ריו אביירטו

ערך מחפש מקורות
רובו של ערך זה אינו כולל מקורות או הערות שוליים, וככל הנראה, הקיימים אינם מספקים.
אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים.
אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

ריו אביירטוספרדית Rio Abierto, בתרגום לעברית:"נהר פתוח"), היא שיטת טיפול רגשי הכוללת מרכיבים גופניים והבעתיים, שהתפתחה בארגנטינה בשנת 1966. השיטה כוללת מרכיבים מתחום הפסיכותרפיה הגופנית הטיפול בתנועה אקספרסיבית, ומתמקדת בביטוי גופני והוליסטי בעיקר באמצעות קול, תנועה ומחול. הטיפול מתקיים בעיקר במסגרת קבוצתית.

השיטה מוכרת ברחבי העולם, ובשנים האחרונות תורמת להתעצבותו של השיח הטיפולי "מונכח גוף".[דרוש מקור] חשיבותה של השיטה טמונה גם במענה ההוליסטי שהיא מנסה לתת לקשת רחבה של מצבים פסיכו-פיזיים, ובדרך ההתמודדות היצירתית עמם. השיטה נועדה לסייע לאוכלוסיות מגוונות, ובישראל היא מועברת במסגרות טיפוליות רבות המוכרות על ידי המדינה ומשרד הבריאות.

היסטוריה עריכה

שורשיה של השיטה נעוצים בשיטה שפיתחה סוזאנה מילדרמן בשנות ה-50 של המאה ה-20. שיטת מילדרמן שילבה בין יוגה ופלסטיקה יוונית, זאת במטרה ליצור איזון רגשי וגופני של האדם. מריה אדלה פאלקוס, פסיכולוגית קלינית בהכשרתה ותלמידתה של מילדרמן, המשיכה לפתח את השיטה בארגנטינה, ובשנת 1991 הקימה את "מרכז ריו אביירטו" בבואנוס איירס.

תלמידתה של פאלקוס, אסטרז'ה גברוביץ, הביאה את השיטה לישראל, והקימה את בית הספר להנחיה בשיטת ריו אביירטו הפועל כיום במכללה האקדמית וינגייט[1].

תיאור השיטה עריכה

השיטה פועלת בשלושה רבדים מרכזיים:

  1. רובד אנרגטי - הרובד הפיזי, הגופני.
  2. רובד רגשי - ההיבט הפסיכולוגי.
  3. רובד רוחני - ההיבט הטרנסצנדנטלי.

טכניקת העבודה משלבת תנועה, ריקוד, מוזיקה, מגע וקול, במטרה להגיע ל"אני הפנימי", לשחרר עכבות, וכך לנסות ולאפשר לכל אדם ביטוי אותנטי, ריפוי, חיזוק והעצמה.

מטרת השיטה היא התפתחות הרמונית של האדם, הרחבת המודעות והכרות עמוקה של עצמו, באופן שיאפשר לו לחיות בהווה, "כאן ועכשיו"; להכיר, לקבל ולהכיל יותר ויותר חלקים וקולות פנימיים; וכן ללמוד להגיב מתוך הקשבה בצורה אותנטית למצבים בחייו, ולא להגיב מתוך הרגלים, דפוסים רגשיים ואמונות מקבעות שבדרך כלל מנהלים את חייו.

על פי השיטה, במהלך המפגש הקבוצתי עולים רגשות חבויים מתוך התת-מודע, והם מקבלים מענה באמצעות הכלים היצירתיים והתהליכים המוצעים לפי השיטה. כך נרקם ריקוד ותנועה בין ה"אני" ל"אנחנו", בין האישי לקבוצתי, בין העבר להווה, בין המודע לנסתר, בין הקולות החבויים של כל משתתף לביטוי שלהם כאן ועכשיו, וה"קליפות" הרגשיות נושרות בהדרגה. בעזרת האומץ הטמון בכל אחד מהמשתתפים, ובעידוד הקבוצה, אמור כל אחד לגלות את היכולת לבטא את קולו האותנטי, על פי השיטה.

יסודות תאורטיים עריכה

ניתן לשייך את שיטת ריו אביירטו לתחום הפסיכותרפיה הגופנית האקספרסיבית, המתמקדת בביטוי גופני דרך קול ותנועה. בדומה לשיטות פסיכותרפיה גופנית רבות, שיטת ריו אביירטו מושפעת מעבודתו של וילהלם רייך ומאמצת הנחות רבות ממשנתו. לדבריו של ניק טוטון, ישנן ארבע תפיסות מרכזיות המשותפות לכל הפסיכותרפיות הרייכיאניות: 1. האדם מובן כמורכב משדות אנרגטיים פועמים; 2. זרימה ופעימה מייצגת בריאות, חסימה בפעימה או בזרימה היא חולי; 3. בני האדם הם בבסיסם מלאי חיות, אהבה, יצירתיות ויצרנות; 4. דימוי חברתי ומשפחתי הוא הסיבה העיקרית להפרעות ביכולת הזרימה הטבעית של האדם[2]. גם שיטת ריו אביירטו מושפעת מתפיסותיו של רייך, ומאמצת משיטתו את העבודה עם "טכניקת טעינה ופריקה", מגע ונשימה ומיסוס "השריון הגופני".

מקור רעיוני נוסף לשיטת ריו אביירטו הוא בעבודתה של מריאן צ'ייס, מפתחת שיטת הטיפול בתנועה ובמחול. מטפלים באמצעות תנועה פועלים לרוב במסגרת קבוצתית ומדגישים את אפקט החיוּת (vitality effect) המשפיע על בריאותו הגופנית והנפשית של האדם. יתר על כן, הטיפול התנועתי מתמקד בשיקוף פיזי (mirroring), מצב בו המטפל מאמץ תנועה או מנח גוף של המטופל, זאת על מנת לאפשר למידה ושינוי[3]. בשיטת ריו אביירטו משתמשים בטכניקות תנועתיות אלו, אך משתמשים בתנועה גם ככלי לחקירה וגילוי אישי.

שיטת ריו אביירטו דוגלת בהתפתחות ומיצוי הפוטנציאל האנושי, ולכן ניתן לסווגה גם כתנועה להתפתחות אישית (personal development) והפוטנציאל האנושי (human potential); כלומר, שיטת עבודה אישית וקבוצתית הדוגלת בהיבטים החיוביים של האדם, בבריאות ובמסוגלות האנושית[4].

לקריאה נוספת עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ מנחים בשיטת ריו אביירטו, באתר מכון וינגייט
  2. ^ אסף רולף בן-שחר, "אנטומיה של טיפול – פסיכותרפיה גופנית", 2013, עמ' 75
  3. ^ אסף רולף בן-שחר, "אנטומיה של טיפול – פסיכותרפיה גופנית", 2013, עמ' 99
  4. ^ אסף רולף בן-שחר, "אנטומיה של טיפול – פסיכותרפיה גופנית", 2013, עמ' 83-84