רוברט לה פולט

פוליטיקאי אמריקאי

רוברט מריון לה פוֹלֵט האבאנגלית: Robert M. La Follette, Sr.‎; ‏14 ביוני 185520 ביוני 1925) היה פוליטיקאי אמריקאי רפובליקני בולט ברבע הראשון של המאה העשרים, ואחד מעמודי התווך של התנועה הפרוגרסיבית שהשפיעה רבות על ארצות הברית בתקופה זו.

רוברט לה פולט
Robert M. La Follette Sr.‎
לידה 14 ביוני 1855
פרימרוז, ויסקונסין
פטירה 20 ביוני 1925 (בגיל 70)
וושינגטון די. סי.
מדינה ארצות הברית
מקום קבורה Forest Hill Cemetery עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה בית הספר למשפט של אוניברסיטת ויסקונסין עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה המפלגה הרפובליקנית
המפלגה הפרוגרסיבית (1934 - 1924)
בן או בת זוג בל קייס לה פולט (18811925) עריכת הנתון בוויקינתונים
סנאטור מטעם מדינת ויסקונסין
2 בינואר 190618 ביוני 1925
(19 שנים)
מושל ויסקונסין ה־20
7 בינואר 19011 בינואר 1906
(5 שנים)
חבר בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם המחוז השלישי של ויסקונסין
4 במרץ 18854 במרץ 1891
(6 שנים)
חתימה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

כמושל ויסקונסין, כסנאטור וכמועמד לנשיאות ארצות הברית נלחם נגד בעלי ההון והמונופולים הגדולים של זמנו, ולמען רפורמות פוליטיות. ידוע כמי שהחל בהנהגת הפריימריז הישירים בארצות הברית, בזכות היותו אחד המתנגדים הבולטים להשתתפות ארצות הברית במלחמת העולם הראשונה, ובהגנתו על חופש הביטוי בעת המלחמה. מאבקיו הרבים וסגנונו הלוחמני זיכו אותו בכינוי "בוב הלוחם" ("Fighting Bob").

תחילת דרכו עריכה

לה פולט היה בן למשפחת חוואים מוויסקונסין. סב סבו ההוגנוטי הגיע עם משפחתו לצפון אמריקה מצרפת בשל רדיפה דתית באמצע המאה ה-18, ונהרג במלחמת העצמאות האמריקנית.[1]

כשהיה בן חודשים ספורים נפטר אביו, ואמו גידלה אותו וחינכה אותו על הערצת זכר אביו. כשהיה בן 7 נישאה אמו בשנית לסוחר עשיר ומבוגר מעיירה סמוכה, ובצעירותו גדל בביתו. היחסים בינו לבין אביו החורג היו גרועים, בעיקר משום שהאב החורג, שהיה אוונגליסט בפטיסטי, פגע בו כשאמר שאביו הביולוגי נצלה בגיהנום בשל הדעות האגנוסטיות בהן החזיק. כשהיה בן 15 חזרה המשפחה לחווה, והוא ניהל אותה. אביו החורג נפטר כשהיה כבן 16, וב-1873, כשהגיע לגיל 18, עברה המשפחה למדיסון, שם למד באוניברסיטת ויסקונסין–מדיסון. לה פולט לא הצטיין בלימודיו, ועיקר מעייניו היו נתונים לפעילויות כגון עריכת עיתון הסטודנטים, חוגי משחק, ויכוחים ובעיקר נאומים - תחום בו הצטיין במיוחד כבר אז, ובמסגרתו זכה בתחרויות. באותה תקופה החל להתקרב לחוגים של צעירים עירוניים רפובליקניים (בניגוד לרקע הכפרי הדמוקרטי ממנו הוא בא). ב-1879 סיים את לימודיו, וב-1880 עבר בחינות הסמכה לעריכת דין. באותה שנה כבר זכה, כמועמד המפלגה הרפובליקנית, בבחירות למשרת התובע המחוזי במחוז דיין, הכולל את מדיסון.

ב-1881 נשא לאישה את בל קייס, אותה הכיר כשלמדו יחד באוניברסיטה. בל, שהייתה פעילה למען שוויון זכויות ומתן זכות הצבעה לנשים, הייתה שותפה למאבקיו בהמשך דרכו, ורתמה אותו למטרות עליהן היא נאבקה.

ב-1884, לאחר שתי קדנציות כתובע מחוזי, נבחר לה פולט כחבר בבית הנבחרים של ארצות הברית מטעם המפלגה הרפובליקנית. בבית הנבחרים התבלט בהגנה על זכויות האינדיאנים והאפרו-אמריקאים, ובעמדתו בעד מכסי מגן. בתקופה זו החל לבנות לעצמו רשת של פעילים פוליטיים במחוז הבחירה שלו, שהיו נאמנים לו אישית, במקום להסתמך על המנגנון המפלגתי, כמו רוב חברי הקונגרס. התנהלות זו הקנתה לו עצמאות פוליטית יחסית, ואפשרה לו לחוש את הלכי הרוח של בוחריו באופן טוב יותר, אך גם הכפיפה את פעולתו לאינטרסים שלהם. כך, בשל הדומיננטיות של בעלי משקי החלב במחוז הבחירה שלו, הוא יצא למלחמת חורמה במרגרינה, לה קרא באחד מנאומיו "תוצר מפלצתי של תאוות בצע וצביעות", וכן פעל עבור מגדלי הטבק והצמר למען הטלת מכסים על מוצרים מתחרים. כחבר בוועדה לענייני מיסים של בית הנבחרים, נטל לה פולט חלק בניסוח חוק המכסים שהוביל יושב ראש הוועדה ויליאם מקינלי (לימים נשיא ארצות הברית) ושנחקק ב-1890. אולם חוק זה, שהעלה באופן חד את המכסים והיה בלתי פופולרי, גרם ללה פולט לאבד את מושבו בבית הנבחרים בסוף אותה השנה, יחד עם חברי קונגרס רפובליקנים רבים אחרים. אחרי ההפסד בבחירות חזר לה פולט למדיסון ופתח משרד פרטי לעריכת דין.

לה פולט ניהל אורח חיים צמחוני[2].

המאבק בממסד המפלגתי בוויסקונסין עריכה

בסוף 1891 התרחשה תקרית שהפכה לאירוע מכונן בדרכו הציבורית של לה פולט. פילטוס סויר, האיש החזק של המפלגה הרפובליקנית בוויסקונסין, ונציג המדינה בסנאט האמריקאי, שהיה אחד מעשירי המדינה בזכות עסקי תעשיית העץ שלו, פנה אל לה פולט על מנת שיסייע לו במשפט שנערך נגד מקורביו, בו שימש כשופט גיסו של לה פולט. לה פולט דחה את הצעתו והאשים אותו בניסיון להשתמש בו על מנת להטות את המשפט,[3] בעוד סויר טען כי לא ידע על הקשר המשפחתי, וכי ניסה לשכור את לה פולט על מנת שיסייע בייצוג המשפטי. כשהפרשה התפוצצה, הפך לה פולט למנודה על ידי המנגנון הפוליטי של המפלגה במדינה, שנשלט בידי תעשיינים ובעלי הון כדוגמת סויר ומקורביו.

בהמשך העשור חבר לה פולט לתנועה חדשה של פרוגרסיבים. אחת מתביעותיה המרכזיות נגעה למיסוי של החברות הגדולות. בניגוד לאזרחים פרטיים ששילמו מס על פי רכושם, החברות מוסו על פי הכנסותיהן. ב-1893 פקד את ארצות הברית משבר כלכלי, שהביא להתמרמרות גדולה בקרב אזרחים שגובה תשלומי המס שלהם לא השתנה על אף שהכנסותיהם הצטמצמו, בעוד שהחברות הגדולות חויבו בשיעורי מס נמוכים יותר. כתוצאה מכך התדרדר גם השירות לאזרחים במדינות וברשויות המקומיות. לה פולט אימץ תביעה זו כאחת ממטרותיו העיקריות, יחד עם המאבק לטיהור הממסד המפלגתי מהשליטה של בעלי האינטרסים ובייחוד משליטת תעשיית העץ וחברות הרכבת (להן היה כוח כלכלי עצום באותה עת), שנאבקו נגד התביעות להעלאת תשלום המיסים שלהן.

ב-1896 ניסה לה פולט לזכות במועמדות המפלגה הרפובליקנית למשרת מושל המדינה. אנשי מנגנון המפלגה לא בחלו באמצעים על מנת למנוע ממנו לזכות במינוי. ניסיונם להריץ מועמדי קש בבחירות לצירי ועידת המפלגה בוויסקונסין נכשל, ולה פולט הגיע לוועידה עם כמות צירים מספקת על מנת לזכות במינוי. אולם בעזרת הפעלת לחץ על תומכיו של לה פולט בקרב הצירים, ואף מתן שוחד לחלקם, הצליחו אנשיו של סויר להבטיח את המינוי לאיש שלהם, אדוארד סקופילד, שבבחירות הכלליות גם נבחר לתפקיד.

לאור ניסיון זה החליט לה פולט לקדם את רעיון הפריימריז הישירים למינויים המפלגתיים, שיעבירו את מוקדי הכוח מבכירי המפלגות לידי הציבור הרחב.[4] בפברואר 1897 נשא נאום בנושא זה באוניברסיטת שיקגו בו הוא קרא: "חיזרו לערכים הבסיסיים של הדמוקרטיה. חיזרו אל העם!". על מנת להגביר את ההד של הנאום, הדפיס אותו ב-400 אלף עותקים ודאג שיצורפו חינם לעיתונים שונים ברחבי המדינה. הוא יצא למסע נאומים ברחבי המדינה בהם העלה את הדרישות לפריימריז ישירים ולהטלת מס על פי רכוש על חברות גדולות. כאשר המושל סקופילד הטיל וטו על חוק בנושא מיסוי חברות הרכבת, חשפו מקורביו של לה פולט בעיתונות המקומית שחברת רכבות גדולה הסיעה חינם סחורות של המושל מחוותו לביתו, ובהן אף אחת מפרותיו. לה פולט מיהר להפוך את "הפרה של סקופילד" לסמל לקשרי הון-שלטון.

ב-1898 נכשל שוב לה פולט בניסיונו לזכות במינוי המפלגה לתפקיד המושל, לאחר שגם הפעם שוחדו צירים שתמכו בו, ועל אלה מהם שעבדו בחברות הרכבת הופעלו איומים שיאבדו את מקום עבודתם. בניגוד לכישלון האישי, הצליח לה פולט להעביר בוועידת המפלגה של המדינה סעיף במצע שיתמוך ברעיון הפריימריז הישירים. בהתמודדותו השלישית על המינוי הרפובליקני למשרת המושל ב-1900, אחרי שסויר נפטר והמנגנון שלו איבד מכוחו, כבר הצליח לה פולט לזכות במינוי ללא התנגדות ממשית, ובהמשך גם בתפקיד המושל עצמו.

כהונתו כמושל ויסקונסין והנהגת הפריימריז הישירים עריכה

 
לה פולט נואם בשנת 1905

עם כניסתו לתפקיד החל לה פולט במאבק להעברת שתי הרפורמות שהיו בראש מעייניו: הפריימריז הישירים ומיסוי חברות הרכבת. חלק מאנשי מפלגתו ציפו שעם בחירתו הוא ירכך את דרישותיו, אולם לה פולט ראה בהבטחות הבחירות שלו חוזה עם הבוחרים, וסירב להצעות פשרה. הוא אף הטיל וטו על חוק שהנהיג פריימריז רק באופן חלקי, על משרות מקומיות. הוא הצליח להרגיז גם חלק מתומכיו בכך שהתמקד רק בשני נושאים אלה, והזניח נושאים אחרים. המאבק התיש אותו, וגרם לו במאי 1901 להתמוטטות נפשית שנמשכה כשנה ולוותה גם בבעיות עיכול קשות. למרות זאת, במהלך 1902 שב לפעילות פוליטית, והצליח לזכות שוב במינוי מפלגתו למשרת המושל. בבחירות הכלליות התמודד מול ראש עיריית מילווקי, דמוקרט שכראש עיר תמך במונופולים והתנגד לרפורמות. לה פולט איבד מצביעים רפובליקנים שמרנים ומקורבים לעסקים הגדולים, אולם זכה בתמיכתם של מצביעים דמוקרטים תומכי רפורמות.

בקדנציה השנייה שלו הצליח לה פולט להעביר בבית המחוקקים, למרות התנגדות מצד חלק מנציגי מפלגתו הרפובליקנית ובעזרת תמיכה של נציגים דמוקרטיים, את שתי הרפורמות עליהן נלחם: הרפורמה במס על חברות הרכבת וחוק הפריימריז הישירים, שהתקבל בכפוף למשאל עם שנערך בבחירות של 1904 בו זכה החוק לרוב גדול. במקביל, סימן לה פולט מטרה חדשה: רגולציה של תעריפי הובלת הסחורות ברכבות, אותה ראה כהכרחית על מנת לא לאפשר לחברות הרכבת לגלגל את העלאת המיסים אל כיסו של הנוסע. גם רפורמה זו נתקלה בהתנגדות קשה מצד בעלי בריתם של בעלי חברות הרכבת בבית המחוקקים. בתגובה יצא לה פולט במסע נאומים ברחבי המדינה, בהם הסביר לאזרחים מדוע הרפורמה הזו תשרת אותם. במיוחד הוא הגיע למחוזות הבחירה של מתנגדי הרפורמה ובעיקר תקף דווקא נציגים ממפלגתו, נאם נגדם, הקריא את רשימת הצבעותיהם ("roll call") נגד הרפורמות, וטען שהם בוגדים ברצון הבוחרים.

אחד ממתנגדיו הפוליטיים בוויסקונסין תיאר את סגנון נאומו: "הוא נלהב, הוא דרמטי, הוא רב עוצמה. הוא ניצב מול הקהל בעיניים בורקות ובאנרגיה של ארבעים איש. הוא משכנע על ידי שימוש ברטוריקה באופן מתוכנן בקפידה - לא ספונטני, ולכן אפקטיבי. הקהל נשטף בזרם של מילים ומשפטים מבלי שיהיה להם זמן, ובדרך כלל גם לא רצון, לשקול ולנתח אותם." .[5]

הקרב שניהל לה פולט נגד מתנגדיו בתוך המפלגה (שנודעו בשם "Stalwarts" - "נאמנים") הגיע לשיא דרמטי בוועידת המפלגה הרפובליקנית של ויסקונסין בקיץ 1904. לה פולט זכה ברוב של הצירים לוועידה, אבל מתנגדיו לא הכירו בכך, ניסו לעורר מהומה ובחסותה להכניס בכוח לאולם הוועידה נציגים שלא נבחרו, וכשנכשלו בכך פרשו לוועידה משלהם שהוכנה מראש, בה בחרו מועמד אלטרנטיבי לתפקיד המושל ונציגים מטעמם לוועידת המפלגה הארצית. המוסדות הארציים של המפלגה הרפובליקנית הכירו בוועידה של "הנאמנים", מתנגדי לה פולט, אולם בית המשפט העליון של ויסקונסין הכיר בוועידה של תומכי לה פולט, ובמינויים שלהם למועמדים לקראת הבחירות במדינה, כולל מועמדותו של לה פולט למושל. לה פולט ניצח בבחירות הכלליות ברוב קטן, אולם משאל העם על הנהגת הפריימריז עבר ברוב גדול, וגם הרכב בית הנבחרים הפך לנוח יותר מבחינתו.

בתקופה זו החל לה פולט לזכות גם בתשומת לב ארצית, בזכות העיתונאים "גורפי הרֶפֶשׁ" ("Muckrakers") שחשפו עוולות ושחיתויות, ובייחוד בזכות לינקולן סטפנס שפרסם ב-"McClure's Magazine" כתבה נרחבת עליו ועל מאבקו בממסד הרפובליקני בוויסקונסין.

כשהתכנס בית הנבחרים החדש של ויסקונסין בתחילת 1905 הוא בחר בלה פולט כסנאטור מטעם המדינה בסנאט של ארצות הברית (בתקופה זו, לפני קבלת התיקון ה-17 לחוקת ארצות הברית, מינו בתי הנבחרים של כל מדינה את נציגי המדינה לסנאט האמריקאי). אולם לה פולט השאיר את המושב בסנאט ריק והמשיך בכהונתו כמושל עד לסוף השנה, כדי להשלים את הליכי חקיקת הרגולציה על תעריפי הרכבות.

עם עזיבתו את התפקיד השאיר אחריו לה פולט מורשת של ממשל שיוזם רפורמות, בשיתוף עם קבוצות אזרחים ועם האקדמיה (ובייחוד אוניברסיטת ויסקונסין), מורשת שנמשכה גם על ידי רבים מיורשיו בתפקיד ושהפכה את המדינה ל"מעבדת דמוקרטיה" במה שכונה "The Wisconsin Idea".

הפריימריז הישירים שהוא היה הראשון להנהיגם בוויסקונסין כמושל, הלכו ותפסו מקום חשוב במערכת הפוליטית האמריקאית במהלך המאה ה-20, עד שבשנות ה-70 הפכו לדרך העיקרית לבחירת מועמדים לתפקידים השונים.

תחילת הכהונה בסנאט עריכה

ב-1 בינואר 1906 התפטר לה פולט מתפקיד מושל ויסקונסין, ושלושה ימים אחר כך הושבע כסנאטור והחל את כהונתו בסנאט, שנמשכה עד יומו האחרון.

לה פולט החל את כהונתו בתקופה בה הסנאט היה מצוי תחת גל של ביקורת ציבורית רבה על שמרנותו ועל הפיכתו לכלי שרת בידי האינטרסים של בעלי ההון החדשים ("הברונים השודדים"). גל הביקורת הגיע לשיאו בפברואר 1906, כשהמגזין קוסמופוליטן של ויליאם רנדולף הרסט פרסם סדרת כתבות של העיתונאי "גורף הרפש" דייוויד גראם פיליפס בשם "בגידת הסנאט".

עם כניסתו לסנאט, כבר היה לה פולט דמות מוכרת בציבור ברחבי ארצות הברית, וההנהגה הרפובליקנית שחששה ממנו מינתה אותו לוועדות שוליות. אף על פי כן, המשיך לה פולט במאבקו בשם הצרכן נגד חברות הרכבת. שתי פעולותיו הראשונות בנושא נכשלו מבחינה חקיקתית, אולם שימשו את לה פולט ציבורית: הוא ניצל דיון ב"וועדה לענייני אינדיאנים" כאשר חשף סעיף בחוק שנדון בה שאיפשר לחברות הרכבת לרכוש אדמות בשמורות אינדיאנים בהן היו מאגרי פחם. הוא דרש להטיל מגבלות על כמות האדמות שיכול לקנות רוכש יחיד, ואף לתת סמכויות לנשיא למנוע מכירת אדמות ציבור לכרייה עד שתובטח תחרות שתביא להורדת מחירים לצרכן. לה פולט הובס בסנאט, אך הצליח לעניין את העיתונות בנושא.

כאשר הובא באותה השנה לדיון "חוק הפבורן", שקידם הנשיא תאודור רוזוולט, והקנה לנציבות הסחר הבין-מדינתי סמכות לפיקוח על תעריפי הרכבת, הציע לה פולט תיקונים שנועדו להרחיב עוד יותר את סמכויות הנציבות ביחס למה שהציע החוק, ושיאפשרו לה לדון בתלונות על פגיעה בצרכנים, ולא רק בתלונות מטעם חברות המובילים הגדולות. לה פולט נימק את התיקון בנאום ארוך במליאת הסנאט, בניגוד לנוהג שהיה מקובל אז שסנאטורים חדשים נמנעים מנאומים במליאה.[6] כאשר הסנאטורים שנכחו באולם עזבו במחאה, הוא המשיך לנאום לפרוטוקול ולקהל ביציע, אמר שציבור הצרכנים חושד בסנאטורים בבגידה ושבכך שהם יוצאים מהאולם הם מרשיעים את עצמם, והזהיר אותם שבעתיד הציבור ידאג שהם לא יחזרו למקומות אותם עזבו. בהצבעה נפלה הצעת התיקון ברוב גדול, אולם שוב הצליח לה פולט לעורר עניין ציבורי בעזרת העיתונות.

בזמן פגרת הסנאט יצא לה פולט למסע נאומים מפרך ברחבי ארצות הברית שנמשך מספר חודשים. הוא עבר ממדינה למדינה ונאם על חשיבות המאבקים שלו בסנאט. הוא טען שמכיוון שבעיתונים כבר לא מתפרסמות רשימות ההצבעה של הסנאטורים חוץ מבמקרים בודדים, יכולים הסנאטורים לבגוד בשולחיהם עשרות פעמים בשנה, מבלי שאלה ידעו, ואף החל לקרוא את רשימות ההצבעה ("roll calls") של הסנאטורים על התיקונים שהציע כפי שעשה שנתיים קודם לכן בוויסקונסין. בצורה זו הצליח להביך סנאטורים רבים ואף לפגוע במעמד הפוליטי של חלק מהם.[7]

כשחזר מהפגרה בתחילת 1907, הביא בפני הסנאט הצעת חוק, שגובשה יחד עם נציגי איגוד של עובדי רכבות, להגבלת שעות העבודה של עובדי הרכבת ל-16 שעות רצופות, על מנת להגביר את הבטיחות הן לעובדים והן לנוסעים, שאלפים מהם נפגעו כל שנה בתאונות. על אף שגם הפעם התנגדה ההנהגה הרפובליקנית להצעת החוק, המורא מפני מסעות הקראת ההצבעות של לה פולט הביא 13 מחבריו למפלגה להצטרף לרוב הסנאטורים הדמוקרטים, והחוק התקבל.[8]

המשבר הכלכלי של 1907 וחוק אולדריץ'-ורילנד שחוקק בעקבותיו ב-1908, סיפקו ללה פולט מטרה חדשה לצאת נגדה: "מונופול הכסף". את החוק העלה בסנאט הסנאטור רב ההשפעה נלסון אולדריץ', שהיה יושב ראש ועדת הכספים של הסנאט, המנהיג בפועל של הפלג השמרני של המפלגה הרפובליקנית וחתנו של אייל הנפט ג'ון ד. רוקפלר. במרץ 1908, בעת הדיון על החוק, העלה לה פולט האשמה כי הכלכלה האמריקאית נשלטת בידי "קבוצה של כמאה איש" שאת שמותיהם הגיש בכתב, ושרובם קשורים לשתי קבוצות הון: סטנדרד אויל (שהוקמה על ידי רוקפלר, חותנו של אולדריץ') ו"מורגן" של ג'יי. פי. מורגן.

לה פולט לא רק שהאשים כי החוק המוצע נועד לשרת את האינטרסים שלהם, אלא אף טען שהם יצרו את המשבר באופן מלאכותי ומכוון על מנת לשרת את הספקולציות הפיננסיות שלהם, לאפשר לגרום לפשיטת רגל של מתחריהם ולהשתלט עליהם, ועל מנת שהפניקה תוביל לחקיקה שתשרת אותם ותאפשר להם לשדוד את הקופה הציבורית.[9]

בדיון הסופי על קבלת החוק, ניסה לה פולט יחד עם שני סנאטורים דמוקרטיים, ויליאם סטון ממיזורי ותומאס גור מאוקלהומה, לעצור את תהליך החקיקה בעזרת פיליבסטר. במהלך הפיליבסטר, שהתחיל בצהרי 29 במאי, שבר לה פולט את השיא לנאום רצוף בסנאט[10] בנאום שנמשך כ-18 שעות. במהלך הנאום ניסו אולדריץ' והנהגת המפלגה הרפובליקנית בסנאט לעצור את הפיליבסטר בכל דרך אפשרית, ועל מנת להתיש אותו מנעו כמעט כל אפשרות להפסקה בדיון. הוא נעזר בכלל שדרש קיום קוורום של סנאטורים, ודרש עשרות פעמים ספירה של מספר הסנאטורים הנוכחים על מנת לנצל את זמן הספירה למנוחה קצרה. במהלך הדיון הוא אכל סנדוויצ'ים ושתה תערובת של חלב וביצים. כשהחל ללגום מאחד מקנקני התערובת שהוגשו לו הוא חש שמשהו אינו כשורה, וביקש לסלק את המשקה. מאוחר יותר נערכה בדיקה והתברר כי במשקה שבקנקן היה רעלן בכמות שהייתה עלולה לגרום למותו.[11]

לבסוף, נכשל הפיליבסטר כשהסנטור גור, שהיה עיוור, סיים את נאומו וביקש להעביר את זכות הדיבור לסנאטור סטון, שבדיוק לא היה באולם. אולדריץ' מיהר לנצל את התקלה, ופתח בהצבעה בה החוק עבר, ונשלח לחתימה בידי הנשיא עוד באותו הלילה.[12]

בראש המחנה הפרוגרסיבי עריכה

 
רוברט לה פולט בשנת 1911

תשומת הלב הרבה שמשך לה פולט בפעולותיו בסנאט הפכה אותו למועמד רציני לקראת הבחירות לנשיאות ב-1908. איל העיתונות ויליאם רנדולף הרסט ניסה להריץ אותו כמועמד עצמאי, אולם לה פולט סירב, וכפי שעשה בוויסקונסין, העדיף להמשיך להילחם בתוך המפלגה. הוא ניסה לזכות במועמדות המפלגה הרפובליקנית, אולם מסע הבחירות שלו נכשל והוא לא הצליח לזכות בצירים לוועידת המפלגה מלבד אלה של ויסקונסין. במינוי זכה ויליאם טאפט, שנחשב עם בחירתו כממשיכו של רוזוולט וכאיש שנוטה לכיוון המחנה הפרוגרסיבי במפלגה.

בתחילת 1909 ייסד לה פולט שבועון בשם "La Follette's Weekly", שלאחר מכן הפך לירחון "The Progressive" הקיים עד ימינו, על מנת לקדם את עמדותיו. השבועון הופץ בכ-50 אלף עותקים, חציים בוויסקונסין, ולשם הפצתו נעזר באנשי ממון אוהדים שתרמו למטרה. לה פולט היה העורך, אשתו הייתה אחראית על מדורי הבית והחינוך וילדיהם כתבו גם הם מאמרים. סיסמת השבועון הייתה: "You Shall Know the Truth and the Truth Shall Make You Free" (דע את האמת והאמת תעשה אותך חופשי).

הבחירות של 1908 לסנאט היוו זריקת עידוד ללה פולט כאשר נבחרו (עדיין על ידי בתי המחוקקים המדינתיים) סנאטורים נוספים מהמחנה הפרוגרסיבי במפלגה הרפובליקנית, חלקם על חשבון סנאטורים שמרנים שלה פולט הוקיע במסעות הנאומים שלו. על פי דעת פרשנים פוליטיים בני התקופה, הדבר אכן היה בשל פעולותיו של לה פולט. בסנאט החדש היה כבר מחנה ממשי של סנאטורים רפובליקנים "מורדים" ("insurgents"), בעיקר מהמערב התיכון, שפעל בראשות לה פולט כמעט כסיעה עצמאית.

האתגר הראשון שעמד בפניהם היה הרפורמה במכסי המגן שאותה הבטיח הנשיא טאפט במצעו. טאפט אכן מיהר לדרוש מהקונגרס לדון בהפחתת מכסים, והגרסה של בית הנבחרים לחוק המכס החדש הפחיתה רבים מהמכסים. אולם אנשי הממסד בסנאט, בראשות אולדריץ', דרשו דווקא להעלות תעריפי מכס רבים. הדיון חשף את ההבדל בבסיסי התמיכה של שני המחנות: המחנה השמרני ייצג את האינטרסים של אנשי התעשייה שמכסים גבוהים על תוצרת מתחרה הגדילה את רווחיהם, ואילו המחנה הפרוגרסיבי דיבר בשם האינטרס של הצרכנים - עובדים שבמשך כעשור שכרם נשחק בשל האינפלציה וחוואים שעליית המכסים פגעה בהם יותר משהועילה להם. לבסוף ניצח המחנה השמרני והחוק עבר חרף התנגדות הפרוגרסיבים.

נושא נוסף שעלה בדיון היה מאין לגייס את ההכנסות שבכל זאת אבדו בשל הורדת המכס. אנשי המחנה הפרוגרסיבי דרשו הנהגת מס הכנסה פרוגרסיבי. אולם רבים טענו שפסק דין פולוק של בית המשפט העליון מ-1895 לא מאפשר זאת ללא תיקון החוקה. לה פולט ואנשיו דרשו לנסות בכל זאת להנהיג את מס ההכנסה, אולם הנשיא טאפט סירב, ויחד עם אולדריץ' הוא החליט להנהיג מס חברות, ולהביא את הנושא של מס ההכנסה להליך של תיקון לחוקה, שיקפיא את הנושא לשנים רבות אם לא לתמיד. על אף שבטווח הקצר היה זה ניצחון של המחנה השמרני, בטווח הארוך הוליד הדבר את התיקון ה-16 שאושר אחרי מאבקים רבים ב-1913 ושהיה אחד ההישגים הגדולים של התנועה הפרוגרסיבית.

תוצאה נוספת של חוק המכס הייתה הקרע שנוצר בין המחנה הפרוגרסיבי לבין הנשיא טאפט, אותו הם האשימו בכך שהפך לבובה של אולדריץ' ואנשי הממסד השמרני. הקרע החריף בעקבות פרשה בה פיטר טאפט את גיפורד פינצ'ו, ראש שירות היערות של ארצות הברית וידידו של תאודור רוזוולט, אחרי שהוא האשים את שר הפנים שמונה בידי טאפט, בכך שהוא פועל נגד תנועת שימור הסביבה ואף שניסה לחבל בחקירה נגד השתלטות מונופול על אדמות לכרייה.

בבחירות של 1910 נבחר מחדש לה פולט לסנאט על ידי בתי המחוקקים של ויסקונסין. לה פולט סבל מבעיה של אבנים בכיס המרה ששיבשה את מסע הבחירות שלו, ולעזרתו נחלצו אנשי המחנה הפרוגרסיבי מכל רחבי ארצות הברית שבאו לנאום בוויסקונסין כדי להבטיח את בחירתם של צירים שיתמכו בו. באותה שנה נבחרו 5 סנאטורים פרוגרסיביים חדשים, בעוד ש-7 סנאטורים מהמחנה השמרני איבדו את מקומם, והמחנה הפרוגרסיבי במפלגה הרפובליקנית הצליח להפוך ללשון מאזניים בסנאט. השליטה בבית הנבחרים עברה לידי המפלגה הדמוקרטית, ובמדינות שונות נבחרו מושלים פרוגרסיביים, ובראשם היירם ג'ונסון בקליפורניה.

בינואר 1911 היה לה פולט הרוח החיה מאחורי הקמת ה"הליגה הפרוגרסיבית הרפובליקנית הלאומית" -"National Progressive Republican League".‏[13] אל הליגה הצטרפו 9 סנאטורים, 16 חברי קונגרס, 4 מושלים ואנשי ציבור ופובליציסטים פרוגרסיבים, והיא התארגנה על מנת לפתוח סניפים בכל 46 מדינות ארצות הברית. אולם מי שסירב להצטרף ליוזמה היה הנשיא לשעבר תאודור רוזוולט.

חמש הדרישות העיקריות של הליגה היו:[14]

  1. בחירה ישירה של סנאטורים
  2. פריימריז ישירים למועמדות לתפקידים ציבוריים
  3. בחירה ישירה של נציגי המדינות לוועידות שבוחרות את מועמדי המפלגות לנשיאות
  4. הנהגה ברמה המדינתית של משאלי עם לקבלת חוקים ולהדחת נציגים מכהנים (Recall Election)
  5. חקיקת חוק מקיף למניעת שחיתות

הדרישה הראשונה התקבלה עם העברת התיקון ה-17 לחוקה, שאושר בקונגרס ב-1912 ונכנס לתוקף אחרי אשרור במדינות בתחילת 1913. הדרישה לבחירת צירי המדינות לוועידות המפלגות התקבלה חלקית, כאשר ב-14 מדינות נבחרו הצירים לוועידת המפלגה הרפובליקנית בפריימריז. גם הדרישות לגבי משאלי עם התקבלו חלקית ברמה המדינתית.

ההתמודדות למועמדות המפלגה לנשיאות ב-1912 עריכה

בסתיו 1911 החל לה פולט את מסע הבחירות שלו על מנת לזכות במועמדות המפלגה הרפובליקנית לנשיאות. בתחילה הוא הצטייר כמועמד המרכזי של המחנה הפרוגרסיבי אל מול הנשיא המכהן טאפט, אולם ברקע עמדה האפשרות שתאודור רוזוולט יצטרף גם הוא למרוץ.

במקום לצאת למסע נאומים ברחבי המדינה כמצופה, הסתגר לה פולט שבועות רבים על מנת לכתוב את האוטוביוגרפיה שלו. פרסומה של האוטוביוגרפיה בראשית 1912 אמנם הביאה לתמיכה ציבורית בו, אולם רבים מאנשי המחנה הפרוגרסיבי חשו שבהסתגרותו איבד לה פולט את המומנטום, והחלה זליגה של אנשים ממחנהו למחנה רוזוולט, שטרם הכריז על מועמדותו. למרות זאת, מסע הבחירות של לה פולט החל לצבור תאוצה. הוא נאם ברחבי ארצות הברית ובינואר 1912 נאם בפני קהל נלהב שמילא את הקרנגי הול בניו יורק, כשעוד אלפים צובאים על דלתות האולם.

מסע הבחירות הגיע לקצו המעשי בן לילה: ב-2 בפברואר הגיע לה פולט לפילדלפיה לנאום בארוחת ערב של איגוד המוציאים לאור של כתבי העת בארצות הברית, אירוע בו השתתפו עוד כמה מבכירי המועמדים. אולם לה פולט לא הגיע לשם במיטבו. מעבר לתשישות ממסע הבחירות, בתו הייתה אמורה לעבור ניתוח למחרת, ומרוב דאגה הוא לא אכל כל היום. לה פולט החל את נאומו קרוב לחצות, לאחר וודרו וילסון. כשהקהל המותש הגיב בשעמום לנאום הכתוב, החל לה פולט לגעור בו. הוא התבלבל, חזר על דבריו שוב ושוב ואיבד את תחושת הזמן. הנאום, שאמור היה להימשך חצי שעה, נמשך שעתיים, ולמחרת דיווחו כל העיתונים על כך שלה פולט סבל מהתמוטטות נפשית, והספידו את מסע הבחירות שלו.[15]

על אף שרבים מתומכיו נטשו אותו אחרי הנאום הקטסטרופלי בפילדלפיה, ואחרים המליצו לו לפרוש או לפחות לפעול בשיתוף פעולה עם רוזוולט, המשיך לה פולט במירוץ המשולש מול טאפט ורוזוולט. הוא פיתח מרירות רבה כלפי רוזוולט, והעלה האשמות שהוא נהנה מתמיכה של בעלי האינטרסים, שמקווים לבלום את התנועה הפרוגרסיבית האמיתית. לה פולט זכה בניצחונות בשני הפריימריז הישירים הראשונים בהיסטוריה - בצפון דקוטה במרץ, ובמדינתו ויסקונסין באפריל. אולם ביתר ההתמודדויות הוא נחל תבוסה. מבין 14 המדינות בהן התקיימו פריימריז ניצח רוזוולט ב-9.

גם בוועידה עצמה סירב לה פולט לשתף פעולה עם רוזוולט. טאפט הצליח לקבל את מועמדות המפלגה בזכות הצירים שנבחרו ברוב המדינות בשיטה הישנה על ידי אנשי הממסד, ורוזוולט פרש עם תומכיו מהמפלגה הרפובליקנית ורץ לנשיאות בראש מפלגה פרוגרסיבית עצמאית (Bull Moose). לה פולט לא הצטרף אליו, ותמך באופן לא רשמי במועמד המפלגה הדמוקרטית וודרו וילסון, שנמנה אף הוא עם המחנה הפרוגרסיבי בפוליטיקה האמריקאית. בבחירות הכלליות ניצל וילסון את הפיצול במחנה הרפובליקני, וזכה בנשיאות.[16]

בתקופת נשיאותו של וילסון עריכה

 
לה פולט (באמצע) עם מנהיג איגוד הימאים אנדרו פורוסת (משמאל) והעיתונאי "גורף הרפש" לינקולן סטפנס (מימין) ב-1915, אחרי העברת "חוק הימאים"

לאחר הבחירות של 1912, בהן נבחר וודרו וילסון לנשיא והדמוקרטים זכו גם לרוב בסנאט, איבד לה פולט את מעמדו. הפיצול הפנימי ותוצאות הבחירות הביאו לירידת כוחו של המחנה הפרוגרסיבי הרפובליקני הן במפלגתם, והן במחנה הפרוגרסיבי האמריקאי הכולל, בו הבכורה עברה לאגף הפרוגרסיבי במפלגה הדמוקרטית. לה פולט כבר לא היה מנהיג של מחנה, אלא פעל כסנאטור בודד. גם השבועון אותו ייסד נקלע לקשיים: מספר הקוראים ירד והתרומות התמעטו. חרף הקשיים, הוא לא סגר אותו אלא הפך אותו לירחון.

בסנאט פעל לה פולט בשיתוף פעולה מסוים עם וילסון והדמוקרטים. הוא תמך ביוזמות סוציאליות, אך התנגד להקמת הבנק הפדרלי, מתוך חשש שהוא ישרת את בעלי ההון והבנקאים הגדולים, אנשי "מונופול הכסף". ב-1915, לאחר 5 שנים של ניסיונות, הצליח להעביר בקונגרס את "חוק הימאים" ששיפר את תנאי העבודה והבטיחות של הימאים. החוק, שכלל גם דרישה להצבת מספר מספיק של סירות הצלה על סיפון הספינות, קיבל דחיפה בעקבות טביעת ה"טיטניק" ב-1912, בה המחסור בסירות הצלה גרם למותם של רבים מקרב כ-1,500 הנספים, אותם תיאר לה פולט "קורבנות של חמדנות ורדיפת בצע שרבים רואים בה רצח".

במלחמת העולם הראשונה עריכה

לה פולט חזר להיות דמות לאומית בתקופת מלחמת העולם הראשונה. ברוב התקופה, שהחלה בסוף 1914, שמרה ארצות הברית על נייטרליות, אולם עם התפתחות המלחמה היא נטתה יותר ויותר לצד מדינות ההסכמה, עד שהצטרפה רשמית למלחמה לצדן באפריל 1917. לה פולט היה אחד מהמתנגדים החריפים להצטרפות ארצות הברית למלחמה, וגם לאחר הצטרפותה למלחמה המשיך לפעול נגד הגברת המעורבות האמריקאית בה.

עם פרוץ המלחמה הוא שיבח את הנשיא וילסון על כך שדבק בנייטרליות, ועל כך שסירב לדרישות להתחיל בהכנות למלחמה, שבאו בעיקר מהרפובליקנים השמרנים. הוא טען שבעלי ההון, התעשיינים ובעלי בריתם במערכת הפוליטית מתכננים, במסווה של "פטריוטיות" ו"מוכנות למלחמה", מסע לחימוש ארצות הברית על מנת לצבור רווחים לכיסם, וקרא "להוציא את הרווחיות מהמלחמה" - "Take the profit out of war".

בתחילת 1915 העביר לה פולט החלטה בסנאט שקראה לווילסון לכנס את ראשי המדינות הנייטרליות, ולעצור את המלחמה על ידי הגבלות על ייצור וייצוא כלי נשק, העברת ייצור התחמושת לידיים ממשלתיות, והקמת טריבונל בינלאומי, אולם להחלטה לא הייתה כל השפעה על ממשל וילסון.

עם התגברות האהדה למדינות ההסכמה בקרב הציבור, העיתונות והמערכת הפוליטית, והקריאות להצטרף למלחמה, הציע לה פולט באפריל 1916 הצעת חוק שתחייב שהאישור להצטרפות למלחמה יתקבל במשאל עם, ולא רק על ידי הקונגרס כקבוע בחוקה.

בתחילת 1917, עוד לפני הצטרפות ארצות הברית למלחמה, הוביל פיליבסטר שטירפד הצעת חוק שביקש הנשיא וילסון להעביר. ההצעה הייתה אמורה לאפשר חימוש של ספינות סוחר אמריקאיות כתגובה למלחמת הצוללות הגרמנית נגד ספינות סוחר אמריקאיות שהובילו מטען לבריטניה.

באפריל, כאשר הנשיא וילסון ביקש מהקונגרס לאשר את הכרזת המלחמה נגד גרמניה, התנגד לה פולט לאישור פה אחד של ההצעה בסנאט, וכפה הצבעה בה היה רק אחד מבין שישה סנאטורים שהצביע נגד ההצעה.

לאחר שארצות הברית הצטרפה למלחמה, התנגד לגיוס החובה שהוטל ול"חוק הריגול" שבין השאר הוציא מחוץ לחוק קריאה לסרבנות. לה פולט גם נאבק על כך שעיקר המימון למלחמה יבוא ממסים גבוהים על חברות שהרוויחו מייצור לצורכי המלחמה, ופחות ממלווים מהציבור וממסי קנייה על מצרכי יסוד - מאבק שהצליח חלקית.

התנגדותו למלחמה הפכה אותו לאחד האישים השנואים בארצות הברית. הוא צויר בקריקטורות כמי שמקבל את צלב הברזל הגרמני; תאודור רוזוולט קרא לו "בואש שיש לתלות"; ואחד מעמיתיו בסנאט קרא לו "פחדן עלוב ומנוון". שיאה של הביקורת נגדו הגיע לאחר שבאספה ב-20 בספטמבר 1917 הוא אמר, בתשובה לשאלה מהקהל, שהטבעת ה"לוסיטניה" לא הצדיקה יציאה למלחמה. הוא צוטט בתקשורת כאילו הוא הצדיק את הטבעת הספינה בידי הגרמנים. כתוצאה מכך הוא הוקע על ידי הקונגרס של ויסקונסין כבוגד, ועמיתיו בסנאט של ארצות הברית העלו הצעות לסלקו מהבית.

בתגובה, נשא בפני הסנאט ב-6 באוקטובר את אחד מנאומיו המפורסמים ביותר: "חופש הביטוי בעת מלחמה". לה פולט לא התמקד במקרה האישי שלו, אלא הפך את הנאום לכתב הגנה על "כל האזרחים ההגונים ושומרי החוק במדינה אשר נרדפים ומאוימים על ידי מי שנשבעו להגן על חוקי המדינה ועל זכויות אזרחיה". הוא טען שהגיעו אליו תלונות על "אזרחים שנעצרים באופן בלתי חוקי, נזרקים לכלא, מוחזקים במשך ימים בחשאי עד שבסוף משוחררים אפילו מבלי להגיע לשופט משום שלא ביצעו כל פשע", והביא ציטוטים של הסתה נגדו ונגד מתנגדי מלחמה אחרים, שכללו קריאה לירות בהם כבוגדים. הוא אמר שלדעתו מסע הרדיפה והשיסוי הזה נובע מתוך רצון להשתיק כל ביקורת ולמנוע דיון על הנושאים החשובים שקשורים למלחמה. אחרי שהביע את דעתו ש"כולם מכירים בכך שבעת מלחמה האזרח חייב לוותר למען טובת הכלל על זכויות מסוימות המוקנות לו בעת שלום. אבל הזכות החוקתית לפקח על ממשלתם אינה אחת מהזכויות עליהן על האזרחים לוותר בשעת מלחמה", הוא המשיך בניתוח מפורט של זכות האזרחים לדיון ולביקורת על המלחמה, על יעדיה ועל מטרותיה גם בעת חירום, תוך הבאת ציטוטים רבים של גדולי הפרלמנטריזם האמריקאי והבריטי.[17]

הנאום זכה לתשואות מיציע הקהל, אולם לתגובה חריפה בנאומים של הסנאטורים שהגיבו לו. ועדה של הסנאט פתחה בחקירה בהאשמות נגד לה פולט, אולם לאחר שהסתיימה המלחמה נדחו ההאשמות, ואף הוחלט להעניק לו החזר הוצאות על הגנתו המשפטית.

גם אחרי תום המלחמה המשיך לה פולט להתנגד למדיניות החוץ של הממשלה. הוא דרש להפסיק את המעורבות האמריקאית במלחמת האזרחים ברוסיה ולהכיר בממשלה הסובייטית, ואף התנגד לאשרור חוזה ורסאי כיוון שההסכם לא הכיר בזכות העם הרוסי להחליט לבדו על השלטון, גם בדרך של מהפכה, ובזכות ההגדרה העצמית של עמי אירלנד, הודו, סין ומצרים.

כשהכריז ב-25 במרץ 1921, בנאום בבית המחוקקים של ויסקונסין, על כוונתו להתמודד על כהונה נוספת מטעם ויסקונסין לסנאט, הפצירו בו יועציו שלא יזכיר את המלחמה ויעמעם את התנגדותו לה. אולם לה פולט לא שעה לעצותיהם, ומיד אחרי שהודיע על כוונתו לרוץ בבחירות הוסיף בקול רם, תוך שהוא הולם באגרופיו בדוכן: "לא הייתי רוצה לזכות בקולו של אף אזרח כתוצאה מחוסר הבנה של עמדתי: את הרקורד שלי בעניין המלחמה לא הייתי מחליף עם הרקורד של אף אדם אחר, חי או מת". אחרי רגע של תדהמה ושל דממה התפרץ האולם במחיאות כפיים סוערות. אחד מיריביו המושבעים שהיה באולם אמר לעיתונאי שעמד לידו, תוך שדמעות זולגות על לחייו: "אני שונא את הבן-זונה, אבל אלוהים, איזה ביצים יש לו!"[18] ב-1922 לה פולט כבר זכה בקלות בבחירה מחדש לסנאט, עם רוב גדול הן בפריימריז והן בבחירות הכלליות.

תחיית המחנה הפרוגרסיבי והבחירות לנשיאות ב-1924 עריכה

 
לה פולט בעת נאום משודר ברדיו בשנות ה-20
 
לה פולט בזמן מסע הבחירות לנשיאות ב-1924

בחירות אמצע הקדנציה של 1922 סימנו את תחייתו של המחנה הפרוגרסיבי בקונגרס, לראשונה מאז 1912, ואחריהן שוב עמד לה פולט בראש מחנה פרוגרסיבי שהיווה לשון מאזניים.

בתקופת מערכת הבחירות ערך לה פולט מסעות נאומים לטובת מועמדים פרוגרסיביים במדינותיהם. באחד מנאומיו, כנגד הסנאטור הרפובליקני ממינסוטה פרנק קלוג, שהיה מראשי הדורשים את סילוקו מהסנאט בתקופת המלחמה, השתלח בו באחת ההתבטאויות המרושעות ביותר שלו אי פעם: "האל הכל-יכול כותב באמצעות הטבע את אופיים של האנשים על פניהם ועל גופם. הסנאטור שלכם השתחווה בהתרפסות להון ולהוראות של החברות ולאדוניו עד שהאל הכל-יכול העניק לו גיבנת על גבו - כפוף, מכווץ, בלתי אמריקאי, בלתי גברי".[19] נקמתו של לה פולט הושלמה כשקלוג הודח בידי המועמד של "מפלגת החקלאים והעובדים של מינסוטה" בו תמך.

הפעם המחנה אותו הנהיג לה פולט בקונגרס כלל גם רפובליקנים, גם דמוקרטים וגם נציגים של מפלגות פרוגרסיביות מקומיות, ובסך הכל, 17 סנאטורים ו-38 חברי בית הנבחרים הביעו בו תמיכה בצורה זו או אחרת. גם ציבור התומכים של המחנה הפרוגרסיבי בשנות ה-20 היה שונה. בעוד שב-1912 הוא היה מבוסס על המעמד הבינוני, כעת הרוח החיה בו הייתה ברית בין איגודי חקלאים לאיגודי עובדים - שני מגזרים שנפגעו קשה מההתפתחויות הכלכליות אחרי תום מלחמת העולם.

לה פולט המשיך להילחם בשחיתות הפוליטית, והחקירות אותן יזם הביאו להפסקת כהונתם של שלושה מחברי הקבינט שמינה הנשיא הרפובליקני וורן הרדינג. בנוסף, יצא נגד בית המשפט העליון השמרני בראשותו של הנשיא לשעבר ויליאם טאפט. אחרי שפסק נגד חוקים שאסרו על עבודת ילדים, ונגד מתן פטור מהחוקים נגד מונופולים לאיגודי עובדים וחקלאים, הציע לה פולט חוק שיאפשר לקונגרס להתגבר על החלטות בית המשפט העליון.

לקראת הבחירות לנשיאות של 1924, התקבץ המחנה הפרוגרסיבי סביב לה פולט, והוועידה של ארגון גג של הכוחות הפרוגרסיביים (Conference for Progressive Political Action), שהתכנסה בקליבלנד ב-4 ביולי, מינתה אותו כמועמד לנשיאות. כסגנו בחר לה פולט את הסנאטור הדמוקרטי ממונטנה ברטון וילר, אחרי שידידו השופט לואי ברנדייס סירב להצעה. עלייתם לשלטון של מפלגת הלייבור בבריטניה בראשות רמזי מקדונלד, שחזר גם הוא מהכפור הפוליטי בו היה שרוי בשל התנגדותו למלחמת העולם, הוסיפה רוח גבית למסע הבחירות.

המצע שלו כלל קריאה לבעלות ממשלתית על תשתיות החשמל ומסילות הברזל, אשראי זול לחקלאים, איסור על עבודת ילדים, חיזוק האיגודים המקצועיים, הידוק השמירה על זכויות האזרח, סיום האימפריאליזם באמריקה הלטינית ויציאה למלחמה רק אחרי משאל עם.

לה פולט זכה בתמיכתם הפעילה של החקלאים במערב ובמערב התיכון; של איגודי עובדים; של ארגונים סוציאליסטיים שונים (אולם הוא דחה תמיכה של קומוניסטים, אחרי שנוכח בעת ביקור בברית המועצות ב-1923 בדיכוי ששרר שם); של השחורים (בזכות תמיכתו רבת השנים במאבקם לשוויון זכויות); של פועלים יהודים ואיטלקים בניו יורק ובערים גדולות אחרות; ושל צאצאי מהגרים מגרמניה (בשל עמדתו בזמן מלחמת העולם הראשונה).

שני מועמדי המפלגות הגדולות - הנשיא המכהן הרפובליקני קלווין קולידג', ומועמד המפלגה הדמוקרטית ג'ון ויליאם דייוויס, היו שמרנים. בשלב מסוים מסע הבחירות של לה פולט צבר מומנטום, ונראה היה שאולי יצליח ליצור מצב בו אף מועמד לא יקבל רוב בחבר האלקטורים, מה שיעביר את בחירת הנשיא לבית הנבחרים. אולם קולידג' הצליח לשכנע את הבוחרים שאי בחירתו מחדש תסכן את הכלכלה, וניצח בבחירות. לה פולט הגיע למקום השלישי, עם 17% מקולות המצביעים, ו-13 האלקטורים של ויסקונסין. זהו אחוז הקולות השלישי בגובהו בהיסטוריה שקיבל מועמד שלישי בבחירות לנשיאות בארצות הברית בעידן המודרני.

מותו ומורשתו עריכה

מסע הבחירות דרדר את בריאותו של לה פולט, וביוני 1925, פחות משנה לאחריהן, נפטר בוושינגטון ממחלת לב. אזרחים רבים, ובייחוד עובדי הרכבת, חלקו לו כבוד כאשר ארונו הובא במסע רכבת למדיסון, בירת ויסקונסין, שם הובא למנוחות, וכחמישים אלף איש חלפו על פני ארונו.

את דרכו הפוליטית המשיכו שניים מבניו: רוברט לה פולט הבן מונה למלא את מקומו בסנאט, ואחר כך נבחר עוד שלוש פעמים בזכות עצמו כמועמד המפלגה הפרוגרסיבית. ב-1946 חזר למפלגה הרפובליקנית, אך הובס בבחירות המקדימות על ידי ג'וזף מקארתי. בן אחר, פיליפ לה פולט, כיהן בשנות ה-30 פעמיים כמושל ויסקונסין, גם הוא מטעם המפלגה הפרוגרסיבית. שניהם, כמו גם רבים מתומכיו של לה פולט, תמכו בניו דיל של פרנקלין דלאנו רוזוולט בשנות ה-30.

חשיבותו של לה פולט הוכרה ב-1957, כאשר נבחר על ידי ועדה דו-מפלגתית של סנאטורים בראשות ג'ון פיצג'רלד קנדי, יחד עם דניאל ובסטר, הנרי קליי, ג'ון קלהון ורוברט טאפט, כאחד מחמישה סנאטורים גדולים שדיוקנותיהם ייתלו באולם קבלות הפנים של הסנאט.[20]

הרפורמות הפוליטיות בהליכי הבחירות המקדימות, שאותן החל לה פולט כמושל ויסקונסין, ואחר כך הפיץ במדינות נוספות עם הקמת "הליגה הפרוגרסיבית הרפובליקנית הלאומית", הגיעו למימושן ב-1972, כמעט חמישים שנה אחרי מותו, אז הפכו הפריימריז הישירים לחלק העיקרי בבחירות המקדימות לנשיאות. לה פולט משמש עד היום כמקור השראה לפוליטיקאים ליברלים ורפורמיסטים בארצות הברית.

לקריאה נוספת עריכה

  • Thelen, David, Robert M. La Follette and the Insurgent Spirit 1976.
  • Unger, Nancy C. Fighting Bob La Follette: The Righteous Reformer 2000.

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ Smith, Troupe, Trumbo, LaFollette Families באתר הגנאלוגי rootsweb
  2. ^ Iacobbo, Karen, and Michael Iacobbo. Vegetarian America: a history. Chapter 7, page 125. Greenwood Publishing Group, 2004.
  3. ^ האוטוביוגרפיה של לה פולט, פרק IV
  4. ^ האוטוביוגרפיה של לה פולט, פרק V
  5. ^ "The revolution of the primary under leaderhsip of La Follette", מאמר של א. ל. פיליפ מ-1909, באתר החברה ההיסטורית של ויסקונסין
  6. ^ April 19, 1906 Maiden Speeches, רגעים היסטוריים - באתר הסנאט של ארצות הברית
  7. ^ LA FOLLETTE, KILL JOY OF THE SENATE HAZERS כתבה בניו יורק טיימס, 25-11-1906
  8. ^ LAW LIMITING HOURS OF TRAINMEN PASSED כתבה ב"ניו יורק טיימס, 11-1-1907
  9. ^ 100 MEN RULE NATION, SAYS LA FOLLETTE - כתבה ב"ניו יורק טיימס" 18-3-1908
  10. ^ LA FOLLETTE BREAKS SENATE TALK RECORD - כתבה ב"ניו יורק טיימס" 30-5-1908
  11. ^ “The Filibuster”, 49 Stanford Law Review 181, 1997
  12. ^ PASS CURRENCY BILL BY ALDRICH STRATEGY - כתבה ב"ניו יורק טיימס", 31-5-1908
  13. ^ PROGRESSIVES UNITE ON NATIONAL LINES - כתבה ב"ניו יורק טיימס", 23-1-1911
  14. ^ הצהרת העקרונות של "הליגה הפרוגרסיבית הרפובליקנית הלאומית"
  15. ^ LA FOLLETTE ILL; MAKES NO EXCUSES - ה"ניו יורק טיימס", 4-2-1912
  16. ^ William Howard Taft - The election of 1912 באתר Profiles of U.S. Presidents
  17. ^ Free Speech in Wartime על הנאום וקישור לתמליל המלא, באתר הסנאט האמריקאי
  18. ^ ג'ון ניקולס, About Robert "Fighting Bob" La Follette באתר "FightingBob.com"
  19. ^ A History of Celibacy, "The Lottery and Other Stories" by Shirley Jackson, and "Fighting Bob" La Follette - סקירת ספרים, באתר RALPH
  20. ^ רגעים היסטוריים - "חמשת הגדולים" - באתר הסנאט