רייכסטאג (גרמניה הנאצית)

הרייכסטאג ("דיאט הממלכה"), ובאופן רשמי לאחר 1938 הרייכסטאג הגרמני הגדולגרמנית: Großdeutscher Reichstag) היה בית הנבחרים הלאומי של גרמניה הנאצית מ-1933 עד 1945. לאחר עליית הנאצים לשלטון, שרפת בניין הרייכסטאג וחקיקת חוק ההסמכה בשנת 1933, תפקד רייכסטאג זה, בניגוד לקודמו, הרייכסטאג של רפובליקת ויימאר, אך ורק כחותמת גומי לפעולות הדיקטטורה של קנצלר גרמניה אדולף היטלר, תמיד בהסכמה פה אחד, וכן כפורום האזנה לנאומיו. בתפקיד טקסי גרידא זה, הרייכסטאג התכנס רק 20 פעמים, האחרונה שבהן ב-26 באפריל 1942. נשיא הרייכסטאג לאורך תקופה זו היה הרמן גרינג.

הרייכסטאג של גרמניה רבתי
Großdeutscher Reichstag
מדינה גרמניה הנאציתגרמניה הנאצית גרמניה הנאצית
סוג בית מחוקקים חד-ביתי
היסטוריה
תקופת הפעילות 1933–1945 (כ־12 שנים) עריכת הנתון בוויקינתונים
הרכב
מספר מושבים 876 (טרם פירוקו)
     מפלגת הפועלים הנאציונל-סוציאליסטית (876)
בחירות
שיטת בחירות בחירות דמה אזוריות
מנהיגים
נשיא הרמן גרינג
משכן
קרולאופר, ברלין
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

במהלך תקופה זו, כונה הרייכסטאג לעיתים בלעג על ידי הציבור הגרמני "teuerste Gesangsverein Deutschlands" (מועדון הזמר היקר ביותר בגרמניה), בשל שירה תכופה של המנון גרמניה במהלך התכנסויותיו. כדי להימנע מקיום בחירות מתוכננות במהלך מלחמת העולם השנייה, האריך היטלר ב-1943 את כהונתו של הרייכסטאג (שנבחר בסוף 1938 לכהן בשנים 1939–1943), כך שיכהן כהונה מיוחדת של שמונה שנים, עד 30 בינואר 1947.

רקע כללי

עריכה

בשנים 1920–1923 ומ-1930 ואילך, ניתן היה לעקוף את הרייכסטאג הנבחר ברפובליקת ויימאר באמצעות שני כלים משפטיים שלא נקבעו ככאלה בחוקה:

  • השימוש בסמכויות מיוחדות שניתנו לנשיא גרמניה על פי צו חירום בסעיף 48 לחוקת ויימאר.
  • השימוש בחוקי הסמכה, דהיינו העברת כוח שלטוני מן הרייכסטאג לרשויות שלטוניות אחרות, במיוחד במהלך 1919–1923 ולאחר מכן לבסוף ב-1933.
 
בניין הרייכסטאג ב-1932, לפני שרפתו

הכלי הראשון - שימוש בצווי חירום שבסמכות נשיא גרמניה (שתפקידו ייצוגי בעיקרו), הפך נפוץ יותר ויותר לאחר 1930: בשל שיטת הבחירות היחסית המורכבת של הרייכסטאג, היה קשה מאוד לממשלה לקבל רוב יציב. לעיתים קרובות, כאשר קנצלר איבד את אמון הרייכסטאג, גם מי שהיה מועמד להחליפו לא הצליח להשיג רוב. כתוצאה מכך, הקנצלרים עשו שימוש בסעיף 48 רק לצורך התנהלותה השוטפת של הממשלה.

בעקבות שריפת הרייכסטאג ב-27 בפברואר 1933, היטלר שכנע את הנשיא פאול פון הינדנבורג להוציא את "צו שרפת הרייכסטאג" (שנקרא רשמית "הצו להגנת העם והמדינה"), אשר השעה את רוב זכויות האזרח המעוגנות בחוקה. כאשר הבחירות במרץ לא הניבו רוב למפלגה הנאצית, נאלץ היטלר להסתמך על שותפתו לקואליציה, מפלגת העם הלאומית הגרמנית (DNVP), כדי להשיג רוב ברייכסטאג.

במושב הראשון של הרייכסטאג החדש, הציג היטלר את חוק ההסמכה של 1933, שאיפשר לממשלה לחוקק חוקים בכוחות עצמה לתקופה של ארבע שנים. למעט חריגים מסוימים (שבפועל התעלמו מהם), חוקים אלה יכלו לסטות מסעיפים בחוקה. אף שרשמית רק הממשלה כולה הייתה יכולה לחוקק חוקים, היטלר למעשה מימש את הזכות הזו בעצמו.

 
אדולף היטלר מכריז מלחמה נגד ארצות הברית ברייכסטאג, 11 בדצמבר 1941

הנאצים השתמשו בהוראות צו שרפת הרייכסטאג כדי לעצור את כל חברי המפלגה הקומוניסטית של גרמניה (KPD) וכן מספר חברים מהמפלגה הסוציאל-דמוקרטית (SPD). כמה צירי SPD אחרים ראו את הכתובת על הקיר ונמלטו לגלות. בסופו של דבר, חוק ההסמכה עבר בהפרש של 444–94, כאשר רק ה-SPD הצביעה נגדו. עם זאת, המושב התקיים באווירה כל כך מאיימת, שאפילו אם כל 81 חברי ה-KPD ו-120 חברי ה-SPD היו נוכחים, חוק ההסמכה עדיין היה עובר ברוב הנדרש של שני שלישים.

עוד לפני סוף הקיץ, כל יתר המפלגות הפסיקו לפעול, בין אם נאסר על המשך קיומן ובין אם איימו על חבריהן עד שהפסיקו את פעילותם (חלקם אפילו הצטרפו למפלגה הנאצית מתוך פחד). כך, הייתה המפלגה הנאצית למפלגה היחידה המותרת מבחינה חוקית בגרמניה, ועם העברת חוק ההסמכה הפכה גרמניה רשמית למדינה חד-מפלגתית. עם החלת האיסור הרשמי על קיום מפלגות אופוזיציה על ידי {{קישור שפה|אנגלית|Law Against the Formation of Parties|החוק נגד הקמת מפלגות|"החוק נגד הקמת מפלגות"}} (14 ביולי 1933), בוטלה למעשה הוראת סעיף 48 שאפשרה לרייכסטאג לדרוש את ביטול אמצעי החירום.

בבחירות לפרלמנט ב-12 בנובמבר 1933, הוצגה לבוחרים רשימה יחידה של המפלגה הנאצית, בתנאים שאינם מאפשרים שמירה על פרטיות ההצבעה (ראו להלן). הרשימה קיבלה 92.1 אחוזים מהקולות. כדי לחזק למראית עין את התוקף המשפטי של שלטונו, פן שעליו היטלר הקפיד מאוד, חידש הרייכסטאג את חוק ההסמכה ב-1937 וב-1941.

הרייכסטאג התכנס רק 12 פעמים בין 1933 ל-1939, וחוקק רק ארבעה חוקים - "חוק שיקום הרייך" בשנת 1934 (שהפך את גרמניה למדינה ריכוזית ביותר) ושלושת "חוקי נירנברג" בשנת 1935. כולם עברו פה אחד. הרייכסטאג התכנס לאחר מכן רק 8 פעמים נוספות לאחר תחילת המלחמה. ב-30 בינואר 1939, לאחר ליל הבדולח והמתח הבינלאומי הגובר, נשא אדולף היטלר נאום שהכריז שמלחמה תוביל ל"השמדת הגזע היהודי באירופה"[1] [2]. ב-1 בספטמבר 1939 פנה היטלר לרייכסטאג, והכריז על הפלישה לפולין ועל תחילת מלחמת העולם השנייה[3].

 
בית האופרה קרול

המבנה

עריכה

בניין הרייכסטאג המקורי היה בלתי-שמיש לאחר שריפת הרייכסטאג, ולכן בית האופרה קרול שופץ כדי להפכו לאולם בית מחוקקים ושימש כמקום בו התקיימו כל הישיבות הפרלמנטריות במהלך הרייך השלישי. הוא נבחר הן בשל מיקומו הנוח מול בניין הרייכסטאג והן בשל היותו מרווח ומתאים למספר רב של אנשים. בית האופרה קרול ניזוק קשות בהפצצות של בעלות הברית ב-12 בנובמבר 1943 (שהיה במקרה יום השנה העשירי לבחירת הרייכסטאג הנאצי הראשונה), ונהרס בקרב על ברלין ב-1945.

בחירות ומשאלי-עם בגרמניה הנאצית

עריכה
 
פתק הצבעה במשאל עם באפריל 1938, בו נכתב: "האם אתה מסכים עם איחודה מחדש של אוסטריה עם הרייך הגרמני שנחקק ב-13 במרץ 1938, והאם אתה מצביע למפלגה של מנהיגנו אדולף היטלר?" העיגול הגדול מסומן "כן", הקטן יותר "לא".

הבחירות הפדרליות במרץ 1933 היו הבחירות הכלל-גרמניות החופשיות האחרונות לפני מלחמת העולם השנייה. מכאן ואילך, בזמן שעדיין התקיימו בחירות, הוצגה בפני הבוחרים רשימה אחת שהורכבה מנאצים ומ"אורחים" של המפלגה, שתמכו בהיטלר באופן מלא. הבחירות בתקופה זו לא היו חשאיות; לעיתים קרובות איימו על הבוחרים בפעולות נגד חמורות אם לא יצביעו או יעזו להצביע "לא". בנסיבות העניין, הרשימה הנאצית קיבלה יותר מ-90% מהקולות בכל פעם.

עד חקיקת חוקי נירנברג ב-1935, יהודים, פולנים ומיעוטים אתניים אחרים עדיין החזיקו בזכויות אזרח מוגדרות. לא רק שהם הורשו להצביע, אלא שבמחוזות שבהם התרכזו מיעוטים, נמנעו הנאצים לעיתים קרובות מלעסוק בטקטיקות ששימשו במקומות אחרים כדי לאלץ את ציבור הבוחרים להצביע בעד המשטר. בעיקרו של דבר, הנאצים עודדו בשתיקה מיעוטים להצביע נגדם, כדי שהתעמולה שלהם תוכל להציג את התוצאות כהוכחה לחוסר נאמנות המיעוטים הללו לרייך. לאחר חקיקת חוקי נירנברג, יהודים ומיעוטים אתניים אחרים הוצאו לחלוטין מהליך הבחירות, ומספר הקולות השליליים והפסולים שנרשמו ירד באופן דרמטי - מיותר מחמישה מיליון במשאל העם שנערך ב-1934 לפחות מחצי מיליון בהצבעה שנערכה ב-1936.

מבין שלוש הבחירות שנערכו בתקופה זו, רק הראשונה נערכה באופן בלתי-תלוי. השתיים האחרות נערכו לצד משאלי עם מיוחדים. המפורסם שבהם היה המשאל על האנשלוס עם אוסטריה ב-1938, בו נרשמו 99.7% הצבעות "כן".[4] בעקבות האנשלוס, הרייכסטאג הפך ל- Großdeutsche Reichstag (בתרגום חופשי: הדיאט האימפריאלי של גרמניה הגדולה).

 
כרזת בחירות של הינדנבורג והיטלר בנובמבר 1933. נכתב: "המרשל והרב"ט נלחמים איתנו למען שלום ושוויון"

על פי הוראות חוק הבחירות של רפובליקת ויימאר משנת 1933, הוענק מושב אחד לכל 60,000 קולות. מכיוון שאחוז ההצבעה היה גבוה מאוד, מכיוון שלרייך נוספו שטחים חדשים, ועקב הורדת גיל ההצבעה (צעד שננקט לפני הבחירות ב-1936 כדי לפצות על הקטנת מספר בעלי זכות הבחירה עקב חוקי נירנברג), גדל הרייכסטאג לממדים גדולים יותר ויותר. לבסוף, היו בו 855 חברים; אדולף היטלר היה חבר מספר 433, שנבחר במחוז הבחירה של הרייכסטאג 24 בוואריה עילית - שוואביה.

  • 1933, 5 במרץ: בחירות כלליות לפרלמנט מיד לאחר תפיסת השלטון. שישה ימים לפני מועד הבחירות המתוכנן, נשרף בניין הפרלמנט הגרמני. מסעות הבחירות של מפלגות האופוזיציה סוכלו והמפלגה הנאצית זכתה ב-33 מתוך 35 המושבים הישירים ממחוזות הפרלמנט וב-43.9% מהקולות הכוללים, מה שהעניק לנאצים יחד עם ה-DNVP (8.0% מהקולות) רוב קל של המושבים.
  • 1933, 12 בנובמבר: בחירות לפרלמנט ומשאל עם על פרישת גרמניה מחבר הלאומים. כל חברי הרייכסטאג הם כעת חברי המפלגה הנאצית או אוהדיה. לפי התוצאות הרשמיות, 92% מהמצביעים אישרו את הצעת משאל העם.
  • 1934, 19 באוגוסט: משאל עם מיוחד לאישור בדיעבד לנטילת סמכויות הנשיא על ידי אדולף היטלר, לאחר מותו של פון הינדנבורג . 88.1% מהמצביעים הצביעו בחיוב.
  • 1936, 29 במרץ: בחירות כלליות לפרלמנט ומשאל עם המאשרים בדיעבד את החזרת כוחות הצבא לחבל הריין (הפרה גלויה של חוזה ורסאי). הבחירות וכיבוש הריין אוחדו בשאלה אחת.
  • 1938, 10 באפריל: בחירות כלליות לפרלמנט ומשאל עם המאשרים בדיעבד את סיפוח אוסטריה (האנשלוס). הרייכסטאג נבחר לכהן ארבע שנים החל מ-1939 ויתכנס בפעם האחרונה בתחילת 1942.
  • 1938, 4 בדצמבר: בחירות משנה לפרלמנט לטריטוריה החדשה של חבל הסודטים. כמו בפעמים הקודמות, הנאצים זכו בכל המושבים בבחירות האחרונות תחת שלטונם.

המושב האחרון של הרייכסטאג

עריכה

הרייכסטאג התכנס בפעם האחרונה בבית האופרה קרול ב-26 באפריל 1942. הוא העביר פה אחד צו המכריז על היטלר "השופט העליון של העם הגרמני", המתיר לו רשמית לעקוף את מערכת המשפט והממשל בכל עניין[5]. כל מה שנותר מזכויות חברי הרייכסטאג בוטל, והפיהרר הפך דה יורה למקבל ההחלטות הסופי, בעל הכוח לגזור חיים או מוות על כל אזרח גרמני. בפועל, הצו רק עיגן בחוק את המצב שהיה קיים בפועל מאז 1933. הצו הרחיב את הוראות חוק ההסמכה ללא הגבלת זמן בכל נושא שהוא.

ב-25 בינואר 1943, חמישה ימים לפני תום תקופת כהונתו של הרייכסטאג המכהן, נדחתה בחירתו של רייכסטאג חדש עד ל-30 בינואר 1947, זאת כדי להימנע מקיום בחירות בזמן שהמלחמה עדיין מתנהלת. בגלל תבוסתה של גרמניה במלחמה, הבחירות של 1938 היו האחרונות בהן עמד הרייכסטאג הגרמני לבחירה, והן יהיו הבחירות האחרונות של גרמניה המאוחדת עד שנת 1990, בה נערכו בחירות לגרמניה לאחר איחוד מערבה ומזרחה.

ראו גם

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ "Statements by Leading Nazis on the "Jewish Question"". fcit.usf.edu. נבדק ב-2022-03-06.
  2. ^ "Reichstag Speech — United States Holocaust Memorial Museum". www.ushmm.org. נבדק ב-2022-03-06.
  3. ^ Weinberg, Gerhard L. (2005). A World at Arms: A Global History of World War II (2 ed.). Cambridge, England: Cambridge University Press. p. 43. מסת"ב 0-521-85316-8. רייכסטאג, באתר OCLC (באנגלית)
  4. ^ "Die propagandistische Vorbereitung der Volksabstimmung". Austrian Resistance Archive. 1988. אורכב מ-המקור ב-2007-04-04. נבדק ב-2007-03-11.
  5. ^ "Chancellor Adolf Hitler Receives Additional Power from the Reichstag". New York Times. New York. 27 באפריל 1942. נבדק ב-1 ביוני 2018. {{cite news}}: (עזרה)(הקישור אינו פעיל, June 2018)

לקריאה נוספת

עריכה
  • הוברט, פיטר (1992) הרייכסטאג המאוחד. ההיסטוריה של הפסאודו-פרלמנט מ-1933 עד 194 . דיסלדורף: Droste Verlagמסת"ב 3-7700-5167-X
  • לילה, יואכים (2004) ניצבים במדים. חברי הרייכסטאג בשנים 1933 עד 1945 . דיסלדורף: Droste Verlag.מסת"ב 3-7700-5254-4ISBN 3-7700-5254-4

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא רייכסטאג בוויקישיתוף