכל מהתפוח אך המקרה דווח להנהלת האוניברסיטה. מאחר שהוריו של אופנהיימר שהו עדיין בקיימברידג' (לאחר שבאו לבקר את רוברט), דיווחה להם האוניברסיטה על התקרית. רק לאחר התערבותו של אביו, הסכימה ההנהלה לוותר על הגשת תביעה והוסכם שהוא ימשיך ללמוד על תנאי ובמקביל יקבל טיפול אצל פסיכיאטר נודע בלונדון. לאחר תקופה מסוימת, הסתיים הטיפול לאור קביעתו של הפסיכיאטר כי אופנהיימר סובל מ"Dementia praecox" - הגדרה מיושנת לתסמונת סכיזופרניה וכי הוא מקרה חסר תקווה וכל אנליזה נוספת תזיק לו יותר מאשר תועיל.[12]
במהלך החודשים הבאים, המשיך אופנהיימר להיפגש עם פסיכיאטרים שונים לאור מצבו הנפשי המעורער. לאחר תקרית שהתרחשה בראשית שנת 1926, במסגרתה נעל אופנהיימר את אמו בחדר המלון בו שהו, דרשה אלה כי ילך לטיפול אצל פסיכואנליטיקאי צרפתי. לאחר מספר פגישות, קבע הרופא שאופנהיימר סובל מתסמונת הקשורה לתסכול מיני. עד מהרה, התגלה המשבר הנפשי שלו בתקרית אלימה אחרת, במסגרתה כרך רצועה של מזוודה סביב צווארו של חברו פרגוסון (קנאה פשוטה בקשריו של ידידו עם אישה, היא שגרמה כנראה להתפרצותו של אופנהיימר).[13]
גטינגןעריכה
לאחר חופשה קצרה עם חברים באי קורסיקה שבצרפת במרץ 1926, שב אופנהיימר לאוניברסיטת קיימברידג’, במטרה לפנות לתחומים המופשטים של הפיזיקה התאורטית. בעקבות פגישה עם הפיזיקאי הדני נילס בוהר, שהיה למורה שלו, החליט אופנהיימר בקיץ 1926 לנסוע לעיר הגרמנית גטינגן, שם שכן מרכז הפיזיקה התאורטית. במרכז הכיר אופנהיימר פיזיקאים רבים, חלקם זוכי פרס נובל ובהם פיזיקאים גרמנים שתרמו בהמשך לפיתוח תגלית ביקוע האטום, שהוזמנו על ידי אופנהיימר בשנת 1942 לעבוד איתו במסגרת ”פרויקט מנהטן”. במהלך שהותו במרכז הכיר אופנהיימר את ורנר הייזנברג, מהבולטים שבין הפיזיקאים הגרמנים, שלימים עמד בראש פרויקט האטום בגרמניה הנאצית, ופועלו היווה תמריץ לאופנהיימר להקדים אותו בייצור הפצצה.
עבודה כמרצה בברקליעריכה
בקיץ 1927, לאחר שהשלים את לימודי הדוקטורט בפיזיקה, שב אופנהיימר לניו יורק. בזכות הידע שצבר בתחום מכניקת הקוונטים בגרמניה, עלתה קרנו של אופנהיימר בקהילת הפיזיקאים התאורטיים. כחלק ממעמד זה, החליטה קרן רוקפלר לממן את מחקרו במסגרת לימודי הפוסט דוקטורט. בהמשך השנה, בגיל עשרים וחמש בלבד, מונה אופנהיימר למשרת פרופסור לפיזיקה באוניברסיטת קליפורניה בברקלי ובמכון הטכנולוגי של קליפורניה. הוא עסק במכניקת הקוונטים וחקר את התנהגותם של חלקיקים.[1]
לאחר עליית היטלר לשלטון בינואר 1933, פוטרו פרופסורים רבים ממוצא יהודי ממשרותיהם בגרמניה. אופנהיימר תרם לקרן סיוע לפיזיקאים שברחו מהמדינה, וביניהם מדען שהיה הפרופסור שלו בתקופתו בגטינגן.
פעילות מדעיתעריכה
אופנהיימר ערך מחקרים חשובים באסטרונומיה תאורטית (במיוחד בכל הקשור לתורת היחסות הכללית ותורת הגרעין), פיזיקה גרעינית, ספקטרוסקופיה ותורת השדות הקוונטיים, כולל הרחבתה לאלקטרודינמיקה קוונטית. גם המתמטיקה הפורמלית של מכניקת הקוונטים היחסותית משכה את תשומת לבו, אם כי הוא פקפק בתקפותה. עבודתו נבאה ממצאים רבים שהתגלו מאוחר יותר, הכוללים את הניטרון, המזון והניטרינו.[14]
בתחילה, התמקד אופנהיימר בתיאוריה של הספקטרום הרציף והמאמר הראשון שלו שפורסם, ב-1926, עסק בתורת הקוונטים של ספקטרום הנוצר שרשרות מולקולריות. הוא פיתח שיטה לביצוע חישובים של ההסתברויות לביצוע מעברים בספקטרום זה. הוא חישב את האפקט הפוטואלקטרי עבור קרני רנטגן הפוגעות באטומי מימן, והשיג את מקדם הבליעה בגבול K. החישובים שלו תאמו תצפיות של בליעת קרני רנטגן שמקורן בשמש, אך לא התאימו לבליעתן בהליום. שנים לאחר מכן התברר כי השמש מורכבת ברובה ממימן וכי החישובים שלו אכן נכונים [15][16]
אופנהיימר גם תרם תרומה חשובה לתיאוריה של ממטרי קרניים קוסמיות, והחל בעבודה שהובילה בסופו של דבר לתיאורים של מנהור קוונטי. בשנת 1931, הוא כתב יחד עם תלמידו הארווי הול מאמר על "התיאוריה היחסותית של האפקט הפוטואלקטרי", [17] שבו, בהתבסס על עדויות ניסיוניות, הוא ערער נכונה על קביעתו של פול דיראק לפיה לשתיים מרמות האנרגיה של אטום המימן יש אותה אנרגיה. לאחר מכן, אחד מהדוקטורנטים שלו, וויליס לאמב, קבע שזו תולדה של מה שנודע כהזזה של לאמב, שעליה הוענק ללאמב בפרס נובל לפיזיקה ב-1955.[14]
ביחד עם הדוקטורנט הראשון שלו, מלבה פיליפס, עבד אופנהיימר על חישובים של רדיואקטיביות מלאכותית תחת הפצצה על ידי דיאוטריום. כאשר ארנסט לורנס ואדווין מקמילן הפציצו גרעינים בדיאוטריום הם מצאו שהתוצאות תואמות באופן מלא את התחזיות של ג'ורג' גאמוב. אולם כאשר בניסויים היו מעורבים אנרגיות גבוהות יותר וגרעינים כבדים יותר, התוצאות לא תאמו את התיאוריה. ב-1935, אופנהיימר ופיליפס פיתחו תיאוריה - הידועה כיום כתהליך אופנהיימר-פיליפס – שהצליחו להסביר את תוצאות הניסויים. תיאוריה זו עדיין בשימוש כיום.[18]
כבר ב-1930 כתב אופנהיימר מאמר שחזה בעצם את קיומו של הפוזיטרון. זה היה לאחר שמאמר מאת פול דיראק הציע כי לאלקטרונים יכולים להיות גם מטען חיובי וגם אנרגיה שלילית. המאמר של דיראק הציג משוואה, הידועה בשם משוואת דיראק, שאיחדה את מכניקת הקוונטים, תורת היחסות הפרטית והמושג החדש של ספין-אלקטרוני. כדי להסביר את אפקט זימן.[19] אופנהיימר, בהסתמך על מכלול הראיות הניסיוניות, דחה את הרעיון שהאלקטרונים החזויים בעלי מטען חיובי הם פרוטונים. הוא טען שהם יצטרכו להיות בעלי מסה זהה לאלקטרון, בעוד שניסויים הראו שהפרוטונים כבדים בהרבה מאלקטרונים. שנתיים לאחר מכן גילה קרל דייוויד אנדרסון את הפוזיטרון, שעליו קיבל את פרס נובל לפיזיקה לשנת 1936.[20]
בסוף שנות ה-30, אופנהיימר החל להתעניין באסטרופיזיקה, ככל הנראה בזכות ידידותו עם ריצ'רד טולמן, והביא לסדרה של מאמרים. בראשון שבהם, מאמר משנת 1938 שנכתב יחד עם רוברט סרבר בשם "על היציבות של ליבות כוכבי נייטרונים", [21] אופנהיימר אף חקר את תכונותיהם של ננסים לבנים. לאחר מכן, במאמר שכתב יחד עם אחד מתלמידיו, ג'ורג' וולקוף, "על ליבות מסיביות של כוכבי נייטרונים", [22] הם הוכיחו שקיים גבול, הנקרא גבול טולמן-אופנהיימר-וולקוף, למסת הכוכבים שמעבר לה הם לא יישארו יציבים ככוכבי נייטרונים ויעברו קריסה כבידתית. לבסוף, בשנת 1939, אופנהיימר ותלמיד נוסף שלו, ארטלנד סניידר, פרסמו מאמר "על התכווצות כבידה מתמשכת", [23] אשר חזה את קיומם של מה שמכונה היום חורים שחורים. לאחר מאמר הקירוב של בורן-אופנהיימר. מאמרים אלה נותרו המאמרים המצוטטים ביותר שלו, והיו גורמי מפתח בקידום המחקר האסטרופיזי בארצות הברית בשנות ה-50, בעיקר על ידי ג'ון א. ווילר.[24]
מאמרים של אופנהיימר נחשבו קשים להבנה אפילו על פי הסטנדרטים של הנושאים המופשטים שבהם היה מומחה. הוא אהב להשתמש בטכניקות מתמטיות אלגנטיות, אם כי מורכבות ביותר, כדי להדגים עקרונות פיזיקליים, אם כי לפעמים הוא ספג ביקורת על ביצוע טעויות מתמטיות, ככל הנראה מתוך חיפזון. "הפיזיקה שלו הייתה טובה", אמר תלמידו סניידר, "אבל החשבון שלו נורא".[14]
לאחר מלחמת העולם השנייה פרסם אופנהיימר רק חמישה מאמרים מדעיים, אחד מהם היה בביופיזיקה, ואף אחד לא לאחר 1950. מארי גל-מאן, שזכה בפרס נובל מאוחר יותר, שעבד כמדען אורח עם אופנהיימר במכון למחקר מתקדם ב-1951, הביע דעה זו:
לא היה לו 'כושר ישיבה' (Sitzfleisch). למיטב ידיעתי, הוא מעולם לא כתב מאמר ארוך או עשה חישוב ארוך, או דברים מסוג זה. לא הייתה לו סבלנות לכך; עבודתו הייתה מורכבת ממהלכים קטנים, אבל מבריקים למדי. אך הוא עורר השראה באנשים אחרים לעשות דברים נפלאים, והשפעתו הייתה פנטסטית.[25]
פרויקט מנהטןעריכה
ערך מורחב – פרויקט מנהטן
פיתוח הפרויקטעריכה
ב-18 בספטמבר 1942, קיבל על עצמו הצבא האמריקאי ניהול פרויקט סודי ביותר שעיקרו פיתוח נשק אטומי. אופנהיימר נחשב למועמד הראוי לניהולה של מעבדת הנשק הסודי, אך בשל פעילותו הפוליטית, הצבא לא אישר את סיווגו הביטחוני. בטופס ביטחוני שמילא הוא שטח את שמות הארגונים שבהם פעל ולדרישת הצבא הצהיר שהוא מנתק את כל קשריו עם הפוליטיקה. הוא מונה ל“מתאם הפריצה הגדולה” (הכינוי המקורי של הפרויקט שבהמשך שונה ל"פרויקט מנהטן") והחל לגייס את מיטב המדענים, בהם הפיזיקאים הנס בֶּתֶה, אדוארד טלר וכו'. המידור והסודיות של הפרויקט היו כה גדולים, עד שאפילו הארי טרומן, שהיה סגן נשיא ארצות הברית באותה תקופה, לא ידע עליו דבר. טרומן גילה על דבר קיומו של הפרויקט רק לאחר שהתמנה לנשיא בעקבות מותו של רוזוולט ב-1945.
אופנהיימר הציע את העיירה לוס אלאמוס, אותה הכיר במהלך מסעותיו, כאתר לבניית המעבדה. באותו זמן שכנו במקום מבנים של בית ספר לנערים שמוקמו בראש הר־שולחן שהתנשא לגובה של 2,200 מטר. לאחר הליך בנייה של מספר חודשים, נפתחה המעבדה במרץ 1943. תוך כשנתיים, הפך המחנה לעיירה ובה 4,000 אזרחים ו-2,000 אנשי צבא.
ניסוי טריניטיעריכה
ב-16 ביולי 1945, בוצע בלוס אלאמוס הניסוי הגרעיני הראשון - ניסוי טריניטי - שבמהלכו התחולל הפיצוץ האטומי הראשון בתולדות האנושות. במסגרת ההכנות לניסוי, גידר הצבא האמריקאי שטח של כ-40 קמ"ר ובנה בונקרים ממוגנים לצופים שיגיעו לחזות בניסוי. במהלך ראיון שנערך עמו בשנת 1965, תיאר אופנהיימר את תחושותיו בזמן שחזה בניסוי:[26]
היו אנשים שצחקו, היו אנשים שבכו, רובם שתקו. נזכרתי בשורה מכתבי הקודש ההינדיים, הבהגווד גיטא. וישנו מנסה לשכנע את הנסיך שעליו לבצע את חובתו, וכדי להרשים אותו הוא מתגלה בדמותו מרובת-הזרועות ומכריז, "עתה הנני המוות [אופנהיימר שגה: התרגום הנכון יותר לציטוט הוא זמן], מחריב העולמות'. אני מניח שבדרך זו או אחרת כולנו הרהרנו בכך.
הניסוי המוצלח העמיד למעשה לרשות ממשלת ארצות הברית נשק בעל עוצמת הרס והרג חסרות תקדים. כשבועיים וחצי לאחר הניסוי, נעשה שימוש מעשי בפצצת הגרעין בפעם הראשונה בהיסטוריה. ב-6 באוגוסט 1945, בשעה 08:14 הוטלה על העיר הירושימה שביפן פצצת אורניום. באודיטוריום בלוס אלאמוס התאסף קהל גדול שרקע ברגליו והריע כשאופנהיימר עלה על הבמה והניף את ידיו מעל לראשו כמנצח בזירת אגרוף. כעבור שלושה ימים החריבה פצצה נוספת את העיר היפנית נגסאקי. ב-14 באוגוסט 1945, הסתיימה המלחמה, לאחר הודעת הכניעה של יפן.
חבר הוועדה לאנרגיה אטומית של ארצות הבריתעריכה
לאחר המלחמה, עבד אופנהיימר בוועדה לאנרגיה אטומית של ארצות הברית - הגוף העליון שניהל את הפיתוח הגרעיני במדינה. הוא התנגד לפיתוח של פצצת מימן, הן משיקולים פרקטיים - הוא פקפק באפשרות לבנות מתקן כזה - והן משיקולים עקרוניים - הומניטריים, בהיותו מזועזע מהתוצאות ההרסניות של הפיצוצים הגרעיניים בהירושימה ובנגסאקי. אופנהיימר לא היה היחיד שהביע דעות כאלה. גם ג'וזף רוטבלט, שעבד לצד אופנהיימר בפרויקט מנהטן, התנגד באופן נמרץ להמשך פיתוח הפצצה מן הרגע שהוברר לו שגרמניה אינה מפתחת נשק גרעיני. רוטבלט עסק מאז בפעילות נגד נשק גרעיני.
בארצות הברית של ראשית שנות ה-50, שהייתה מודאגת מהמלחמה הקרה עם ברית המועצות תחת שלטון סטלין, די היה בעמדות כאלה כדי להפוך אפילו מדענים ידועים וחשובים כמו אופנהיימר לחשודים בנטיות קומוניסטיות.
בשנת 1953, קיבל אופנהיימר מסמך שנשלח על ידי יו"ר נציגות האנרגיה האטומית בארצות הברית לואיס סטראוס, ובו נטען שאופנהיימר מהווה סיכון ביטחוני. המסמך כלל 34 האשמות, שהתייחסו ברובן לעברו הקומוניסטי לכאורה. במסגרת המסמך נטען, בין היתר, כי משנת 1949, החל אופנהיימר להתנגד לפיתוח פצצת המימן, שהייתה לדעת הממשל האמריקאי האמצעי שיכריע במאבק בין המערב לבין מדינות המזרח הקומוניסטיות (שכונו "ציר הרשע").[דרושה הבהרה][3][27]
לאור מסמך זה, נדרש אופנהיימר להכריע אם להתפטר מתפקידיו כיועץ לענייני מדיניות לאומית לממשלה וכיועץ הנציבות לאנרגיה אטומית האמריקאית, או לערער על השעיית סיווגו הביטחוני הגבוה. במסמך תגובה ששלח לסטראוס, כפר אופנהיימר בהאשמות כנגדו וציין כי אינו מסכים להתפטר מתפקידיו, על אף עידודו של סטראוס לעשות כן.[28]
עבודתו של אופנהיימר בוועדה לאנרגיה אטומית הופסקה, לאחר שהסנטור ג'וזף מקארת'י הטיל ספק בנאמנותו של אופנהיימר לארצות הברית, בשל חשדו שהוא בעל נטיות קומוניסטיות. פרשת הדחתו של אופנהיימר עוררה סערה גדולה בקרב הקהילה המדעית בארצות הברית, וחלפו כעשר שנים עד ששמו טוהר לחלוטין.
שנות ה-50 וה-60עריכה
בשנות החמישים והשישים המשיך אופנהיימר ללמד ולחקור כמנהל המכון למחקר מתקדם בפרינסטון, ופרסם מספר ספרי מדע פופולריים, בהם ניסה להסביר לקהל הרחב את מושגי היסוד ואת שאלות המחקר העיקריות של הפיזיקה המודרנית. אופנהיימר ביקר בישראל בשנת 1966.
אופנהיימר נפטר ממחלת סרטן הגרון בשנת 1967. לאחר מותו גופתו נשרפה ואפרו פוזר בים.
ספריועריכה
- Oppenheimer, J. Robert (1954). Science and the Common Understanding. New York: Simon and Schuster. OCLC 34304713.
- Oppenheimer, J. Robert (1955). The Open Mind. New York: Simon and Schuster. OCLC 297109.
- Oppenheimer, J. Robert (1964). The Flying Trapeze: Three Crises for Physicists. London: Oxford University Press. OCLC 592102.
- Oppenheimer, J. Robert; Rabi, I.I (1969). Oppenheimer. New York: Scribner. OCLC 2729
- Oppenheimer, J. Robert; Smith, Alice Kimball; Weiner, Charles (1980).
- Robert Oppenheimer, Letters and Recollections. Cambridge, Massachusetts: Harvard University Press. מסת"ב 978-0-674-77605-0. OCLC 5946652.
- Oppenheimer, J. Robert; Metropolis, N.; Rota, Gian-Carlo; Sharp, D. H. (1984). Uncommon Sense. Cambridge, Massachusetts: Birkhäuser Boston. מסת"ב 978-0-8176-3165-9. OCLC 10458715.
- Oppenheimer, J. Robert (1989). Atom and Void: Essays on Science and Community. Princeton, New Jersey: Princeton University Press. מסת"ב 978-0-691-08547-0. OCLC 19981106
מורשת והנצחהעריכה
בתרבות הפופולרית אופנהיימר הוצג במאבקיו ובעימות שלו בין מיליטריסטים ימניים לבין אנשי רוח שמאליים בשאלה המוסרית של השימוש בנשק להשמדה המונית. שאלת אחריות המדענים כלפי האנושות עוררה השראה בדרמה של ברטולט ברכט "גלילאו" (1955), הותירה את חותמה על "הפיזיקאי" של פרידריך דורנמאט והיא הבסיס לאופרה דוקטור אטומי מאת ג'ון אדמס (2005), שהציגה את אופנהיימר כפאוסט של ימינו. מחזהו של היינר כיפהארדט של ג'יי רוברט אופנהיימר, לאחר שהופיע בטלוויזיה המערב-גרמנית, שודר בברלין ובמינכן באוקטובר 1964. התנגדויותיו של אופנהיימר הביאו לחילופי מכתבים עם כיפהארדט, שבו הציע המחזאי לבצע תיקונים. אך הגן על המחזה, שהוקרן בבכורה בניו יורק ביוני 1968, עם ג'וזף ויסמן בתפקיד אופנהיימר. מבקר התיאטרון של הניו יורק טיימס קלייב בארנס כינה אותו "מחזה זועם ופרטיזני" שצידד באופנהיימר אך הציג את המדען כ"טיפש וגאון טראגי". אופנהיימר התקשה לתמוך בהצגה זו. לאחר שקרא תמליל של מחזהו של כיפהארדט, איים אופנהיימר לתבוע את המחזאי, תוך שהוא מגנה את "האימפרוביזציות המנוגדות להיסטוריה ולאופי האנשים המעורבים". מאוחר יותר אמר אופנהיימר למראיין: "כל העניין הארור [השימוע הביטחוני שלו] היה פארסה, והאנשים האלה מנסים לעשות מזה טרגדיה. ...מעולם לא אמרתי שהתחרטתי על השתתפותי בצורה אחראית ביצירת הפצצה. אמרתי שאולי הוא [כיפהארדט] שכח את גרניקה, קובנטרי, המבורג, דרזדן, דכאו, ורשה וטוקיו; ...ושאם הוא התקשה כל כך להבין, עליו לכתוב מחזה על משהו אחר."
סדרת הטלוויזיה על אופנהיימר מ־1980, בכיכובם של סם ווטרסטון, זכתה בשלושה פרסי הטלוויזיה של BAFTA.
The Day After Trinity, סרט תיעודי משנת 1980 על רוברט אופנהיימר ובניית פצצת האטום, היה מועמד לפרס האוסקר וקיבל פרס פיבודי. חייו של אופנהיימר נחקרו בהצגה 'אופנהיימר' מאת טום מורטון-סמית'.
בנוסף לשימוש של מחברי ספרות, ישנן ביוגרפיות רבות, כולל "פרומתאוס האמריקאי: הניצחון והטרגדיה של ג'יי רוברט אופנהיימר" (2005) מאת קאי בירד ומרטין ג'יי שרווין שזכה בפרס פוליצר לביוגרפיה או אוטוביוגרפיה לשנת 2006. סיפורו של אופנהיימר נתפס לעיתים קרובות על ידי ביוגרפים והיסטוריונים כטרגדיה מודרנית. היועץ לביטחון לאומי והאקדמאי מקג'ורג' בונדי, שעבד עם אופנהיימר בפאנל היועצים של מחלקת המדינה, כתב: "חוץ מהעלייה והירידה יוצאת הדופן של אופנהיימר, לדמותו יש ממדים טרגיים לחלוטין בשילוב הקסם והשינוי. יהירות, אינטליגנציה ועיוורון, מודעות וחוסר רגישות ואולי בעיקר תעוזה ופטאליזם. כל אלה, בדרכים שונות, הופנו נגדו [בעיבודים] בדיונים."
כנס ותערוכת מאה שנים התקיימו ב-2004 בברקלי, [260] עם הליכי הכנס שפורסמו בשנת 2005 בשם Reppraising Oppenheimer: Centennial Studies and Reflections. מסמכי הכנס נמצאים בספריית הקונגרס.
כמדען, אופנהיימר זכור על ידי תלמידיו ועמיתיו כחוקר מבריק ומורה מרתק שהיה מייסד הפיזיקה התאורטית המודרנית בארצות הברית. מכיוון שתשומת הלב המדעית שלו השתנתה לעיתים קרובות במהירות, הוא מעולם לא עבד מספיק זמן על נושא אחד והוציא אותו לפועל כדי לזכות בפרס נובל, חקירותיו שתרמו לתיאוריה של חורים שחורים עשויים להצדיק את הפרס לו חי זמן רב מספיק כדי לראות אותם יוצאים לפועל על ידי אסטרופיזיקאים מאוחרים יותר. לכבודו נקרא אסטרואיד, 67085 אופנהיימר וכך גם מכתש הירח אופנהיימר. כיועץ למדיניות צבאית וציבורית, אופנהיימר היה מנהיג טכנוקרטי בשינוי יחסי הגומלין בין המדע לצבא ובהופעת "המדע הגדול". במהלך מלחמת העולם השנייה, מדענים אזרחיים הסתבכו במחקר צבאי במידה חסרת תקדים. בגלל האיום שהפשיזם מהווה לציוויליזציה המערבית, הם התנדבו בכמויות גדולות הן לסיוע טכנולוגי והן ארגוני למאמץ של בעלות הברית, מה שהוביל לפיתוח כלי רב עוצמה כמו מכ"ם, נתיך הקרבה ויישום מחקר מבצעי. כפיזיקאי תרבותי, אינטלקטואלי ותאורטי שהפך למארגן צבאי ממושמע, אופנהיימר ייצג את ההתרחקות מהרעיון שלמדענים יש "ראש בעננים" וכי לידע בנושאים אזוטריים קודמים כמו הרכב הגרעין האטומי אין יישומים "בעולם האמיתי".
יומיים לפני מבחן השילוש, אופנהיימר הביע את תקוותיו ופחדיו בציטוט של הבהגווד גיטה: "בקרב, ביער, בצלע ההרים, על הים הגדול הכהה, באמצע כידונים וחצים, בשינה, בבלבול, במעמקי הבושה, המעשים הטובים שאדם עשה לפני שהגן עליו."
ב־2021, החל כריסטופר נולאן לעבוד על סרט ביוגרפי על חייו של אופנהיימר.
לקריאה נוספתעריכה
- קאי בירד ומרטין ג'יי שרווין, פרומתאוס אמריקאי: הניצחון והטרגדיה של אבי פצצת האטום, מאנגלית: רחל אהרוני, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2012.
- אמיל פוירשטיין, יהודים מפורסמים במדע, 1956. עמ' 7–29.
קישורים חיצונייםעריכה
- רוברט אופנהיימר, באתר פרויקט הגנאלוגיה במתמטיקה
BioCast - אלף אישים באלף שניות: רוברט אופנהיימר, באתר iCast, 25 בפברואר 2011- רון מיברג, מעריב, כך הושלך ממציא פצצת האטום לפח האשפה של ההיסטוריה, באתר "פורבס ישראל", 22 ביוני 2015
- איתי נבו, הגאון מנתץ העולמות, במדור "היום לפני במדע" באתר של מכון דוידסון לחינוך מדעי, 22 באפריל 2017
- רוברט אופנהיימר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- רוברט אופנהיימר, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
רוברט ג'יי אופנהימר (1904-1967), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שולייםעריכה
- ^ 1 2 3 J. Robert Oppenheimer, atomicheritage.org
- ^ בירד ושרווין, בעמ' 22
- ^ 1 2 3 דליה קרפל, רוברט אופנהיימר - אני המוות, משמיד העולמות, באתר הארץ, 28 בנובמבר 2012
- ^ בירד ושרווין, בעמ' 30
- ^ בירד ושרווין, בעמ' 36
- ^ בירד ושרווין, בעמ' 40
- ^ בירד ושרווין, בעמ' 44
- ^ איתי נבו, 113 שנים להולדתו של רוברט אופנהיימר, מכון דוידסון, 22 באפריל 2017
- ^ בירד ושרווין, בעמ' 52
- ^ J. Robert Oppenheimer, biography.com
- ^ רות אלמוג, האור השחור של רוברט אופנהיימר, באתר הארץ, 19 בנובמבר 2012
- ^ בירד ושרווין, בעמ' 58
- ^ בירד ושרווין, בעמ' 59
- ^ 1 2 3 Bird & Sherwin 2005, p. 88
- ^ Bethe 1968a; reprinted as Bethe 1997, p. 178
- ^ Oppenheimer, J.R. (1930). "On the Theory of Electrons and Protons" (PDF). Physical Review (Submitted manuscript). 35 (1): 562–563. Bibcode:1930PhRv...35..562O. doi:10.1103/PhysRev.35.562. ארכיון (PDF) מ-24 ביולי 2018. נבדק ב-5 בנובמבר 2018.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ Oppenheimer, J.R.; Hall, Harvey (1931). "Relativistic Theory of the Photoelectric Effect". Physical Review. 38 (1): 57–79. Bibcode:1931PhRv...38...57H. doi:10.1103/PhysRev.38.57.
- ^ Cassidy 2005, p. 173
- ^ Dirac, P. A. M. (1928). "The quantum theory of the electron". Proceedings of the Royal Society of London. Series A. 117 (778): 610–624. Bibcode:1928RSPSA.117..610D. doi:10.1098/rspa.1928.0023. ISSN 1364-5021. JSTOR 94981. תבנית:Subscription
- ^ Cassidy 2005, pp. 162–163
- ^ Oppenheimer, J.R.; Serber, Robert (1938). "On the Stability of Stellar Neutron Cores". Physical Review. 54 (7): 540. Bibcode:1938PhRv...54..540O. doi:10.1103/PhysRev.54.540.
- ^ Oppenheimer, J.R.; Volkoff, G.M. (1939). "On Massive Neutron Cores" (PDF). Physical Review. 55 (4): 374–381. Bibcode:1939PhRv...55..374O. doi:10.1103/PhysRev.55.374. ארכיון (PDF) מ-16 בינואר 2014. נבדק ב-15 בינואר 2014.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ Oppenheimer, J.R.; Snyder, H. (1939). "On Continued Gravitational Contraction". Physical Review. 56 (5): 455–459. Bibcode:1939PhRv...56..455O. doi:10.1103/PhysRev.56.455.
- ^ Bird & Sherwin 2005, pp. 89–90
- ^ Bird & Sherwin 2005, p. 375
- ^ אופנהיימר קרא את הספר בסנסקריט המקורית. תרגומו לקטע זה מפרק 11, בית 32, היה חריג: הוא בחר לפרש את המילה कालो, קאלו, כ"מוות"; לרוב היא מתורגמת כ"זמן". עמנואל אולסבנגר, בתרגומו לעברית מ-1956 (עמ' ל"ב), בחר בנוסח: "אני הזמן, מחריב תבל." עוד על כך, ראה: The Gita of J. Robert Oppenheimer,James A. Hijiya
- ^ בירד ושרווין, בעמ' 9
- ^ בירד ושרווין, בעמ' 10