ריאליזם ופורמליזם
| יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: ויקיזציה. | |
כבר לפני סוף המאה התשע-עשרה התחילו הסרטים להתפתח בשני כיוונים עיקריים: הריאליסטי והפורמליסטי. באמצע שנות התשעים של המאה התשע-עשרה בצרפת שעשעו האחים לומייר את הקהל בסרטיהם הקצרים, שטיפלו בהתרחשויות של חיי יום-יום. סרטים כמו "רכבת מגיעה לתחנה" קסמו לצופים דווקא משום שנדמה היה שהם תופסים את הזרימה והספונטניות של מאורעות, כפי שהם נתפסים בחיים. באותו הזמן בערך יצר ז'ורז' מלייס כמה סרטי פנטזיה, שהדגישו מאורעות על טהרת הדמיון. סטים כמו ה"מסע לירח" היו תערובת אופיינית של סיפור שרירותי ותחבולות צילום. במובנים רבים אפשר לראות באחים לומייר את אבות המסורת הריאליסטית בקולנוע ובמלייס את אבי המסורת הפורמליסטית.
"ריאליזם" ו"פורמליזם" הם מונחים יחסיים ולא מוחלטים. כאשר משתמשים בהם לציון נטייה לקיצוניות זו או אחרת, תוויות כאלה יכולות להועיל, אבל בסופו של דבר אלה הן תוויות בלבד. רק סרטים מעטים הם פורמליסטיים לגמרי בסגנונם, ועוד פחות מהם ריאליסטיים לחלוטין. יש גם הבדל גדול בין ריאליזם לריאליה (מציאות), אם כי לעיתים קרובות שוכחים את ההבחנה הזאת. ריאליזם הוא סגנון מסוים, ואילו המציאות (הריאליה) הפיזית היא המקור של כל חומרי הגלם לסרטים, הן הריאליסטיים והן הפורמליסטיים. כמעט כל במאי הסרטים פונים אל עולם שמאפשר לצלמו בחיפוש אחר נושא. ואולם, דרך השימוש שלהם בחומר- כיצד הם מעצבים ומתמרנים אותו- היא הקובעת את הדגש הסגנוני שלהם.
באופן כללי, סרטים ריאליסטיים מנסים לשעתק את פני המציאות בעיוות קטן ככל האפשר. בצילום עצמים ואירועים, יוצר הסרט מנסה להראות את שפעת החיים. במאים ריאליסטים ופורמליסטים כאחד חייבים לבחור (ולפיכך, להדגיש) פרטים מסוימים מתוך הריבוי הכאוטי של המציאות, אבל בסרטים ריאליסטיים יסוד הבחירה בולט פחות. בקיצור, הריאליסטים מנסים לשמר את האשליה, שלפיה העולם בסרטיהם לא עבר מניפולציה, וכי הוא בבואה אובייקטיבית של העולם הממשי. לעומת זאת, לפורמליסטים אין יומרה כזאת. הם מסגננים ומעוותים את חומרי הגלם שלהם במתכוון, באופן שרק צופה תמים במיוחד יטעה לחשוב שהדימוי הקולנועי של עצם או אירוע הוא הדבר עצמו.
בסרט ריאליסטי אנו מבחינים בסגנון רק לעיתים רחוקות; האומן נוטה להעלים את אישיותו. קולנועיים ריאליסטיים מעוניינים בתוכן יותר מאשר בצורה. הם משתמשים במצלמה בדרך שמרנית. המצלמה היא מנגנון, המשעתק את פניהם של עצמים מוחשיים בפרשנות מעטה ככל האפשר. הבמאים ריאליסטיים מסוימים מבקשים לשוות לדימוייהם מראה מחוספס, שאינו מייפה את חומריו היופי צורני המודע לעצמו. "אם זה יפה מדי, זה מזויף", היא הנחה סמויה בעבודתם. הם מחשיבים מאוד את הפשטות, הספונטניות, הישירות. אין להסיק מכך, כי אין מעשה-אומנות בסרטים אלה, שכן הקולנוע הריאליסטי, במיטבו מתמחה באמנות המסתירה אומנות.
בסרטים פורמליסטיים קיים סגנון יתר. הבמאים מעוניינים לבטא באופן סובייקטיבי לא מוצנע את חוויות המציאות שלהם, ולא את האופן שבו אחרים תופסים אותה. לעיתים קרובות הם מכונים גם "אקספרסיוניסטים", משום שהביטוי האישי חשוב לא פחות, ואולי יותר, מנושא הסרט. אקספרסיוניסטים עוסקים, לעיתים קרובות, באמיתות רוחניות ופסיכולוגיות, שאותן ניתן להעביר כך הם חשים, באמצעות עיוות של פני העולם החומרי. המצלמה היא השיטה שבאמצעותה מפרשים את הנושא, ובאמצעותה מדגישים את המהותי והעקרוני בו, ולא את טבעו האובייקטיבי. בסרטים פורמליסטיים אפשר למצוא דרגה גבוהה של מניפולציה, של עיצוב- מחדש של המציאות. רוב הבמאים הריאליסטים יטענו, שעניינם העיקרי הוא בתוכן ולא בצורה או בטכניקה. הנושא הוא תמיד הדבר החשוב ביותר בסרט, וכל מה שמסיח את הדעת מהתוכן חשוד בעיניהם. בצורתו הקיצונית נוטה הקולנוע הריאליסטי לעבר הדוקומנטרי; שהדגש בו הוא על צילום מאורעות ואנשים ממשיים. הקולנוע הפורמליסטי, לעומת זאת, נוטה להדגיש את הטכניקה ואת דרך הביטוי. בצורתו הקיצונית ביותר מתגלה סגנון זה בקולנוע האוונגרדי.
קישורים חיצוניים עריכה
ערך זה הוא יתום, כלומר אין ערכים בוויקיפדיה שמקשרים אליו. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולקשר אליו מכמה מהערכים שמכילים את המונח "ריאליזם ופורמליזם".