רחל כהן-כגן

פוליטיקאית ישראלית

רחל כהן-כגן (לוברסקי) (19 בפברואר 188815 באוקטובר 1982) הייתה חברת הכנסת ויו"ר ויצו ישראל. כגן היא אחת משתי הנשים היחידות החתומות על מגילת העצמאות[1] יחד עם גולדה מאיר.

רחל כהן-כגן
רחל כהן-כגן
רחל כהן-כגן
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.
לידה 19 בפברואר 1888
האימפריה הרוסיתהאימפריה הרוסית אודסה, האימפריה הרוסית
פטירה 15 באוקטובר 1982 (בגיל 94)
?
מדינה ישראלישראל ישראל
תאריך עלייה 1919
השכלה אוניברסיטת אודסה, אוניברסיטת פטרוגרד
מפלגה ויצו, המפלגה הליברלית הישראלית עריכת הנתון בוויקינתונים
סיעה ויצו, ליברלים עצמאיים
חברת הכנסת
14 בפברואר 194920 באוגוסט 1951
(שנתיים ו־26 שבועות)
4 בספטמבר 196122 בנובמבר 1965
(4 שנים ו־11 שבועות)
כנסות 1, 5
תפקידים בולטים
חתימה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
רחל כהן כגן חותמת על מגילת העצמאות 1948

ביוגרפיה עריכה

רחל כהן-כגן לבית לוברסקי נולדה בעיר אודסה שבדרום-מערב האימפריה הרוסית (כיום אוקראינה) בשנת 1888 למשפחה יהודית מסורתית וציונית. אביה, יעקב לוברסקי היה ממייסדי תנועת חובבי ציון. עיסוקו של אביה חשף אותה כבר בגיל צעיר לגדולי הציונים של אודסה, דמויות דוגמת אחד העם וחיים נחמן ביאליק. למדה בגימנסיה באודסה, ובאוניברסיטאות אודסה ופטרוגרד, וסיימה את לימודיה במגמת מתמטיקה. בשנת 1913 נישאה לד"ר נוח כהן, רופא משפחה וציוני מובהק, אחיה של הרופאה הלנה כגן. כשנה לאחר נישואיהם, עזב בעלה את אודסה לארץ ישראל, אך פרוץ מלחמת העולם הראשונה אילץ את רחל כהן-כגן להישאר עם פעוטהּ מאחור[דרושה הבהרה]. בשנת 1919 עלתה לארץ ישראל. על סיפונה של האנייה "רוסלאן" פגשה ברחל בלובשטיין (היא רחל המשוררת), אשר כתבה לה באותה הפלגה שיר ברוסית והקדישה לה אותו.[2] במשך שנתיים ימים ישבו הזוג הצעיר ביבנאל, ובשנת 1921 עברו לירושלים, שם השתתפה רחל כהן-כגן, כבת חסותה של הנרייטה סאלד, בהסתדרות הנשים העבריות אשר סופחה לויצו בשנת 1933. אבן הדרך המשמעותית הראשונה שלה הייתה הקמת טיפת חלב, בעזרתה של גיסתה ד"ר הלנה כגן. בשנת 1925 עברה המשפחה לגור בחיפה. בשנת 1933, איחדו כוחות ויצו והתאחדות נשים עבריות לשיווי זכויות בארץ ישראל ברשימה לבחירות המוניציפליות. כחברה ברשימה זו מונתה רחל כהן-כגן לעמוד בראש תיק רווחת היהודים בעיריית חיפה. כמו כן נבחרה לוועד הקהילה בעיר. בשנת 1946 החליפה את הנרייטה סאלד כחברת הוועד הלאומי, ועמדה בראש מחלקת הרווחה. כחברה בוועד הלאומי, נמנתה רחל כהן-כגן עם חותמי מגילת העצמאות של מדינת ישראל, והייתה חברה במועצת המדינה הזמנית.

רחל כהן-כגן הייתה אחת משתי הנשים, יחד עם גולדה מאיר, היחידות מקרב 37 החותמים על מגילת העצמאות, כנציגת ויצו. בכתביה תיארה את הרגע ההיסטורי במילים הבאות:

הרגשתי כאילו כולי נתלשת מהמציאות. הקול שקרא את נוסח המגילה, קולו של בן-גוריון, היה מוכר, המילים ברורות, הפנים שמסביב, אף הן מוכרות, ועם זאת, אי אפשר היה לתפוס שכל זה מתרחש במציאות. מאותו יום התחלתי למשל להבין את שאגאל. הדמויות המרחפות שלו החלו לדבר אל ליבי. היה ברור לי מדוע חתן וכלה מרחפים בתמונותיו של שאגאל באוויר, מעל גגות, כי אני עצמי התנסיתי בחוויה דומה. ברגעים בהם חש האדם שחלום הופך למציאות והשמחה ממלאה את ליבו, הוא מסוגל לרחף מעל גגות. ועד היום קשה לי לתת ביטוי במילים לרגשותי באותו יום. שפתי, ואולי שפת אנוש בכללה, דלה מדי. דומני שרק במוזיקה ובאמנות אפשר לתת לכל ביטוי נאות.

פוירשטין אמיל. נשים שעשו היסטוריה. משרד הביטחון. 1989. תל אביב. עמ' 69

בבחירות לאספה המכוננת נבחרה מטעם רשימת ויצו, כנציגה יחידה. בכנסת הראשונה הציעה את חוק המשפחה ושוויון האישה[3]. הצעתה טורפדה על ידי חוגים דתיים בקואליציה ובמקומו הובא חוק מטעם הממשלה, לו התנגדה כשראתה כי לכוונותיה המקוריות לחקיקתו לא נותר זכר. בשנת 1951, לאחר השינוי בנוסח הצעתה לחוק שיווי זכויות האשה, התפטרה מהכנסת. במשך עשר השנים הבאות כיהנה כיו"ר ויצו. בשנת 1961 נבחרה לכנסת החמישית, מטעם המפלגה הליברלית וכיהנה בה עד שנת 1965.

פעילות חברתית-פוליטית-פמיניסטית עריכה

על פי פרופ' פנינה להב, כנציגה היחידה של מפלגת נשים, ייצגה יותר מכל חברה וחבר בכנסת הראשונה את עניין שוויון האשה.[4] בשנת 1951 הציעה את "חוק המשפחה ושוויון האשה". הייתה זו הצעת חוק רחבה ומפורטת, המתמודדת עם סוגיות מגוונות של שוויון בין המינים, הן בחברה והן במשפחה. למרות היקפה של הצעת החוק, הכנסת לא אישרה הצעתה זו, וקיבלה אותה שנה את חוק שיווי זכויות האשה. היא עצמה נמנעה מלהצביע בעד הצעת חוק זו, בנימוק לפיו הצעה זו אינה מאפשרת שוויון זכויות לאשה בישראל. לאחר שקיבלה הכנסת את החוק אמרה:

אינני שוללת את הטוב שיש בחוק [...]. לעצם העניין, חשוּב שנעשה ניסיון לנגוע בבעיות העדינות הללו, לנסות להזיז את הלך המחשבה ולהעבירו לפסים המתאימים למציאות ולרוח הזמן. אלא שיחד עם זה מתעוררת בקרב הנשים החרדה, שמא התיקונים הקלים הללו ירגיעו את הלבבות וידחו לזמן בלתי-מוגבל את הפתרון הרצוי לכל המערכה הנדונה. האם לא זהו אחד מאותם המקרים, כשהפליאטיב רק מקלקל?[5]

שנים לאחר מכן, בשנת 1973, עבר חוק דיני קניין משותף, אשר מבוסס על הצעתה של רחל כהן-כגן משנת 1951.[6]

בכנסת נאבקה כהן-כגן למען זכויות האישה בישראל. בין ההצעות אותן העלתה היו החרפת ענישת המינימום על אלימות של גברים בתוך המשפחה ופתרון למסורבות גט. היא טענה שלנשים פוטנציאל רב להשפיע על החיים הציבוריים. היא תמכה בשירות נשים בצה"ל בתפקידים קרביים וטענה שאין סיבה פיזית אמיתית למנוע מנשים לשרת ביחידות אלה. כמו כן טענה כי האישה הישראלית עדיין לא זכתה למקומה הראוי בחברה וכראייה לכך הצביעה על ייצוגן הזעום של נשים בכנסת.[7]

כהן-כגן פעלה גם במישורים אחרים ודאגה למגזרים ומיעוטים שונים. בעקבות הקמת תנועת הפנתרים השחורים יזמה את הקמת ועדת הפער החברתי אשר הפכה לימים למחלקת רווחת המשפחה בארגון ויצו. בנוסף, סייעה בהקמת ספריית ויצו ניידת אשר הגיעה למקומות מרוחקים בארץ ובהקמת הלשכה לייעוץ משפטי לענייני משפחה של ויצו. כנשיאת כבוד של ויצו הייתה מעורבת בנושאים הנוגעים לקשישים, והקימה בין היתר את הקרן לידידות למען נזקקים יוצאי ויצו. כהן-כגן טענה בהזדמנויות שונות כי המדינה אינה דואגת די הצורך לקירוב לבבות בין העדות, לקידום השכבות העניות, לצמצום הפער החברתי והכלכלי ולהדרכת הדור הצעיר אל יעדי הבנה ושיתוף עם המבוגרים.

רחל כהן-כגן המשיכה בפועלה בויצו ובחוגים סוציאליים עד לפטירתה. בשנת 1961 הוענקה לה אזרחות כבוד של העיר חיפה.[8]

רחל כהן-כגן הייתה נשואה לנח כגן עד למותו ב-1963. נולדו להם שני בנים: אליהו כגן, פיזיקאי, ומיכה כגן, מפיק קולנוע. על שמה קרויים רחובות בערים רעננה, ראשון לציון וחיפה.

פעילות ציבורית ותפקידים מרכזיים עריכה

  • פעילה בארגוני עזרה יהודיים בתקופת לימודיה באודסה.
  • גזברית ”הסתדרות נשים עבריות” בירושלים ויושבת-ראש ועדת הילד.
  • פעילה להקמת תחנות טיפת חלב.
  • יוזמת וממקימות בית-התינוקות הראשון בישראל.
  • יו”ר הוועדה לעזרה סוציאלית בוועד הקהילה בחיפה, 1946-1932.
  • מנהלת המחלקה הסוציאלית בוועד הלאומי.
  • חברת הוועד הפועל של ועד הקהילה הרוסית בישראל.
  • יו"ר הוועדה לעזרה סוציאלית של ארגון ויצו.
  • מייסדת "הסתדרות נשים עבריות" (לימים ויצו הארצישראלית).
  • יו"ר ויצו בישראל.
  • נשיאת ויצו העולמית.
  • חברת כנסת בכנסת הראשונה ובכנסת החמישית.

תפקידים בוועדות פרלמנטריות עריכה

תפקידים בכנסת הראשונה עריכה

תפקידים בכנסת החמישית עריכה

לקריאה נוספת עריכה

  • נשים בישראל לקסיקון, תל אביב: עם עובד, 1991, עמ' 81.
  • שביט יעקב, גולדשטיין יעקב, באר חיים, לקסיקון האישים של ארץ ישראל, 1948-1799, תל אביב: עם עובד, 1983, עמ' 276.
  • פוירשטין אמיל, נשים שעשו היסטוריה, תל אביב: משרד הביטחון, 1989, עמ' 69.
  • להב, פנינה, "כשהפאליאטיב רק מקלקל: הדיון בכנסת על חוק שיווי זכויות האשה", זמנים 46-47 (1993), עמ' 149–159.
  • רימלט, נויה, הפמיניזם המשפטי מתאוריה למעשה: המאבק לשוויון בין המינים בישראל ובארצות הברית, חיפה: פרדס, 2010.
  • פוגל-ביז'אווי, סילביה, "דמוקרטיה ופמיניזם: ישראל כמשל", דמוקרטיה ופמיניזם: מגדר, אזרחות וזכויות אדם, רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2011, עמ' 157–183.
  • גבע, שרון, האשה מה אומרת? נשים בישראל בשנות המדינה הראשונות, ירושלים: מאגנס, 2020, עמ' 22–23, 58-40.
  • שי חורב, רחל כהן-כגן, בלקסיקון החיפאים אישים ודמויות בחיפה, דוכיפת הוצאה לאור, עמ' 201, 2018.

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא רחל כהן-כגן בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה

  1. ^ אמיל פוירשטין, נשים שעשו היסטוריה: תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1989, עמ' 69-71.
  2. ^ ראו-(הקישור אינו פעיל, 12 ביולי 2022) שירה של רחל המוקדש לרחל כהן-כגן מתוך אתר שירת רחל. ראו גם: ונדי זירלר, רחל כהן-כגן, באנציקלופדיה לנשים יהודיות (באנגלית).
  3. ^ ח"כ רחל כהן-כגן, הצעת חוק המשפחה ושוויון האישה, התשי"א-1951, באתר מאגר החקיקה הלאומי, ‏27 במרץ 1951
  4. ^ פנינה להב, "כשהפאליאטיב רק מקלקל: הדיון בכנסת על חוק שיווי זכויות האשה", זמנים 47-46 (1993), עמ' 149.
  5. ^ להב, שם, עמ' 159
  6. ^ לפירוט ראו: להב, זמנים, עמ' 159-149.
  7. ^ ראו - פוירשטין אמיל. נשים שעשו היסטוריה. משרד הביטחון. 1989. תל אביב. עמ' 69.
  8. ^ אשת לפידות, דבר, טור 1, 2 במאי 1961.