פתיחת התפריט הראשי

ראטניק

(הופנה מהדף רטניק)
דגל תנועת ראטניק

ראטניקבולגרית: Ратник) היה ארגון לאומני, שפעל בבולגריה מ-1936 ועד 1944 והיה בעל מצע אנטישמי שנסמך על תורת הגזע הנאצית. ראשי הארגון פטר גברובסקי ואלכסנדר בלב היו ממובילי מדיניות רדיפת היהודים בבולגריה במסגרת ממשלתו של בוגדאן פילוב ואחראים ליישום צו הגירוש ל-11,343 יהודי תראקיה ומקדוניה ולניסיון גירושם הכושל של יהודי "בולגריה הישנה".

רקעעריכה

ב-19 במאי 1934 התחוללה הפיכה צבאית בבולגריה ואת השלטון תפסה הליגה הצבאית אשר פיזרה את הפרלמנט, ביטלה את החוקה והקימה ממשלת טכנוקרטים. הונהג משטר טוטליטרי ובכלל זה צנזורה על העיתונות. הממשלה החדשה החלה להתקרב לצרפת ובעלת בריתה בבלקן יוגוסלביה וחידשה את היחסים עם ברית המועצות. כחלק ממהלך זה ויתרה הממשלה על תביעותיה של בולגריה בחבל מקדוניה. פעולות אלו הקימו נגדה את כל חוגי הכלכלה והתעשייה. המלך בוריס השלישי ניצל שעת כושר ובינואר 1935 הדיח את הממשלה ופירק את הליגה הצבאית[1].

המלך נטל את רסן השלטון והנהיג שלטון אוטוקרטי, תוך שהוא מותיר חלק מתקנות השלטון הצבאי הקודם כגון פיזור המפלגות. בוריס השלישי, שנזקק לתמיכת מעצמה אירופית מובילה לביסוס מעמדו בשלטון, החל להתקרב במדיניותו לגרמניה הנאצית. במאי 1935 ביקר הרמן גרינג בסופיה וביולי 1936 ביקר המלך בברלין ונפגש עם אדולף היטלר[2]. חלק מצעדי התקרבות אלו לוו בהתגברות האנטישמיות הממוסדת בממלכה וב-1935 הותר רשמית להקים ארגונים אנטישמיים בממלכה[1]. ב-1936 הקימו פטר גברובסקי ופרופסור אסן קנטארדז'ייב (בנו של הגנרל הנודע טודור קנטארדז'ייב), את הארגון האנטישמי ראטניק ששמו המלא היה הארגון לקידום הרוח הלאומית הבולגרית. בהמשך הפעיל הארגון בנק פרטי ששמו היה סֶרדיקה.

פעילות הארגוןעריכה

חברי הארגון לבשו מדים אדומים וסמלם התבסס על צלב השמש הקדום, אשר שימש מספר תנועות לאומניות באירופה כגון נאשונל סמלינג בנורווגיה. הארגון כלל אנשי אקדמיה, עיתונאים וסופרים בולגרים אשר תמכו בהשבתם בכל מחיר של השטחים בתראקיה, במקדוניה ובדרום דוברוג'ה, אשר נלקחו מהבולגרים לאחר תבוסתם במלחמת העולם הראשונה במסגרת חוזה ניי. בנוסף לעמדותיהם האנטישמיות החזיקו חברי הארגון בעמדות אנטי קומוניסטיות. חברי ראטניק טענו גם, שגזע העם הבולגרי אינו טהור ומורכב משילוב של גזעים אתנים "נחותים" כגון הטטרים ורק הגרמנים הם בני גזע טהור[3].

במאי 1938 הכו צעירים חברי ראטניק יהודים ברחבי סופיה[1]. ב-20 בספטמבר 1939 יזמו חברי הארגון מצעד בחוצות סופיה. בהסכמה שבשתיקה מצד המשטרה הבולגרית והעומד בראשה הקולונל אטאנאס פאנטב, הסתיים המצעד בהתקפה על בתי עסק בבעלות יהודית, ניפוץ שמשות והצתות[4]. ב-1939 אושר בפרלמנט הבולגרי חוק האוסר על מינוי חברי ראטניק לתפקיד ממשלתי. למרות החוק מונה באוקטובר 1939 פטר גברובסקי לשר בממשלתו של גאורגי קיוסאיבנוב וב-15 בפברואר 1940 מונה לשר הפנים בממשלתו של בוגדאן פילוב[5]. בהמשך מונה אלכסנדר בלב לראש הקומיסריון לענייני יהודים והוא מינה רבים מחברי ראטניק לתפקידים שונים בקומיסריון ובכללם ירוסלב קאליצין שהיה לסגנו[6].

גם לאחר אישור החוק להגנת האומה תקפו חברי ראטניק את הממשלה הבולגרית על כך שלא הפעילה מדיניות נוקשה יותר כלפי יהודי הממלכה ואף ניסו, בסיוע נציגי השגרירות הגרמנית, לפעול לביצוע הפיכה פרו נאצית בממלכה[7]. בסוף מאי 1943, לאחר גירוש יהודי סופיה לערי השדה, הפיץ הארגון כרוז שבו תקף את ראשי השלטון הבולגרי והפוליטיקאים שסיכלו את התוכנית לגרש את היהודים מחוץ לממלכה. בכרוז כונו יהודי בולגריה "רוצחים, כינים וסכנה למדינה"[8].

פירוק הארגוןעריכה

פעילות הארגון נאסרה עוד בשלהי 1943, תקופת כהונתו של דוברי בוז'ילוב כראש הממשלה, אך הוא פורק רשמית ב-9 בספטמבר 1944 עם כיבוש סופיה בידי הצבא האדום ומינויו של קימון גאורגייב לראש הממשלה. לאחר פירוק הארגון התנדבו מקצת חבריו לוורמאכט ואחרים הצטרפו לתנועות מחתרת אנטי קומוניסטיות שפעלו בבולגריה. באוקטובר החלה המשטרה הבולגרית בגל מעצרים בקרב חברי ראטניק והקומיסריון לענייני יהודים וחלקם נשפטו בבית הדין המיוחד שהוקם לשפיטת חברי מנגנון המשטר הקודם. ב-1 בפברואר 1945 הוצא להורג פטר גברובסקי לאחר שהורשע בפשעים נגד העם הבולגרי. מספר חודשים קודם לכן נורה למוות אלכסנדר בלב בידי פרטיזן יהודי[9].

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 רומנו, אלברט. א, תקופת המשבר והפילוג בתנועה הציונית 1930-1940, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות - יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 566-567.
  2. ^ בר זוהר, מיכאל, הרכבות יצאו ריקות, הוצאת הד ארצי, אור יהודה, 1999, עמודים 28-29.
  3. ^ בר זוהר, מיכאל, הרכבות יצאו ריקות, עמוד 77.
  4. ^ קשלס, חיים, קורות יהודי בולגריה, כרך ג'-תקופת השואה, הוצאת דבר, תל אביב, עמודים 20-21.
  5. ^ בר זוהר, מיכאל, הרכבות יצאו ריקות, עמוד 36.
  6. ^ בר זוהר, מיכאל, הרכבות יצאו ריקות, עמוד 60.
  7. ^ בר זוהר, מיכאל, הרכבות יצאו ריקות, עמוד 62.
  8. ^ בר זוהר, מיכאל, הרכבות יצאו ריקות, עמוד 189.
  9. ^ בר זוהר, מיכאל, הרכבות יצאו ריקות, עמודים 215-217.