רחוב הסטר (סרט)

רחוב הסטר (אנגלית: Hester Street) הוא סרט קולנוע אמריקני משנת 1975 בבימויה של ג'ואן מיקלין סילבר. התסריט עובד על בסיס הנובלה של אברהם קאהאן, "יעקל: סיפור מן הגטו בניו יורק", שיצאה ב-1896.

רחוב הסטר
Hester Street
כרזת הסרט
כרזת הסרט
מבוסס על "יעקל" מאת אברהם קאהאן
בימוי ג'ואן מיקלין סילבר עריכת הנתון בוויקינתונים
הופק בידי רפאל סילבר
תסריט ג'ואן מיקלין סילבר
עריכה קתרין ונינג
שחקנים ראשיים סטיבן קיטס
קרול קיין
מוזיקה הרברט ל. קלרק עריכת הנתון בוויקינתונים
צילום קנת ואן סיקל
מדינה ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
חברת הפקה מידווסט פילמס
הקרנת בכורה 19 באוקטובר 1975
משך הקרנה 90 דק' עריכת הנתון בוויקינתונים
שפת הסרט אנגלית, יידיש
סוגה סרט דרמה, סרט רומנטי עריכת הנתון בוויקינתונים
תקציב $370,000
הכנסות $5,000,000
דף הסרט ב־IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

עלילה עריכה

בעשור האחרון של המאה ה-19, המהגר היהודי יענקל (בספרו של קאהאן הוא נקרא בגרסה הליטאית, יעקל) פודגורני הגיע מתחום המושב ללואר איסט סייד שבניו יורק על מנת להתבסס כלכלית ולהביא את אשתו גיטל ובנם יוסל'ה. הוא נסחף במהרה בחופש ובפתיחות שהציעה לו אמריקה ופנה להיטמע ללא עכבות, ככל יכולתו. הוא אימץ את השם "ג'ייק" והצטרף לחוג של מהגרים יהודים דומים לו, המשתדלים לדבר רק אנגלית – רצוצה ככל שתהא – ולרכוש את התרבות המקומית, ועיסוקם העיקרי הוא ללעוג ל"ירוקים" שהגיעו זה מקרוב. על אף שעברו שנים והוא הרוויח די כסף במתפרה שהוא עובד בה, הוא לא טרח לרכוש את כרטיסי האנייה לגיטל ויוסל'ה ואף נכנס לקשר רומנטי עם צעירה יהודייה בשם מאמי פיין.

אז מגיעה מרוסיה הידיעה שאביו של ג'ייק מת. מוכה חרטה והלם ואכול רגשות אשם הוא מזמין את הכרטיסים. חבריו נרעשים לשמוע שיש לו אישה ובן, אם כי הוא לא מגלה זאת למאמי וממשיך את הקשר אתה. כשגיטל מגיעה לאליס איילנד, היא נחרדת לראות את בעלה מגולח ולבוש "כמו פריץ". קצין ההגירה מנפץ את אשליות ההשתלבות של ג'ייק כשהוא שואל אותו באנגלית תקנית ובהתנשאות לאיזו מטרה הוא מביא את האישה למדינה; הלה ממלמל בשפתו הקלוקלת וצורח על גיטל ביידיש שתציג את שטר הכתובה שלהם, שהקצין מעלעל בו בחוסר הבנה אך מאפשר להם לעבור. בני הזוג שלא התראו שנים מגלים עד כמה השתנו: ג'ייק מנסה להסביר לאשתו שעליה להסיר את פאתה הנכרית ושכיסוי ראש איננו מקובל, והיא מסרבת בתדהמה. הוא מתעלם מצרחותיה וגוזז את פאות הראש של יוסל'ה, ותובע מגיטל לקרוא לו אך ורק "ג'ואי" במטרה להפכו ל"יאנקי מן המניין." הוא גם לא מסוגל לגעת באשתו הזרה והמוזרה, המתלבשת כנהוג ברוסיה ומדברת רק יידיש.

כדי לממן את שכר הדירה של מגוריהם החדשים, מכניסים בני הזוג כדייר-משנה את ברנשטיין, עמיתו לעבודה של ג'ייק במתפרה. ברנשטיין הרווק המזדקן היה בחור ישיבה ברוסיה ואיבד את כל מעמדו כשהיגר, אך הוא ממשיך לדבוק בערכים הישנים, על אף שכל מכריו לועגים ובזים לו (הבוס שלהם, רוכל לשעבר, משפיל אותו בבקשות חוזרות לספר מה היה ברוסיה, ואז עונה בתמימות מעושה: "איזו מין ארץ היא אמריקה! הרוכל נעשה לבוס, ובחור הישיבה יושב ליד המכונה"). ג'ייק מתקשה להסתיר את כעסו כשהוא נוכח שאשתו מעריצה את ברנשטיין יודע הספר – הלה גם מסביר לה שעליה להיות אסירת תודה על אף המתח בבית, שכן בעלים רבים לא טורחים אפילו לגרש את נשותיהם כשהם מהגרים, כל שכן להביא אותן לאמריקה. גיטל גם פוגשת בגב' קוברסקי, בעלת הדירה שלהם, ההופכת לחברתה היחידה אף שהיא מוזרה ביותר בעיניה: קוברסקי רואה עצמה כאדוקה מאוד (והיא אכן כזו, במונחים אמריקניים) אך מסבירה לה ש"הן חיות במדינה מתורבתת" ועליה להסיר את מטפחתה וללבוש מחוך. גיטל מנסה ללמוד אנגלית במאמץ רב ולהשתלב כדי להתגבר על ניכורו של בעלה.

מאמי, שג'ייק שכנע להעביר לו את כספה כדי לפתוח עסק ביחד, מגלה שהוא נשוי. בין השניים פורץ ריב קשה. הוא שב הביתה ורואה את גיטל עם מה שהוא בטוח שהוא פאה נכרית יקרה ומטופחת: הוא מתחיל לתלוש אותה בזעם אך צרחת הכאב של אשתו מבהירה לו שזה שיערה הטבעי, שהפסיקה לכסות כדי לרצותו. גב' קוברסקי מגיעה ומאיימת לקרוא לרשויות, וג'ייק הנבוך והמבולבל יוצא לרחוב בכעס ומבלה את הלילה בריבים ובהתהוללות. שני בני-הזוג מתחילים להבין שאין מנוס אלא להתגרש. הוא משכנע את מאמי שיישא אותה אחרי שיוציא גט מגיטל – על אף החילון השטחי שעברו, קהילת המהגרים המזרח-אירופאים שג'ייק אנוס להימצא בתוכה לא תקבל נישואים אזרחיים – הנעשית בתורה תקיפה וממולחת יותר. האנגלית שלה משתפרת, היא לומדת להתלבש בסגנון המקובל ומתחילה להתעניין בברנשטיין. לבסוף, גיטל מצליחה לסחוט ממאמי וג'ייק סכום ניכר בתמורה להסכמתה להתגרש ומשכנעת את ברנשטיין להתחתן עמה ולפתוח בית-עסק ביחד. השניים עורכים את הגירושין אצל רב מקומי ישיש, השואל את הבעל לשמו המדויק. הלה עונה "ג'ייק" אך מתקן ל"יענקל" מול הרמת הגבה של הרב. לאחר מכן, מספרת גב' קוברסקי לרבנית שברנשטיין התחיל כבר ללמד את יוסל'ה אל"ף-בי"ת, וגיטל מתקנת אותה: "לא, שמו ג'ואי!" שני הזוגות החדשים פונים לדרכם.

שחקנים עריכה

  • סטיבן קיטס – ג'ייק/יענקל
  • קרול קיין – גיטל
  • מל הווארד – ברנשטיין
  • דוריס רוברטס – גב' קוברסקי
  • דורי קוואנה – מאמי פיין
  • פול פרידמן – יוסל'ה/ג'ואי
  • מרטין גרנר – הבוס במתפרה
  • אד קראולי – קצין הגירה
  • לייב לנסקי – הרוכל
  • זיין לסקי – מהגר טרי
  • רוברט לסר – עורך הדין
  • צבי סקולר – הרב
  • אדה רייס מרין – הרבנית

הפקה וקבלה עריכה

ג'ואן מיקלין סילבר יצרה את "רחוב הסטר" באמצע שנות ה-70, תקופה בה נכדיהם של המהגרים מהטיפוס המתואר בעלילה כבר השתלבו היטב בחברה האמריקנית וביטחונה העצמי של יהדות ארצות הברית היה גבוה למדי. כמו כן, המחויבות לערכי כור ההיתוך הצטננה כבר, וחשיבותן של המסורות האתניות עלתה: תנועות כמו הכח השחור והתנועה האינדיאנית האמריקנית תבעו זכויות והכרה למיעוטים לא רק כאזרחים שווים, אלא כבעלי זכות שווה לביטוי תרבותי. תהליכים דומים של חיפוש שורשים וביקורת כלפי אתוס ההשתלבות עברו על היהודים, ועל רקע זה יצרה סילבר את הסרט, כמחווה לנשים במשפחתה. הסרט הופק עצמאית בסכום של 370,000 דולר, שגויס כולו על ידי בעלה ריי; מפיצים ואנשי תעשיית הקולנוע סירבו לשקול השתתפות במימון מאחר שהעריכו שסרט נישה אתני על נושאים יהודיים יהיה כישלון בקופות. "רחוב הסטר" אף צולם בשחור-לבן, לא מטעמים אמנותיים אלא כדי לחסוך כסף. הצילומים נערכו בסתיו 1973, במשך 34 יום, ברחוב מורטון שבגריניץ' וילג'.[1]

בני הזוג התקשו למצוא מפיץ מסחרי הולם בארצות הברית, וניסו להשיג חשיפה בפסטיבלי קולנוע שונים. לבסוף, בעזרתו של המשווק ג'ף ליפסקי (שעבד עם ג'ון קסאווטס), הם הצליחו לארגן הקרנה בפסטיבל הקולנוע בקאן שנערך במאי 1975. "רחוב הסטר" זכה לשבחי המבקרים, ובאוקטובר עלה לאקרנים בניו יורק. הוא כיסה את תקציבו בחמישה שבועות והופץ ביותר מעשרים ארצות, כשהוא מכניס למעלה מ-5 מיליון דולר.[2] קרול קיין הייתה מועמדת לפרס אוסקר לשחקנית הטובה ביותר על משחקה ב"רחוב הסטר" וב-2011 הוא נבחר לשימור בארכיון הסרטים הלאומי של ארצות הברית.

כפי שציין גבריאל מילר, התסריט שסילבר עיבדה היה שונה במידה רבה מהנובלה של קאהאן. ראשית כל (גם עקב צורכי המדיום), דמותה של גיטל קיבלה נפח גדול יותר, והיא נעשתה שווה לג'ייק מבחינת מעמדה בעלילה. תחת השפעת הפמיניזם, היא תוארה כיציבה ונחושה יותר מדמותה הספרותית. גם דמויות-המשנה האחרות, כמו ברנשטיין, פותחו בהיעדר יכולת להעביר את זרם התודעה של הגיבור הראשי, ומתוך הצורך להציג אותו בהנגדה לאנשים סביבו. לבסוף, פער הדורות בין סילבר לקאהאן ניכר בכך שספרו ערך השוואה מאוזנת יותר בין המחיר הנפשי הכבד, ששילם המהגר המתנתק מעברו ומערכיו הישנים, לבין ההכרח להשתלב בתרבות חדשה והרווח שהתקבל מכך: ג'ייק שלו היה קרוע ומנוכר, אך גם מודע לחייו הטובים יותר בארץ החדשה ולשחרורו מהמסורת החונקת ברוסיה. כמו גיבורים אחרים בספריו של קאהאן, המעבר לאמריקה יצר נתק שלא ניתן היה לאחות בין מי שהיה במולדתו למה שהפך להיות. סרטה של סילבר הופק מנקודת-מבט סנטימנטלית, של מי שהטמיעה והאמריקניזציה היו עבורה מובנות מאליהן אך ארחות החיים הישנים היו עלומים – ולכן הצטיירו כאותנטיים ושורשיים.[3] עם זאת, ברברה קווארט הקפידה לציין שעל אף הדימוי הנוסטלגי והחיובי שניתן למצדדים במסורת כמו גיטל וברנשטיין (לעומת ג'ייק, מאמי והשאר שתוארו כחומרניים ושטחיים) בכל זאת הוכללה הסצנה בבית הרב, עם העדים הבטלנים ואשתו הרבנית רודפת הבצע.[4]

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ Melvyn Stokes, American History through Hollywood Film: From the Revolution to the 1960s, A&C Black, 2013. עמ' 164–165, 175.
  2. ^ Gwendolyn Audrey Foste, Women Film Directors: An International Bio-critical Dictionary, Greenwood Publishing Group, 1995. עמ' 343.
  3. ^ Gabriel Miller, Screening the Novel: Rediscovered American Fiction in Film, Bloomsbury Publishing, 1980. עמ' 13-18.
  4. ^ Barbara Quart, Women Directors: The Emergence of a New Cinema, ABC-CLIO, 1989. עמ' 51-52.