פתיחת התפריט הראשי

ריכוז הפולחן

חוק המופיע בתורה המגביל את טקסי הפולחן למקום יחיד אשר אותו יבחר ה'

חוק ריכוז הפולחן במקרא הוא חוק המופיע בתורה המגביל את טקסי הפולחן למקום יחיד אשר אותו יבחר ה'.[1] החוק גם מחייב את העם להרוס את כל מקומות הפולחן המפוזרים ברחבי הארץ שהקימו הגויים לאלילים. לפי הכתוב בספר דברים לחוק זה ישנם שני מרכיבים אותם יש לקיים. המרכיב הראשון הוא טיהור הארץ ממתקני הפולחן האליליים והמרכיב השני בא לידי ביטוי בריכוזו של הפולחן במשכן במקום אחד אשר אותו יבחר האל. עד לקיומו של חוק זה ניהלו בני ישראל את טקסי הפולחן לפי הכתוב בחוק המזבח המופיע בספר שמות[2] לפי המשנה, מסכת זבחים, פרק י"ד היתר הפולחן במזבחות פרטיים (במות) התבטל עם הקמת משכן שילה, חזר לתוקפו עם חורבן המשכן, אך בטל לצמיתות עם בחירת ה' בהר המוריה. לפי ספר מלכים, גם רוב מלכי יהודה וישראל שמלכו לאחר הקמת המקדש בירושלים איפשרו פולחן בבמות, ואת ריכוז הפולחן בירושלים יישמו מלכי יהודה חזקיהו ונינו יאשיהו, שהמשיך ליישם את ריכוז עבודת האל, במסגרת הרפורמה הדתית שהחיל לאחר מציאת ספר התורה על ידי חלקיהו בן שלום, בזמן בדק הבית שערך בבית המקדש.

חוק ריכוז הפולחן

ג אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה.ד וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַה' לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה' דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ. ה לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה וֶהֱבִיאֻם לַה' אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים לַה' אוֹתָם. ו וְזָרַק הַכֹּהֵן אֶת הַדָּם עַל מִזְבַּח ה' פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְהִקְטִיר הַחֵלֶב לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה'. ז וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם. ח וַאֲלֵהֶם תֹּאמַר אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר אֲשֶׁר יָגוּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יַעֲלֶה עֹלָה אוֹ זָבַח. ט וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא יְבִיאֶנּוּ לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ לַה' וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מֵעַמָּיו.

א אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת, בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַן ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לְךָ לְרִשְׁתָּהּ: כָּל-הַיָּמִים--אֲשֶׁר-אַתֶּם חַיִּים, עַל-הָאֲדָמָה. ב אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת-כָּל-הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ-שָׁם הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם -אֶת-אֱלֹהֵיהֶם: עַל-הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל-הַגְּבָעוֹת, וְתַחַת כָּל-עֵץ רַעֲנָן. ג וְנִתַּצְתֶּם אֶת-מִזְבְּחֹתָם, וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת-מַצֵּבֹתָם, וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ, וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן; וְאִבַּדְתֶּם אֶת-שְׁמָם, מִן-הַמָּקוֹם הַהוּא. ד לֹא-תַעֲשׂוּן כֵּן, לַה' אֱלֹהֵיכֶם. ה כִּי אִם-אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם, מִכָּל-שִׁבְטֵיכֶם, לָשׂוּם אֶת-שְׁמוֹ, שָׁם--לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ, וּבָאתָ שָּׁמָּה. ו וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה, עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם, וְאֵת מַעְשְׂרֹתֵיכֶם, וְאֵת תְּרוּמַת יֶדְכֶם; וְנִדְרֵיכֶם, וְנִדְבֹתֵיכֶם, וּבְכֹרֹת בְּקַרְכֶם, וְצֹאנְכֶם. ז וַאֲכַלְתֶּם-שָׁם, לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם, וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם, אַתֶּם וּבָתֵּיכֶם - אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ, ה' אֱלֹהֶיךָ. ח לֹא תַעֲשׂוּן - כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה, הַיּוֹם: אִישׁ, כָּל-הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו. ט כִּי לֹא-בָאתֶם, עַד-עָתָּה--אֶל-הַמְּנוּחָה, וְאֶל-הַנַּחֲלָה, אֲשֶׁר-ה' אֱלֹהֶיךָ, נֹתֵן לָךְ. י וַעֲבַרְתֶּם, אֶת-הַיַּרְדֵּן, וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר-ה' אֱלֹהֵיכֶם מַנְחִיל אֶתְכֶם; וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל-אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב, וִישַׁבְתֶּם-בֶּטַח. יא וְהָיָה הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר-יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם--שָׁמָּה תָבִיאוּ, אֵת כָּל-אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם: עוֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם, מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וּתְרֻמַת יֶדְכֶם, וְכֹל מִבְחַר נִדְרֵיכֶם, אֲשֶׁר תִּדְּרוּ לַה'. יב וּשְׂמַחְתֶּם, לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם--אַתֶּם וּבְנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם, וְעַבְדֵיכֶם וְאַמְהֹתֵיכֶם; וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בְּשַׁעֲרֵיכֶם, כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה אִתְּכֶם.

ספר ויקרא, פרק י"ז, פסוקים ג'-ט', ספר דברים, פרק י"ב, פסוקים א'-י"ד

תוכן עניינים

הקשר היסטורי

הרקע ההיסטורי של יישום חוק ריכוז הפולחן החל בממלכת יהודה. חזקיהו מלך יהודה הסיר את הבמות.[3] טיהור מקומות הפולחן, הבמות, הביא לסופו של פולחן בבמות, ולריכוזו במקום אחד, בירושלים. בנו של חזקיהו, מנשה, אימץ את אלילי אשור וחזר ובנה את הבמות שאביו הרס. יאשיהו מלך יהודה, טיהר את הבמות והרס מקדשים שיוחדו לעבודת אלילים ברחבי הארץ והתיר את הפולחן בירושלים בלבד. לאחר תקופת שלטונו, ואולי אף במהלכה, נמשכה עבודת האלילים, אולם לפי ביקורת המקרא בתקופתו גובש החוק באופן מלא. בעת שיפוץ בית המקדש ("בדק הבית") בזמנו של יאשיהו, נמצא ספר תורה שחוקרים רבים (ובמרכזם דה וטה (אנ')) רואים בו את ספר דברים או לפחות את חלקו, מה שמסביר את הרקע לחיקוק ולקבלת חוק ריכוז הפולחן באותה התקופה.[4][5]

מתקני הפולחן בישראל וביהודה בהן במות, הוקמו במקומות בהם היו מקדשים נוכריים. מסורת כנענית זו היוותה סכנה העצם קיום סינקרטיזם. ריכוז הפולחן במקדש אחד נקשר בחיסול פולחן עמי כנען כדי שלא תתאפשר השפעתה של עבודת אלילים. עיקרה של הרפורמה הוא בהרס וטיהור הפולחן האלילי. ניתן לראות זאת בעיקר במעשיו של יאשיהו בעת הרפורמה שביצע. כך הגיעה לסופה עבודת האלילים ועבודת האל רוכזה בבית המקדש בירושלים.[6]

רבי יהודה החסיד, שקיבל את התארוך המסורתי של ספר דברים, מסביר בפירושו על התורה את התופעה של חידוש החוק בימי חזקיהו בכך שלמרות ששחיטת חולין הותרה כבר בספר דברים, עדיין העם החשיב זאת לטאבו דתי חמור, וכיוון שהיה מרוחק ממקום המקדש, שחט בבמות; גם בתקופה בה נאסרו הבמות, עדיין - מחמת טאבו זה - שחט העם בבמות, ונביאים והמלכים שתקו על כך, משום שחששו שאם יחדירו את איסור הבמות אל ההמון - יעבור העם להקריב את קרבנותיו אצל עגלי ירבעם, שהוא חטא חמור יותר; לאחר שגלו עשרת השבטים בטלו עגלי הזהב של ירבעם והחשש הראשון פג; לאור כך הפעיל חזקיהו את החוק במלואו.[7]

עיקרי החוק

עיקר החוק בא לידי ביטוי בשני מרכיביו: טיהור ממלכת יהודה וממלכת ישראל מפולחן אלילי, ניתוץ במות ואלילים נוכריים[8] וריכוז הפולחן במקום אחד, אשר אותו יבחר ה', בירושלים.[9]

 
במות פולחן. אתר ארכאולוגי בתל גזר

טיהור הפולחן

טיהור הפולחן הוא המרכיב הראשון בחוק ריכוז הפולחן. תיאור טיהור הפולחן מכיל מרכיבים שונים בספר מלכים וספר ודברי הימים. לפי המסופר בדברי הימים אסא היה הראשון, שטיהר את הפולחן האלילי בימי מלכותו הראשונים:[10]

א וַיַּעַשׂ אָסָא הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר, בְּעֵינֵי ה' אֱלֹהָיו. ב וַיָּסַר אֶת-מִזְבְּחוֹת הַנֵּכָר, וְהַבָּמוֹת; וַיְשַׁבֵּר, אֶת-הַמַּצֵּבוֹת, וַיְגַדַּע, אֶת-הָאֲשֵׁרִים

דברי הימים ב יד א'-ב'

את מבצע טיהור הפולחן המשיך יהושפט.[11] חזקיהו טיהר את הפולחן בממלכת יהודה.[12] הסיבה לכך על פי ספר דברי הימים ב' היא להשיב את כעסו של ה': "כִּי-מָעֲלוּ אֲבֹתֵינוּ וְעָשׂוּ הָרַע בְּעֵינֵי ה'".[13]

המחבר המקראי מציין את תיקוני הפולחן של חזקיהו בספר מלכים המדגיש את טיהור הפולחן מיסודות אלילים רבים[14], ומחבר ספר דברי הימים מוסיף ומדגיש את תחילתה של עבודת האל בבית המקדש בניצוחו של חזקיהו.[16] אירוע זה של פתיחתו מחדש של בית המקדש היה לאירוע מכונן שתואר בצורה מקיפה בדברי הימים ב' כ"ט-ל"א.[17]

יאשיהו החל לעבוד את האל בשנתו השמינית למלוכה. לאחר שלוש שנים טיהר את יהודה וירושלים מעבודת אלילים. בשנת 622 לפני הספירה נמצא ספר התורה במסגרת שיפוץ שנערך בבית המקדש.[18]

המקום אשר יבחר ה'

השפעת החוק על חיי הדת

חוקרים רבים נדרשו לשאלה מדוע בחר המחוקק לחייב את האוכלוסייה לקיים את הטקסים הדתיים במקום מיוחד, אשר מרוחק ממרבית האוכלוסייה, מה גם שאחת מתפישות האלוהות הבולטות במקרא, שבה ה' הוא אל אוניברסלי. החוק גם השפיע על חיי הדת בארץ. המרחק השפיע על יחידים לקיים את המצווה, ורוב האוכלוסייה לא יכולה הייתה להגיע אל בית המקדש לעיתים קרובות יותר. החוק מנע מהעם את היכולת להקריב קורבנות הקשורים בין היתר בהיטהרות, אותם יכלו לקיים רק בבית המקדש.[19]

 
יאשיהו קורע את בגדיו עם גילוי ספר התורה. איור מעשה ידי יוליוס שנור פון קרולספלד.

לריכוז הפולחן נדרשה שחיטת חולין, בגלל הקושי בהגעה לבית המקדש לצורכי מאכל. בנוסף זבח הפסח היה לטקס דתי לכלל הציבור.[20][21] בהתאם לנאמר בחוק ריכוז הפולחן במקום אותו יבחר ה' הפכה העלייה לרגל לירושלים למצווה לצורכי הקרבת קורבן פסח, אך העלייה הוגבלה ליום אחד ורבים הגיעו כיחידים.[22] פרנסתם של עובדי הבמות נפגעה מרפורמת ריכוז הפולחן שיישם יאשיהו. הם לא הורשו לעבוד בבית המקדש בירושלים, אך בימי יאשיהו הובטחה פרנסתם של הלויים[23] ועלו המעמדות הפולחניים - של הכוהנים והלוויים.[24] כמו כן חיזק החוק את מעמדה של ירושלים ושל בית המקדש שבתוכה.[25]

ח וַיָּבֵא אֶת כָּל הַכֹּהֲנִים מֵעָרֵי יְהוּדָה, וַיְטַמֵּא אֶת הַבָּמוֹת אֲשֶׁר קִטְּרוּ שָׁמָּה הַכֹּהֲנִים מִגֶּבַע עַד-בְּאֵר שָׁבַע; וְנָתַץ אֶת בָּמוֹת הַשְּׁעָרִים אֲשֶׁר פֶּתַח שַׁעַר יְהוֹשֻׁעַ, שַׂר הָעִיר, אֲשֶׁר עַל שְׂמֹאול אִישׁ בְּשַׁעַר הָעִיר. ט אַךְ לֹא יַעֲלוּ כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת אֶל-מִזְבַּח ה' בִּירוּשָׁלִָם, כִּי אִם-אָכְלוּ מַצּוֹת בְּתוֹךְ אֲחֵיהֶם

מלכים ב', כ"ג, ח'-י'

מנגד טוען חוקר המקרא יחזקאל קויפמן כי הדחתם של עובדי הבמות (מלכים ב', כ"ג 9) הייתה על רקע אישי.[26]

יש הסוברים כי המונותאיזם נעשה נפוץ בזמן הרפורמות שהחילו חזקיהו ויאשיהו מלכי יהודה. מנגד יש הטוענים כי הסיבה לכך היא כיבוש ממלכת ישראל בידי אשור, אשר גרם לאוכלוסייה ממלכת ישראל לברוח ליהודה.[27] אחרים טוענים כי ריכוז הפולחן היה אחד מעיקרי אמונתו של מחבר ספר מלכים.[28] בעקבות רפורמת ריכוז הפולחן הפכה התפילה למרכיב חשוב בעבודת האל.[29]

מניעים פוליטיים וכלכליים לחוק ריכוז הפולחן

צידוק שכלי לחוק מופיע כבר אצל פילון האלכסנדרוני.[30]

יש הסוברים כי התועלת הרבה, שצמחה לשכבה העליונה של הנהגת העם והכוהנים בבית המקדש וההשפעה הרבה על אוכלוסיית הארץ, היא שהביאה ליישום החוק בזמנו של יאשיהו. כמו כן יש הטוענים כי המצב הכלכלי של אנשי הכהונה מעבר ליוקרה שנלוותה לכך הם מהגורמים להחלת החוק ביתר שאת. הצעדים בהם נקטו ליישם את החוק ובכללו טיהור מרכזי הבמות בחלקים שונים של ארץ ישראל הביאו חלקים רבים בשבט יהודה לתמוך במדיניות יאשיהו.[31]

בדתות ובתרבויות אחרות

תופעת ריכוז הפולחן היא תופעה שהייתה קיימת גם בתרבויות ובדתות קדומות. במקרים רבים היא כלל אף מיזוג פולחני שבו התמזגו אלים שונים לאל אחד. תהליכי סינקרטיזם אלילי ומיזוג פולחן אלים ניכרים בכל תקופת המזרח הקדום, בדרך כלל, בעקבות שינויים גאו פוליטיים של השתלטות ערי ממלכה על ערים אחרות, צמיחתן ושקיעתן של ממלכות. כל שינוי גאו-פוליטי כזה, יצר גם שינוי במיתולוגיה האלילית ובפולחן באופן שיתאים למצב החדש. כך לדוגמה אל הסער האנטולי מוזג בשלבים מכמה אלים, עם הקמת הממלכה האכדית מוזגו האל אדד אם אישכור השומרי, האלה חבת של הדת החורית והחתית מוזגה מאלים שונים, סובק מהמיתולוגיה המצרית מוזג עם הוריו, אתון מוזג בתקופת אחנתון משני אלים קדומים. יש הרואים גם במעשה המקראי של מגדל בבל בו ניסו ליצור מיזוג וריכוז פולחן בעזרת מבנה-על.[32]

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ספר דברים, פרק י"ב, פסוק י"א
  2. ^ מִזְבַּח אֲדָמָה, תַּעֲשֶׂה-לִּי, וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת-עֹלֹתֶיךָ וְאֶת-שְׁלָמֶיךָ, אֶת-צֹאנְךָ וְאֶת-בְּקָרֶךָ; בְּכָל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת-שְׁמִי, אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ. (שמות כ', כ')
  3. ^ ספר מלכים ב', פרק י"ח, פסוק ד'
  4. ^ דוד כהן-צמח, עולם התנ"ך: דברים, תל אביב, דוידזון עתי, 2002, ע"מ 111.
  5. ^ משה וינפלד, אנציקלופדיה מקראית, ערך תורה - מחקר התורה בעת החדשה, כרך ח', עמ' 495.
  6. ^ דוד כהן-צמח, עולם התנ"ך: דברים, תל אביב, דוידזון עתי, 2002, ע"מ 112
  7. ^ גרשון ברין, "עיון בפירושי ר' יהודה החסיד לתורה", בתוך: סיני, כרך פ"ח, ירושלים תשמ"א, עמ' ט"ז.
  8. ^ ספר דברים, פרק י"ב, פסוק ג'
  9. ^ ספר דברים, פרק י"ב, פסוק ד'
  10. ^ חנוך רביב, החברה בממלכות ישראל ויהודה, ירושלים, מוסד ביאליק, 1993, ע"מ 139
  11. ^ ספר מלכים א', פרק כ"ב, פסוק מ"ז
  12. ^ ספר דברי הימים ב', פרק כ"ט
  13. ^ דברי הימים ב', כ"ט, ו'
  14. ^ ספר מלכים ב', פרק י"ח, פסוק ד'
  15. ^ דברי הימים ב', כ"ט, ג'
  16. ^ [15]
  17. ^ שמואל ורגון, בארצות המקרא : מחקרים בנבואה, בהיסטוריה ובהיסטוריוגרפיה נבואית, רמת גן, בר-אילן, 2015, ע"מ 21
  18. ^ דברי הימים ב', ל"ד -ל"ה
  19. ^ חיים טיגאי, מקרא לישראל: דברים - כרך ראשון א', א' – ט"ז, י"ז, ירושלים, מאגנס, 2016, ע"מ 31
  20. ^ יאירה אמית, היסטוריה ואידאולוגיה במקרא, תל אביב, משרד הביטחון, 1997, ע"מ 45
  21. ^ משה וינפלד, אנציקלופדיה מקראית, ערך תורה - מחקר התורה בעת החדשה, כרך ח', עמ' 499.
  22. ^ יעקב מיליגרום, ויקרא:ספר הפולחן והמוסר, ירושלים, מוסד ביאליק, 2014, ע"מ 279.
  23. ^ חנוך רביב, החברה בממלכות ישראל ויהודה, ירושלים, מוסד ביאליק, 1993, ע"מ 182
  24. ^ משה וינפלד, אנציקלופדיה מקראית, ערך תורה - מחקר התורה בעת החדשה, כרך ח', עמ' 498.
  25. ^ בנימין מזר, אנציקלופדיה מקראית, ערך ירושלים, כרך ג', עמ' 803.
  26. ^ יחזקאל קויפמן, תולדות האמונה הישראלית: כרך א' , ירושלים, מוסד ביאליק, 1976, ע"מ 111-110
  27. ^ בוסתנאי עודד, גלות ישראל ויהודה באשור ובבבל (מאות ח - ו לפנה"ס), תל אביב, פרדס, 2010, ע"מ 282
  28. ^ אלכסנדר רופא, מבוא לספרות ההיסטורית שבמקרא, ירושלים, כרמל, 2001, ע"מ 34
  29. ^ בוסתנאי עודד, גלות ישראל ויהודה באשור ובבבל (מאות ח - ו לפנה"ס), ירושלים, פרדס, 2010, ע"מ 315
  30. ^ פילון האלכסנדרוני, על החוקים המיוחדים - א, 12, 67. פילון עצמו לא מזכיר כלל את מקדש חוניו בכתביו, ומספר על עצמו שכאשר רצה להקריב קרבן - עלה לירושלים. צבי וולפסון, פילון - יסודות הפילוסופיה הדתית היהודית, פרק י"ג, סעיף ג', תרגום משה מייזלש, מוסד הרב קוק, ירושלים תש"ל, כרך ב', עמ' 242.
  31. ^ חנוך רביב, החברה בממלכות ישראל ויהודה, ירושלים, מוסד ביאליק, 1993, ע"מ 184-181, 209-208
  32. ^ יהודה קופרמן, הערות על ספורנו על התורה, פרק י"א, פסוק ו', הע' 17, ירושלים תשנ"ב, עמ' ס"ז.