רוג'ייב
רוג'ייב (נכתב גם כרוג'יב בערבית: روجيب), הוא כפר פלסטיני השוכן דרומית מזרחית לשכם ושייך לנפת שכם ברשות הפלסטינית. רוג'ייב שוכנת כקילומטר מצפון להתיישבות איתמר. לפי נתוני הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה, אוכלוסיית הכפר מנתה 5,099 תושבים בשנת 2016[1].
 | |
| טריטוריה |
 הרשות הפלסטינית |
|---|---|
| נפה | שכם |
| גובה | 525 מטרים |
| אוכלוסייה | |
| ‑ בכפר | 5,099[1] (2016) |
| קואורדינטות | 32°11′27″N 35°17′34″E / 32.190761111111°N 35.292752777778°E |
| אזור זמן | UTC +2 |
היסטוריה עריכה
לפי עדויות ארכאולוגיות מ"תל א-נג'מה" (תל הכוכב שממוקם בחלקו הצפוני של הכפר) האזור היה מיושב כבר מהתקופה הכלקוליתית.[2]
הוצע לזהות את רוג'ייב עם יישוב שנודע בתקופה הצלבנית בשם רָגַּבָּם, שהיה אחד הכפרים שהמלך הצלבני בלדווין הראשון נתן כפייף לכנסיית הקבר בתמורה לבית עאניה.[3][4] חרסים מהתקופה הצלבנית התגלו במקום.[5]
התקופה העות'מאנית עריכה
הכפר נזכר בשם רוג'יב ברישומי המס העות'מאניים של שנת 1596. הוא מוקם בנפת ג'בל קובאל בסנג'ק שכם, ונמנו בו 16 משקי בית ורווק אחד, כולם מוסלמים. הם שילמו מס קבוע בסך של 33.3% על תוצרת חקלאית, כולל חיטה, שעורה, גידולי קיץ, עצי זית, עיזים וכוורות, בית בד לשמן זית או לדיבס ענבים, בנוסף להכנסות מזדמנות ומס קבוע לתושבי אזור שכם, סה"כ 3,600 אקצ'ה.[6]
בשנת 1838 הכפר נזכר כחלק מנפת אל-ביתאווי, מזרחית לשכם, יחד עם הכפרים ביתא, אודלה ועוורתא.[7] בשנת 1850/1 דה סוסי כתב כי רוג'יב ממוקמת על גבעה נמוכה מזו של בית דג'ן.[8]
בשנת 1870, ביקר חוקר ארץ ישראל ויקטור גרן בכפר, והעריך שגרו בו כ-300 תושבים, וכתב: ”בשעה תשע וארבעים וחמש דקות נעשתה העלייה, דרך מטעי תאנה וזית, תלולה יותר. בשעה תשע וחמישים דקות הגעתי לרוג'יב, כפר שמספר תושביו אינו עולה על שלוש מאות, והוא יושב על גבעה שמדרנותיה נוצלו לפנים בכמה מקומות לחציבת אבן. משוכות צבר תוחמות שם גנים אחדים”[9].
בתקופת המנדט הבריטי עריכה
במפקד 1922 שנערך על ידי שלטונות המנדט הבריטי, הייתה אוכלוסיית הכפר 250 מוסלמים,[10] ובמפקד 1931 היא גדלה ל-277 מוסלמים אשר שכנו ב-58 בתים[11].
ב-1945 האוכלוסייה בכפר הייתה 390 מוסלמים, ואילו שטח הקרקע הכולל של הכפר היה 7,038 דונם.
בעקבות מלחמת העצמאות, ולאחר הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות של 1949, עברה רוג'ייב משליטה בריטית לירדנית.
לאחר 1967 עריכה
בעקבות מלחמת ששת הימים ב-1967, עברה רוג'ייב משליטה ירדנית לישראלית.
ב-5 ביוני 1979 חתם מפקד אזור יהודה ושומרון, תת-אלוף בנימין בן אליעזר, על צווים לתפיסת שטח של כ-800 דונמים של תושבי הכפר לצורך הקמת ההתנחלות אלון מורה, ולאחר יומיים עלו המתיישבים למקום[12]. לצורך הקמת היישוב הוקצו 50 מיליון ל"י והוחלט הוא יאוכלס תור חודשיים[13]. ב-20 ביוני 1979 הגישו חלק מבעלי הקרקע הפרטית ברוג'ייב (בעלי שטח של 125 דונמים) לבית המשפט הגבוה לצדק בקשה לצו מניעה נגד תפיסת אדמותיהם הפרטיות. החל דיון בעתירתם לפני ממלא מקום נשיא בית המשפט העליון משה לנדוי והשופטים אלפרד ויתקון, שלמה אשר, מרים בן-פורת ודוד בכור[14]. הממשלה הטילה על הרמטכ"ל, רפאל איתן, להגיש תצהיר להצדקת הצורך הביטחוני בתפיסת השטח. אולם לצד תצהירו של הרמטכ"ל הגיש שר הביטחון עזר ויצמן (באמצעות מזכיר הממשלה, במענה לדרישת בית המשפט) תצהיר משלו ובו טען שהוא "סבור כי ניתן לממש את צורכי הביטחון שלא בדרך הקמת יישוב במקום האמור". העותרים גם הגישו תצהירים בחתימת ידם של הרמטכ"ל לשעבר חיים בר-לב והאלוף במילואים מתי פלד, אשר שללו את הצורך הביטחוני בתפיסת השטח. נציג גרעין אלון מורה, מנחם פליקס, הגיש לבית המשפט תצהיר ובו הסביר שלא השיקול הביטחוני בראש מעייניהם אלא מצוות יישוב ארץ-ישראל. פסק הדין ניתן ב-22 באוקטובר 1979, בית המשפט, באותו ההרכב שנתן את פסק הדין שאישר הפקעה בבג"ץ בית אל, הגיע הפעם לתוצאה כמעט הפוכה. חוות הדעת הנגדיות מגורמים ביטחוניים בכירים, ובעיקר תצהירו של פליקס, גרמו לבית המשפט להחליט כי שיקולי הביטחון היו תוצר לוואי[15]. בפסק הדין קבע בג"ץ כי הצו שהוציא בנימין בן אליעזר בטל, ועל המדינה לפנות את המתנחלים מאדמות העותרים בתוך 30 יום.[16] ראש הממשלה, מנחם בגין, שלפי תפיסת עולמו יש תמיד להכיר ב"עליונות מערכת המשפט", הוראה על ביצוע הפינוי מיד[17] אך ביקש למצוא אתר חלופי בו קרקעות שהוכרזו אדמות מדינה[18].
לאחר פסק הדין התכנסו ראשי המתנחלים והחליטו לדחות את פינוי ההתנחלות. לאחר עשרים יום הם אף פתחו בשביתת רעב. שר החקלאות, אריק שרון, ביקש מהממשלה "למנות צוות משפטנים שיחסן את ההתנחלויות מפני התערבות בג"ץ"[16]. גוש אמונים פרסם מסמך המסביר את עמדת הגוש כלפי פסיקת בג"ץ. על פי המתנחלים, העובדה שהמשטר שהנהיגה ישראל הוא משטר של כיבוש צבאי (הניסוח וההדגשה במקור), פוגעת במפעל ההתנחלויות. בהמשך המסמך נאמר כי "הפיקציה הביטחונית החזיקה מעמד כל עוד לא אחזו הערבים – בייעוץ בעידוד אמריקני – בנשק הבג"ץ." על פסק הדין אמרו כי הוא שומט את הקרקע מתחת לכל מפעל ההתיישבות היהודי בשטחים המשוחררים.[19]
בעקבות פסק הדין הועתקה התנחלות אלון מורה למקום אחר בגבעה 756 שבהר כביר ללא שימוש בשטח פרטי (הגבעה נקראה כך על שום גובהה במטרים מעל פני הים). ב-16 בינואר 1980 החליטו תושבי "אלון מורה המקורית" ברוב קולות לעבור להר כביר וב-29 בינואר 1981 העתיקו את יישובם לשם. חלק קטן מהם, ארבע משפחות וכמה רווקים, סירבו לצאת מהמקום וב-3 בפברואר 1980, פינה אותם צה"ל בכוח.
לאחר הסכם אוסלו, 28% מאדמות הכפר מוגדרות כשטח B, ו-72% הנותרים הם שטח C.
בינואר 2001, צה"ל הרג אם ובנה בכפר, בתקרית אש שהחלה כנראה בטעות. נהג אמבולנס שפינה אותם סיפר לאנשי עמותת הרופאים לזכויות האדם כי צוות האמבולנס עוכב במשך כ-45 דקות מחוץ לבית וכי החיילים אף ירו לעבר האמבולנס[20].
קישורים חיצוניים עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ 1 2 מפקד אוכלוסין 2016, באתר של הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה
- ^ Jaroš and Deckert, 1977, p. 28 Bull and Campbell, 1968, p. 31
- ^ Conder and Kitchener, 1883, SWP III, p. 11
- ^ Conder, 1890, p. 33 NB: Conder mistakenly places Rujeib on SWP map 14
- ^ Bull and Campbell, 1968, p. 31
- ^ Hütteroth and Abdulfattah, 1977, p. 135
- ^ Robinson and Smith, 1841, vol 3, pp. 94, 103, 2nd Appendix, p. 128
- ^ Saulcy, 1854, vol 1, p. 99
- ^ ויקטור גרן,תיאור גאוגרפי, היסטורי וארכאולוגי של ארץ - ישראל - כרך חמישי : השומרון (ב), ירושלים: יד יצחק בן צבי, 1984
- ^ Barron, 1923, Table IX, Sub-district of Nablus, p. 24
- ^ Mills, 1932, p.60
- ^ יוסף ולטר, ההחלטה על אלון מורה תביא להפקעת 800 ד' אדמות פרטיות, מעריב, 4 ביוני 1979
- ^ יוסף צוריאל, אלון מורה יאוכלס תור חודשיים, מעריב, 11 ביוני 1979
- ^ בג”ץ 390/79 דויקאת נגד ממשלת ישראל - הידוע כ"בג”ץ אלון מורה"
- ^ בית המשפט החליט יש לפנות את אלון מורה, מעריב, 23 באוקטובר 1979
- ^ 1 2 חיים לוינסון, 33 שנה אחרי שבג"ץ הורה לפנות את אלון מורה, פרוטוקולי הממשלה נחשפים, באתר הארץ, 16 באוקטובר 2012
- ^
שלמה נקדימון, האם בגין באמת אמר "יש שופטים בירושלים"?, באתר הארץ, 14 בינואר 2015
- ^ יוסף חריך, הממשלה תבצע פסק בג"צ, אלון מורה תועתק ממוקמה, מעריב, 29 באוקטובר 1979
- ^ המסמך מצוטט בספר "אדוני הארץ", עמודים 469–470
- ^ ארנון רגולר, עמוס הראל, צה"ל הרג אם ובנה בכפר ליד שכם, בתקרית אש שהחלה כנראה בטעות, באתר הארץ, 15 בינואר 2006
