רות פפאו

רות פפאו
Ruth Pfau
לידה	9 בספטמבר 1929; לייפציג, רפובליקת ויימאר
פטירה	10 באוגוסט 2017 (בגיל 87); קראצ'י, פקיסטן
שם לידה	Ruth Katherina Martha Pfau
מדינה	פקיסטן, גרמניה, הראג' הבריטי
מקום קבורה	Gora Qabaristan, Karachi
מקום מגורים	גרמניה, קראצ'י
השכלה	אוניברסיטת מיינץ
מעסיק	Marie Adelaide Leprosy Centre
השקפה דתית	הכנסייה הקתולית
פרסים והוקרה	עיטור מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה בדרגת מפקד בכיר (1985); Commander of the Order of the Great Leader (1969); Damien-Dutton Award (1991); Itzel Award (2003); דוקטור לשם כבוד (2004); צלב המפקד במסדר ההצטיינות של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה (5 באוגוסט 1969); הילאל-אי-אימטיאז (1979); Order of the Great Leader (14 באוגוסט 2010); Jinnah Award (11 באפריל 2003); פרס מריון דנהוף (2005); דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת פרייבורג (2014); פרס אלברט שווייצר (2004); פרס רמון מגסאיסאי (2002); פרס במבי (2012); הילאל-י פקיסטן (1989); אזרחות כבוד (פקיסטן, 1988); Klaus Hemmerle Award (2014); Staufer Medal (2015) ;

רות פְּפָאו (בגרמנית Ruth Katherina Martha Pfau;‏ 9 בספטמבר 1929 – 10 באוגוסט 2017) הייתה נזירה קתולית ורופאה גרמנייה-פקיסטנית. היא השתייכה למסדר הנזירות "בנות הלב של מריה" (Gesellschaft der Töchter vom Herzen Mariä).

רות פפאו נולדה בגרמניה, ועברה בשנת 1961 לפקיסטן כדי להילחם במחלת הצרעת שם. למלחמה זו הקדישה 55 שנות חיים, ועל כך העניקה לה ממשלת פקיסטן מספר לא קטן של עיטורי כבוד. פפאו, הידועה בכינויה "אמא תרזה הפקיסטנית", תרמה רבות להקמת 157 מרפאות לצרעת ברחבי פקיסטן, שטיפלו ב-56,780 חולים.^[1]

קורות חיים עריכה

ילדותה עריכה

רות פפאו נולדה בשנת 1929 בלייפציג, גרמניה, להורים נוצרים לותרניים. ביתם נהרס בהפצצה במהלך מלחמת העולם השנייה. לאחר הכיבוש הסובייטי של מזרח גרמניה בעקבות מלחמת העולם השנייה, עברה עם משפחתה, שכללה עוד ארבע אחיות ואח אחד, למערב גרמניה, ובחרה ללמוד רפואה.

לימודיה עריכה

היא למדה רפואה באוניברסיטת מיינץ, שם פגשה נוצרייה הולנדית שהייתה פליטה ממחנה ריכוז, ופפאו החליטה להקדיש את חייה "להטיף לאהבה ולסליחה". היא גם החלה להתעניין שם בלימודי הפילוסופיה והספרות הקלאסיים. עם השלמת הבחינות המעשיות ברפואה עברה למרבורג להמשך לימודיה. בשנת 1951 הצטרפה לכנסייה האוונגליסטית הפרוטסטנטית, ובשנת 1953 המירה את דתה לקתולית, נסעה לפריז והצטרפה למסדר הקתולי "בנות ליבה של מריה" (Daughters of the Heart of Mary).

החיים בפקיסטן עריכה

המסדר שלח אותה לדרום הודו, אך איחור בהגעת הוויזה אליה אילץ אותה להמתין בקראצ'י אשר בפקיסטן.^[2] היא החלה להתעסק גם שם וגם באפגניסטן שמעבר לגבול בהצלת חולי צרעת על מנת לסייע לחולי צרעת, שננטשו על ידי משפחותיהם או נכלאו בחדרים קטנים במשך כל החיים.

פעילותה בפקיסטן עריכה

בשנת 1960, בגיל 31, היא החליטה להקדיש את חייה לתושבי פקיסטן ולמאבקם נגד התפרצויות הצרעת. היא נהגה לומר ש-"לא כל אחד יכול למנוע מלחמה, אך רוב האנשים יכולים להקל על סבל גופני ונפשי של אחרים".^[3] בהיותה בקראצ'י היא גילתה מושבת מצורעים, והחלה להעניק טיפול רפואי בצריף שהיה ממוקם במתחם (שממנו התפתחו מאוחר יותר גם הסניפים לחולי שחפת ועיוורון), שהעניק גם טיפולים סוציאליים לחולים ולמשפחותיהם). חולים מכל רחבי פקיסטן ואף מאפגניסטן החלו להגיע למרפאה לטיפולים.

בשנת 1979 פפאו מונתה כיועצת הפדרלית לצרעת של משרד הבריאות והרווחה של ממשלת פקיסטן. פפאו נסעה לאזורים מרוחקים בפקיסטן, בהם לא היו מתקנים רפואיים לחולי צרעת, ואספה תרומות בגרמניה ובפקיסטן להקמת מרפאות טיפול.

בהוקרה על שירותה, הוענקה לה אזרחות פקיסטנית בשנת 1988.

בשל פעילותה רבת השנים, ב-1996 ארגון הבריאות העולמי קבע כי פקיסטן היא אחת המדינות הראשונות באסיה שהשתלטו על מחלת הצרעת - מספר החולים במדינה ירד משמעותית מ־19,398 חולים בשנת 1980 ל־531 חולים בשנת 2016.^[4]

ב-9 בספטמבר 1999, חגג הארכיבישוף של קראצ'י במיסה חגיגית, בה נכחו נוצרים ומוסלמים, את יום הולדתה ה-70 של פפאו.

פטירתה עריכה

פפאו אושפזה ב-4 באוגוסט 2017 בשל קשייה נשימה. מצבה הורע, וב-6 באוגוסט חוברה למכונת הנשמה. בעקבות דרישתה היא הוסרה מהמכונה למחרת.

פפאו נפטרה ב-10 באוגוסט 2017, בסביבות השעה 4:00 לפנות בוקר, בבית החולים האוניברסטיאי אגה חאן שבקראצ'י.

נשיא פקיסטן הספיד אותה באומרו ש-"לא ניתן לשכוח את מאמציה של ד"ר פפאו למיגור מחלת הצרעת בפקיסטן. היא עזבה את ארץ מולדתה, והפכה את פקיסטן לביתה כדי לשרת את האנושות. האומה הפקיסטנית מצדיעה לה".

הלוויה ממלכתית עריכה

ב-19 בספטמבר 2017, ארונה הוצב בבית החולים המשפחה הקדושה (Holy Family Hospital) שבקראצ'י לקראת הלווייתה. טקס ההלוויה נערך בקתדרלת פטריק הקדוש, ודגל פקיסטן ודגל קריית הוותיקן הונפו כשהם בחצי תורן. על ארונה של פפאו הונח דגל פקיסטן, ו-19 מטחי כבוד נורו על ידי כל שלושת הענפים של הכוחות המזוינים של פקיסטן. טקס הלווייה שודר בשידור חי בטלוויזיה הפקיסטנית.

רות פפאו הייתה הלא מוסלמית הראשונה שזכתה להלווייה ממלכתית בפקיסטן.

היא נקברה בבית הקברות הנוצרי גורה קאראביסטאן שבקראצ'י.

לקריאה נוספת עריכה

To Light a Candle: Reminiscences and Reflections of Dr Ruth Pfau. Islamabad: National Book Foundation. 1987

קישורים חיצוניים עריכה

מדיה וקבצים בנושא רות פפאו בוויקישיתוף

האחות רות פפאו ז"ל, נציגות יעקב הצדיק לקתולים הדוברים עברית בישראל
Ruth Pfau: Why Google honour her today

הערות שוליים עריכה

^ ,Asif Aqeel, Master of her own destiny, saviour of others, Daily Times
^ Ruth Pfau: Why Google honour her today
^ Dr. Ruth Pfau: The magic healer, The Express Tribune, Septembre 10th, 2019
^ Candle of Hope, Dawn, June 9th, 2017

[1] ,Asif Aqeel, Master of her own destiny, saviour of others, Daily Times

[2] Ruth Pfau: Why Google honour her today

[3] Dr. Ruth Pfau: The magic healer, The Express Tribune, Septembre 10th, 2019

[4] Candle of Hope, Dawn, June 9th, 2017

[1]

[2]

[3]

[4]


לידה	9 בספטמבר 1929 לייפציג, רפובליקת ויימאר
פטירה	10 באוגוסט 2017 (בגיל 87) קראצ'י, פקיסטן
שם לידה	Ruth Katherina Martha Pfau
מדינה	פקיסטן, גרמניה, הראג' הבריטי
מקום קבורה	Gora Qabaristan, Karachi
מקום מגורים	גרמניה, קראצ'י
השכלה	אוניברסיטת מיינץ
מעסיק	Marie Adelaide Leprosy Centre
השקפה דתית	הכנסייה הקתולית
פרסים והוקרה	עיטור מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה בדרגת מפקד בכיר (1985) Commander of the Order of the Great Leader (1969) Damien-Dutton Award (1991) Itzel Award (2003) דוקטור לשם כבוד (2004) צלב המפקד במסדר ההצטיינות של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה (5 באוגוסט 1969) הילאל-אי-אימטיאז (1979) Order of the Great Leader (14 באוגוסט 2010) Jinnah Award (11 באפריל 2003) פרס מריון דנהוף (2005) דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת פרייבורג (2014) פרס אלברט שווייצר (2004) פרס רמון מגסאיסאי (2002) פרס במבי (2012) הילאל-י פקיסטן (1989) אזרחות כבוד (פקיסטן, 1988) Klaus Hemmerle Award (2014) Staufer Medal (2015)