פתיחת התפריט הראשי

סר רוג'ר ורנון סקרוטוןאנגלית: Sir Roger Vernon Scruton; נולד ב-27 בפברואר 1944) הוא פילוסוף אנגלי וסופר שמתמחה באסתטיקה ובפילוסופיה פוליטית. הוא ידוע כמקדם הזרם השמרני-מסורתי,[1][2] גישה אותה אימץ לאחר שהיה עד למחאות הסטודנטים במאי 1968 בצרפת. ככזה נחשב סקרוטון לאחד מהוגי הדעות השמרנים הבולטים בעולם.

סר רוג'ר סקרוטון
Sir Roger Vernon Scruton
Roger Scruton by Pete Helme.jpg
לידה 27 בפברואר 1944 (בן 75)
בסלינגת'ורפ, הממלכה המאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת  הממלכה המאוחדת
מקום מגורים Brinkworth עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה ג'יזס קולג', קיימברידג'
אוניברסיטת קיימברידג'
אוניברסיטת סיטי של לונדון עריכת הנתון בוויקינתונים
מקצוע פילוסוף, חוקר מדע המדינה, סופר, מרצה באוניברסיטה, מלחין, פוליטיקאי, עיתונאי, מחבר רומנים עריכת הנתון בוויקינתונים
תואר פרופסור לפילוסופיה, אוניברסיטת קיימברידג'
פרסים והוקרה
  • מדליית ההצטיינות
  • 1st of June Award (1996)
  • עמית האקדמיה הבריטית
  • עמית החברה המלכותית לספרות
  • Sappho Award (2016)
  • דוקטור לשם כבוד של אוניברסיטת מסריק (1998) עריכת הנתון בוויקינתונים
www.roger-scruton.com
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

סקרוטון כתב למעלה מ-50 ספרים על פילוסופיה, אמנות, מוזיקה, פוליטיקה, ספרות, תרבות, מיניות ודת, בנוסף ל-5 רומנים ושתי אופרות. הפרסומים הבולטים ביותר שלו כוללים את "על טבע האדם", "כיצד להיות שמרן" ו"משמעות השמרנות".

בין השנים 1971 ל-1992 שימש סקרוטון כמרצה וכפרופסור לאסתטיקה במכללת בירקבק, לונדון, ולאחר מכן החזיק במספר משרות אקדמיות במשרה חלקית, כולל בארצות הברית.[3] הוא היה בעל טור קבוע בעיתונים נחשבים כמו ה"טיימס" הלונדוני, ושימש כעורך כתב העת הפוליטי-שמרני The Salisbury Review, בין השנים 1982 עד 2001.

בשנות ה-80 הוא סייע בהקמת רשתות אקדמיות מחתרתיות במזרח אירופה שבשליטת הסובייטים, ועליהן הוענק לו בשנת 1998 אות הצטיינות של הרפובליקה הצ'כית על ידי הנשיא ואצלב האוול.[4] בשנת 2016 הוא קיבל תואר אבירות מהמלכה הבריטית עבור "תרומתו לפילוסופיה, להוראה ולחינוך ציבורי".[5]

השכלהעריכה

סקרוטון התעתד ללמוד מדעי הטבע באוניברסיטת קיימברידג', אך בחר כבר ביום הלימודים הראשון לעבור ללמוד פילוסופיה.[6] הוא סיים את לימודיו בהצטיינות ב-1965, אז עבר ללמד באוניברסיטת פאו (Pau) בצרפת, שם פגש את אשתו הראשונה, דניאל לאפיט, לה נישא ב־1972.[7] ב־1967 החל ללמוד לתואר שלישי באוניברסיטת קיימברידג'. במהלך ביקור בצרפת במאי 1968, במהלך מחאות הסטודנטים ברובע הלטיני בפריז, ראה סקרוטון כיצד הם הופכים מכוניות ומנפצים חלונות, ולראשונה בחייו "חש פרץ של זעם פוליטי":[8]

פתאום הבנתי שאני בצד השני. מה שראיתי היה אספסוף פרוע של בריונים מהמעמד הבינוני. כששאלתי את החברים שלי מה הם רוצים, מה הם מנסים להשיג, כל מה שקיבלתי בתשובה היה ג'יבריש מרקסיסטי מגוחך. זה דחה אותי, וחשבתי שחייבת להיות דרך חלופית להגנת הציוויליזציה המערבית נגד הדברים האלה. אז נהייתי שמרני. ידעתי שאני רוצה לשמר דברים במקום להרוס אותם.[6]

סקרוטון קיבל את הדוקטורט שלו ב-1973 על תזה בשם "אמנות ודמיון, מחקר בפילוסופיה של המחשבה", בה הוא הציע תאוריה אמפירית של אסתטיקה.[9] התזה הייתה הבסיס לספרו הראשון, "אמנות ודמיון" (Art and Imagination). משנת 1971 הוא לימד פילוסופיה במכללת בירקבק, לונדון, והשלים תואר במשפטים באוניברסיטת לונדון (1974–1976). במהלך עבודתו בבירקבק, מעוז ידוע של השמאל הבריטי, הוא היה, לדבריו, "השמרן היחיד שם, למעט מגישת האוכל".[10] ב -1974 ייסד יחד עם כמה מעמיתיו את "מועדון הפילוסופיה השמרנית", שמטרתו הייתה לפתח בסיס אינטלקטואלי לשמרנות.[11] בפגישות המועדון נכחו דמויות חשובות שונות, ביניהן גם מרגרט תאצ'ר לפני שנעשתה ראש ממשלה. לדבריה באחת הפגישות, "לצד השני יש אידאולוגיה שלאורה הוא יכול לבחון את המדיניות שלו. גם לנו חייבת להיות כזו."[12]

הקריירה האקדמית של סקרוטון בבירקבק ספגה זעזוע בעקבות עמדותיו השמרניות, אותן הביע בצורה מפורשת בספרו השלישי, "משמעות השמרנות", שפורסם ב-1980 (The Meaning of Conservatism).[13][14] הוא סיפר בריאיון לגרדיאן כי עמיתיו בבירקבק השמיצו אותו על הספר,[15] ושהפילוסוף המרקסיסטי ג'. א. כהן אף סירב ללמד איתו בסמינר משותף, אם כי מאוחר יותר השניים התיידדו.[16] סקרוטון שימש גם כעורך כתב העת השמרני של בירקבק,[17] והמשיך ללמד במוסד עד 1992, תחילה כמרצה ולאחר מכן כפרופסור לאסתטיקה.[18]

אקטיביזם במרכז אירופהעריכה

בין השנים 1979 ל-1989 היה סקרוטון תומך פעיל של מתנגדים (דיסידנטים) בצ'כיה תחת שלטון המפלגה הקומוניסטית, ויצר קשרים בין האקדמאים המתנגדים במדינה לבין עמיתיהם באוניברסיטאות מערביות. הוא ואקדמאים אחרים ביקרו בפראג ובברנו, ותמכו ברשת חינוך מחתרתית על ידי הברחות ספרים, תרגומי סאמיזדאט, ארגון הרצאות, והסדרת לימודי סטודנטים בפקולטה לתאולוגיה בקיימברידג' (הפקולטה היחידה שענתה לבקשה לעזרה).[19][20]

סקרוטון נעצר ב-1985 בברנו לפני שגורש מצ'כיה. המתנגדת הצ'כית, ברוניסלבה מולרובה, תיארה את גירושו לאוסטריה כך: "היה חלל ריק בין שני עמודי הגבול, ריק לחלוטין, לא נראה אף אדם, פרט לחייל אחד, ומעבר לאותו חלל ריק רחב השתרך פילוסוף אנגלי, רוג'ר סקרוטון, עם השקית הקטנה שלו, אל תוך אוסטריה". [21] ב-17 ביוני אותה שנה הוא הוכרז כפרסונה נון גראטה, והושם תחת מעקב בביקוריו הבאים בפולין ובהונגריה.[22]

על תמיכתו בהתנגדות, זכה סקרוטון ב־1993 בפרס מהעיר הצ'כית פלז'ן, וב -1998 הוענק לו אות הצטיינות של הרפובליקה הצ'כית על ידי הנשיא ואצלב האוול.[22] סקרוטון מתח ביקורת חריפה על דמויות במערב - ובמיוחד על אריק הובסבאום - ש"בחרו להעלים פשעים וזוועות של המשטר הקומוניסטי לשעבר".[23] חוויותיו מאותן שנים במרכז אירופה תוארו בצורה בדיונית ברומן שלו משנת 2014, "רשימות מהמחתרת" (Notes from Underground).[24]

השקפות פילוסופיות ופוליטיותעריכה

אסתטיקהעריכה

סקרוטון התמחה באסתטיקה לאורך כל הקריירה שלו, החל מהתואר השלישי וכלה בסדרת ספרים שהוציא בנושא. ב -2012 יצא לאור אוסף של מאמרים המוקדש כולו להגותו האסתטית.[25] הוא מחה נגד אובדן האסתטיקה בבריטניה, וטען כי "בריטניה הפכה אדישה ליופי", תוך שהוא מחזיק בתמונתו של בוטיצ'לי לידתה של ונוס לצד תמונה של הדוגמנית קייט מוס.[26]

תמיכה בשמרנותעריכה

סקרוטון ידוע בעיקר בזכות תמיכתו ההגותית בשמרנות.[27] גיבוריו האינטלקטואליים, הם בֶּרק, קולרידג', דוסטויבסקי, הגל, רסקין וט.ס. אליוט.[28] את ספרו השני של סקרוטון, "משמעות השמרנות" הוא כינה "הגנה הגליאנית מסוימת על ערכי הטוֹרים כנגד בגידת השוק החופשי בהם".[29] הוא תמך במרגרט תאצ'ר, אף על פי שהיה ספקן לגבי השקפתה על כוחות השוק כפתרון לכל דבר. עם זאת, לאחר מלחמת פוקלנד הוא הבין כי "היא מכירה בכך שזהותה העצמית של המדינה הייתה מוטלת על כף המאזניים, ותחייתה היא משימה פוליטית".[30]

בהתייחסותו לספרו הידוע של ברק, "מחשבות על המהפכה בצרפת" טען סקרוטון כי על אף שברק כתב על מהפכה ולא על סוציאליזם, הוא משוכנע כי הטיעון שהציג ברק, זהה: ההבטחות האוטופיות של הסוציאליזם, כמו אלו של המהפכה, היו מלוות בחזון מופשט של התפיסה האנושית, שאינו קשור כמעט לדרך שבה חושבים רוב האנשים. ברק גם שכנע אותו, לדבריו, שאין כיוון להיסטוריה, ואין בה התקדמות מוסרית או רוחנית; אנשים חושבים באופן קולקטיבי אודות מטרה משותפת רק בזמן משברים כגון מלחמה, וכי הניסיון לארגן את החברה בדרך זו דורש אויב אמיתי או דמיוני; ומכאן, כותב סקרוטון, הטון הצורם של הספרות הסוציאליסטית.[31]

עוד טען סקרוטון בעקבות ברק, שהחברה מאוחדת על ידי סמכות ושלטון החוק, במובן של זכות לציות, לא על ידי זכויותיהם המדומיינות של האזרחים. הציות, כתב, הוא "המעלה הראשית של ישויות פוליטיות, שמאפשרת לשלוט בהן, ובלעדיו חברות מתפוררות ל"אבק של אינדיבידואליות". חופש אמיתי, כתב סקרוטון, אינו עומד בסתירה לציות, אלא הוא צידו השני של המטבע.[31] הוא גם שוכנע על ידי טיעוניו של ברק בדבר החוזה החברתי, ובעיקר על ידי טענתו כי רוב הצדדים לחוזה מתו, או שטרם נולדו. שכחת העובדה הזו, לצד הזנחת המנהגים והמוסדות המסורתיים, כתב, "יגרמו להפיכת חברי החברה הנוכחיים לדיקטטורים של אלה שהיו לפניהם, ושל אלה שבאו אחריהם".[32]

סקרוטון טען כי אמונות שנראות כשיקוף של דעות קדומות עשויות להיות שימושיות וחשובות: "האמונות החיוניות ביותר שלנו עשויות להיות גם לא מוצדקות וגם בלתי ניתנות להצדקה, מנקודת המבט שלנו, והניסיון להצדיק אותן רק יוביל לאובדנן". דעה קדומה לטובת צניעות אצל נשים ואבירות אצל גברים, למשל, עשויה לסייע ביציבות היחסים המיניים ובהגדלת הילדים, אם כי אלה אינם מוצעים כסיבות ראויות, בשל אותה דעה קדומה. לכן, ייתכן שיהיה קל להציג את הדעות הקדומות כבלתי רציונליות, אבל החברה תסבול מפגיעה אם דעות אלו יישללו.[33]

סקרוטון הביע ביקורת כלפי התנועה הפמיניסטית בת זמנו, תוך מתן שבחים לסופרז'יסטיות כמו מרי וולסטונכראפט.[15] עם זאת, הוא שיבח את הפעילה והסופרת הפמיניסטית ג'רמיין גריר ב -2016, ואמר כי היא "הטילה אור רב על המסורת הספרותית שלנו" על ידי הצגת הזכר כדמות הדומיננטית. הוא גם הגן עליה כנגד הביקורת שהוטחה בה על שהשתמשה במילה "סקס" לתיאור ההבדל בין גברים ונשים, ולא "מגדר" - ביטוי שסקרוטון החשיב כ"פוליטיקלי קורקט".[34]

על טבע האדםעריכה

  ערך מורחב – על טבע האדם

בשנת 2017 הוציא סקוטון את ספר הפילוסופיה "על טבע האדם", שעוסק ברעיון "מותר האדם מן הבהמה". הספר מתעמת עם תפיסות רדוקציוניסטיות הרואות באדם סוג של "חיה מחוכמת" וטוען שלמין האנושי יש איכויות ייחודיות, לטוב ורע.[35]

הספר יצא לאור באנגלית בהוצאת אוניברסיטת פרינסטון, זכה לביקורות נלהבות והוגדר על ידי הניו יורק טיימס כספר הטוב ביותר מסוגו לשנת 2017.[36] בינואר 2019 יצא לאור תרגום לעברית של הספר מאת שמעון בוזגלו, בהוצאת המרכז האקדמי שלם.

דתעריכה

סקרוטון הוא נוצרי אנגליקני, ובספרו אודות הכנסייה האנגליקנית (Our Church: A Personal History of the Church of England) הגן על הרלוונטיות שלה. הוא טוען, בעקבות עמנואל קאנט, כי יש לבני אדם ממד טרנסצנדנטי, מעין "ליבה מקודשת" המתבטאת ביכולתם להפגין מודעות עצמית.[37] הוא טוען שאנו נמצאים בעידן של חילון ללא תקדים בהיסטוריה של העולם; סופרים ואמנים כמו רילקה, ט.ס. אליוט, אדוארד הופר וארנולד שנברג "הקדישו הרבה אנרגיה כדי לרפא את החוויה של המקודש, אם כי בצורה פרטית, ולא ציבורית, של מודעות". כיוון שהוגים אלה מכוונים את אמנותם למעטים, הוא כותב, היא מעולם לא קסמה לרבים.[38]

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Cowling, Maurice (1990). Mill and Liberalism. Cambridge: Cambridge University Press. עמ' xxix. 
  2. ^ Garnett, Mark; Hickson, Kevin (2013). Conservative thinkers: The key contributors to the political thought of the modern Conservative Party. Manchester and New York: Manchester University Press. עמ' 113–15. 
  3. ^ Scruton, Roger. "Curriculum vitae". roger-scruton.com. אורכב מ-המקור ב-10 April 2019. 
  4. ^ Day, Barbara (1999). The Velvet Philosophers. London: The Claridge Press. עמ' 281–82. 
  5. ^ תבנית:London Gazette.
  6. ^ 6.0 6.1 Wroe, Nicholas (28 October 2000). "Thinking for England". The Guardian.
  7. ^ Scruton, Roger; Dooley, Mark (2016). Conversations with Roger Scruton. London and New York: Bloomsbury Publishing. עמ' 18, 35. 
  8. ^ Gentle Regrets, 37.
  9. ^ Scruton, Roger (1973). "Art and imagination, a study in the philosophy of mind" (doctoral thesis). Apollo, University of Cambridge repository. doi:10.17863/CAM.15915
  10. ^ Gentle Regrets, 39.
  11. ^ Gentle Regrets, 45; Scruton & Dooley 2016.
  12. ^ Young, Hugo (2013). One of Us. London: Pan Macmillan, 221.
  13. ^ Scruton, Roger (1980). The Meaning of Conservatism. London: The Macmillan Press.
  14. ^ Goss, Maxwell (January 2006). "The Joy of Conservatism: An Interview with Roger Scruton". New Pantagruel (courtesy of orthodoxytoday.org).
  15. ^ 15.0 15.1 Edemariam, Aida (5 June 2010). "Roger Scruton: A pessimist's guide to life". The Guardian.
  16. ^ Scruton & Dooley 2016.
  17. ^ Gentle Regrets, 51; Scruton & Dooley 2016.
  18. ^ Scruton & Dooley 2016, 39.
  19. ^ Vaughan, David. "Roger Scruton and a special relationship", Radio Prague, 31 October 2010.
  20. ^ Hanley, Seán. The New Right in the New Europe: Czech Transformation and Right-wing politics, 1989–2006, Routledge, 2008, 47.
  21. ^ Day 1999, 255.
  22. ^ 22.0 22.1 Day 1999; Gentle Regrets, 142.
  23. ^ Scruton, Roger (18 בפברואר 1987). "The Day of Reckoning for the Apologists: Western collaborators with Soviet communism must be held accountable". Los Angeles Times. 
  24. ^ Derbyshire, Jonathan (12 בספטמבר 2014). "How to be a conservative: a conversation with Roger Scruton". Prospect. 
  25. ^ Hamilton, Andy; Zangwill, Nick (2012). Scruton's Aesthetics. London: Palgrave Macmillan; "Scruton's Aesthetics", Department of Philosophy, Durham University, 6 November 2012.
  26. ^ Bayley, Stephen (22 March 2009). "Has Britain become indifferent to beauty?. The Guardian.
  27. ^ Freeman, Samuel (21 April 2016). "The Enemies of Roger Scruton", New York Review of Books.
  28. ^ Dooley, Mark (2009). The Roger Scruton Reader. London and New York: Continuum, xii.
  29. ^ Gentle Regrets, 51.
  30. ^ Garnett & Hickson 2013, 113–114.
  31. ^ 31.0 31.1 Gentle Regrets, 40–41.
  32. ^ Gentle Regrets, 43.
  33. ^ Gentle Regrets, 42.
  34. ^ Danish Free Press Society (14 במאי 2016). "Roger Scruton's speech in Copenhagen, 14 May 2016". Free Press. 
  35. ^ ביקורת: "על טבע האדם" הוצאת המרכז האקדמי שלם
  36. ^ לקט ביקורות על הספר באתר אמזון (אנגלית)
  37. ^ Dooley, Mark (2009). Roger Scruton: The Philosopher on Dover Beach. London: Continuum, 12, 42.
  38. ^ Arguments for Conservatism, 142–43, 146–47, 150–53.