מחנה הריכוז ריווזאלט
מחנה ריווזאלט (בצרפתית: Camp de Rivesaltes) הידוע גם בשם מחנה מרשל ז'ופר (Camp Maréchal Joffre) נמצא בדרום צרפת, לא הרחק מפרפיניאן. עם היותו במקורו מחנה צבאי, הוא שימש לא פעם כמחנה ריכוז או מחנה מעצר לאוכלוסיות אזרחיות, כולל ספרדים רפובליקנים, לאחר עלייתו לשלטון של פרנסיסקו פרנקו, וליהודים בתקופת מלחמת העולם השנייה. בשנת 1942 נשלחו ממחנה ריווזאלט להשמדה באושוויץ 2,313 יהודים במספר שיירות. משלוחי היהודים בוצעו בעת שהמחנה היה בשליטת משטר וישי.
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג | מחנה ריכוז |
| מדינה | משטר וישי |
| מחוז |
סאלס-לה-שאטו  |
| נתונים | |
| קואורדינטות | 42°46′07″N 2°52′18″E / 42.768583°N 2.87175°E |
  | |
שנים ראשונות עריכה
בשנת 1935 נבחר המקום, כחמישה ק"מ מן העיירה ריווזאלט, בינה לבין העיירה סאלס (Salses), ולא הרחק מפרפיניאן, כאתר למחנה צבאי. המחנה החל לפעול ב-1938. כיוון שהמרשל של צרפת ז'וזף ז'ופר נולד באותו אזור, נקרא המחנה על שמו. זמן קצר לאחר בנייתו, בתחילת 1939, החלה נהירת כחצי מיליון פליטים רפובליקנים, הצד המובס במלחמת האזרחים בספרד הסמוכה, מקטלוניה אל צרפת, וממשלת צרפת החליטה לשכן כ-15,000 מאותם פליטים במחנה. בפועל, שוכנו במחנה פליטים במספר קטן בהרבה.
מלחמת העולם השנייה עריכה
בתחילת מלחמת העולם השנייה, המחנה שימש כמחנה מעבר צבאי. לאחר הסכם שביתת הנשק בין גרמניה הנאצית וצרפת, נכלל המחנה בשטח שתחת שלטון ממשלת וישי. ב-10 בדצמבר 1940 החליטה ממשלת וישי להקצות למחנה שטח נוסף, וזאת כדי לשכן בו גם גולים מגרמניה, רובם יהודים, כל זאת לצד המחנה הצבאי. היה זה, אפוא, מקרה נדיר בתולדות השואה, בו יהודים נשלחו למחנות ריכוז במערב אירופה, ולא במזרח. הגולים הראשונים באותו מחנה החלו להגיע ב-14 בינואר 1941. לאחר הגעתם, אוכלוסיית המחנה, 6,475 איש ב-31 במאי, כללה ספרדים רפובליקנים, אשר היוו יותר ממחצית מספר זה, יהודים, יותר משליש, וצוענים. המחנה אורגן כך שגברים ונשים התגוררו בנפרד, לפיכך, משפחות נאלצו להיפרד. התנאים במחנה, אם כי לא השתוו בחומרתם לאלה שתחת פיקוח גרמני ישיר, היו קשים מבחינת ביגוד, מזון, שיכון ובריאות, ואלה הובילו לשיעור תמותה ניכר בקרב יושביו.
כליאת היהודים ושילוחם עריכה
בשנת 1941 תוכנן לעשות שימוש בחלק מן המחנה לכליאת כ-10,000 יהודים, ובפועל מספר הנכלאים בו עמד על 5,714. כולל 1,176 יהודים שהיו כבר במחנה. בבוקר ה-26 באוגוסט 1942 הוקפו ונאסרו במחנה יהודי דרום צרפת, אשר לא היו אזרחים צרפתים. עוד לפני כליאת אותם יהודים, החל משלוחם של יהודים אל דראנסי, משם נשלחו אלה לאושוויץ להשמדה. כך יצאו אל דראנסי 400 יהודים ב-11 באוגוסט, ו-175 ב-23 בחודש. בספטמבר נמשך שילוחם של היהודים: 173 ב-1 בחודש, 621 ב-4, 594 ב-14, ועוד 72 ו-70 ב-21 וב-28, בהתאמה. באוקטובר, עד ה-20 בחודש, נשלחו לדראנסי, בשתי שיירות, 101 ו-107 יהודים נוספים, ובסך הכל, 2,313. עוד 2,251 יהודים אשר נכלאו באותו חלק מיוחד של המחנה, לא נשלחו להשמדה, ו-215 יהודים אחרים מתו בעת שהותם במחנה, מתוכם 51 ילדים עד גיל שנה. כל המשלוחים האלה בוצעו בעת שהמחנה היה בשליטת משטר וישי.
חלק מהיהידים הצליחו לברוח מהמחנה הודות לפעילות של אנדרה דיומא וארגון Cimade.
המחנה בהמשך המלחמה עריכה
בנובמבר, כתגובה למבצע לפיד, כבשו הגרמנים גם את 'האזור החופשי', שטח צרפת שתחת שלטון וישי, וסגרו את מחנה הריכוז, בו שירתו בעת סגירתו 277 אנשי צוות, ועברו דרכו עד מועד זה כ-21,000 איש. ב-19 באוגוסט 1944, מספר ימים לאחר תחילת מבצע דרגון, נסוגו הגרמנים מאזור המחנה. המחנה הצבאי חזר לפעול, ולצידו נפתח ב-12 בספטמבר, בשטח מחנה הריכוז, מחנה אשר תוכנן ל-1,080 איש, שבו הוחזקו פעילי משטר וישי. לאלה נוספו ספרדים אשר נתפסו במעבר לא חוקי של הגבול. אלה האחרונים הועסקו בשמירה על פעילי משטר וישי... כן הוחזקו במקום בינואר ובמרץ 1945 כמה מאות שבויי מלחמה רוסים, אשר לחמו לצד הגרמנים. ב-10 בדצמבר 1945 הוחלט לסגור את המחנה, וההחלטה בוצעה עד תחילת אוקטובר 1946.
חלקו הצבאי של המחנה הוסב למחנה שבויים. הוחזקו בו קרוב ל-10,000 שבויי מלחמה גרמנים ואיטלקים באוקטובר 1944. המספר פחת ל-6,000 עד 7,000 במאי 1945. השבויים הועסקו בעבודות שיקום שונות במחוז רוסיון שבמזרח הרי הפירנאים הצרפתיים. בין מאי 1945 וסוף 1946 מתו במחנה 412 שבויים גרמניים. מחנה השבויים נסגר ב-1 במאי 1948.
לאחר המלחמה עריכה
המחנה חזר לשימוש בעת מלחמת העצמאות של אלג'יריה, ו-527 אנשים שנאסרו עקב תמיכתם במורדים באלג'יריה, הוחזקו במחנה בין ה-9 במרץ ל-18 אפריל 1962. עם סיום המלחמה, החל מיוני 1962, שוכנו במחנה כ-8,000 חיילי עזר אלג'יראים ('ארקי', harkis), שבשל לחימתם לצד הצרפתים לא יכלו להישאר בארצם. יחד עם אזרחים שבאו עמם עברו במחנה עוד אלפים נוספים, עד אשר נמצא להם סידור קבוע כלשהו, והאחרונים שבהם עזבו רק ב-1977. בדומה, דיירים אחרים במחנה שוכנו בו באותן שנים עקב תהליך הדקולוניזציה של צרפת. כך, שכנו בו כ-600 חיילים ובני משפחה מגינאה הצרפתית, בין 1964 ל-1966. דיירים אחרים היו חיילים, ואזרחים נלווים, מהודו סין. בשנים 1986 עד 2007 המחנה שימש כמחנה מעצר לשוהים בלתי חוקיים.
במשך השנים עלו מספר הצעות להרוס את המחנה, אולם מחקרים אשר העלו לתודעה הציבורית את חשיבותו ההיסטורית, הביאו לכך שכיום פועל במקום המחנה מוזיאון וכן הוצבו במקום אבני זיכרון לקרבנות היהודיים, הספרדים הרפובליקנים וה'ארקי'.
ראו גם עריכה
לקריאה נוספת עריכה
- Rosemary Bailey, Love and War in the Pyrenees, Orion Books, 2008
- Anne Boitel, Le Camp de Rivesaltes 1941-1942, Presses Universitaires de Perpignan, Mare Nostrum, Perpignan, 2001.
- Joël Mettay, L’Archipel du mépris, Trabucaire, Perpignan, 2001.
- Abderamen Moumen, Entre histoire et mémoire. Les rapatriés d'Algérie. Dictionnaire bibliographique, Gandini, Nice, 2003.
- Denis Peschanski, La France des camps, Gallimard, Paris, 2002
קישורים חיצוניים עריכה
מחנות הריכוז והמעצר בדרום מערב צרפת, במלחמת העולם השנייה ובתקופות קרובות, באנגלית: