פתיחת התפריט הראשי

רינה גלוק

רקדנית ישראלית ממייסדי להקת בת שבע

חייהעריכה

ילדות ונעוריםעריכה

רינה גלוק נולדה בניו יורק ארצות הברית, להורים מהגרים מאירופה. שם חיה עד לשנת 1954 עת עלתה לישראל. בגיל שלוש שנים החלה לרקוד בהמלצת רופא המשפחה, שהתרשם מתת משקלה, ומאז לא הפסיקה. מגיל שש עד שלוש עשרה למדה אצל בלאנש אוונס מחול יצירתי. כשהייתה גלוק בת 13, הבינה אמה שהיא זקוקה להכשרה מקצועית כדי שתוכל להיות לרקדנית, ולכן הפסיקה את לימודיה עם בלאנש והצטרפה ל- "ניו דאנס גרופ"- הסטודיו הניו יורקי למחול מודרני. ב"ניו דאנס גרופ" למדה גלוק "טכניקת גראהם" עם סופי מסלו, את "טכניקת המפרי ווידמן" עם נונה שורמן, בלט עם רוני אאול, עם פרל פרימוס ג'יין דאדלי ועם איב ג'נטרי, שהזמינה את גלוק להצטרף ללהקתה. גלוק גם הוזמנה להצטרף ללהקת מסלו, דאדלי וביילס, שנקראה גם :New Dance Group Company.

ב 1947, לאחר שנה ב"תיכון ג'וליה ריצ'מן", בהיותה בת 14 שנים ובעודה רוקדת ב "ניו דאנס גרופ", התקבלה מבין מאות תלמידים ללימודי השנה השנייה, בבית הספר היוקרתי למחול, שאך זה נפתח- HIGH SCHOOL OF PERFORMING ARTS. לימודיה כללו בלט קלאסי, טכניקות מודרניות, רפרטואר וכוריאוגרפיה (לבאן), היסטוריה של המחול, דרמה וכמובן כל המקצועות העיוניים על פי דרישות משרד החינוך בניו יורק. בשנת 1948, בהיותה בת 15 בלבד, זכתה בפרס audition winners היוקרתי, שניתן לרקדנים ולכוריאוגרפים מצטיינים. פרס זה זיכה אותה בהופעה מקצועית פומבית ראשונה באולם ימה"א ברח' 92, עם הריקוד שחיברה: Johnny Has Gone For a Soldier

בית הספר ג'וליארדעריכה

בשנת 1951, עם סיום לימודיה של גלוק בבית הספר התיכון לאמנויות הבמה ועם הקמתה של המחלקה למחול בבית הספר ג'וליארד - בית הספר הגבוה לאמנויות הבמה, זכתה להתקבל, שוב מבין פונים רבים. במהלך לימודיה בג'וליארד יצרה מספר מחולות, ביניהם הדואט על רות ונעמי, "רות" ו "עקורה משורש", שינקו ממוטיבים תנ"כיים, היו חדורי מודעות חברתית, התבססו על שירי עם וביטאו הזדהות עם המוחלש. יצירות אלה הועלו במסגרת "הבמה לרקדנים" ובמסגרת "קונצרטים למחול ישראלי" בניהולו של פרד ברק, בימה"א ברח' 92 בניו יורק. באותה שנה, התחדש הקשר בין גלוק למורתה בלאנש, בעקבות מחלתה של בלאנש והזדקקותה למורה מחליפה. בהדרכתה של בלאנש עברה גלוק הכשרה להוראת מחול. ביולי 1948 נסעה גלוק לקורס הקיץ שהתקיים בקולג' של קונטיקט, הודות לעזרתה של מרתה היל, שסידרה לה מלגה. את היל הכירה גלוק, כשופטת בתחרות בה השתתפה ומאז נשארו בקשר. ב-1951 החלה ללמוד אצל מרתה גרהם במסגרת "ג'וליארד" והייתה לתלמידתה המובילה של גראהם. השיעורים אצלה נשאו אופי של מופע על הבמה. גראהם התמקדה בחומר בסיסי ובתפיסת יסוד שפיתחה, תוך הקפדה על ביצוע מדויק של כל תרגיל. הטכניקה של גראהם דיברה ישירות אל עמקי נשמתה של גלוק. כיוון לימודיה הקודמים של גלוק היה שונה. בלאנש אוון התנגדה לתרגול הטכני והמסוגנן של גראהם ולכן ביקרה בחריפות את החלטתה של גלוק ללמוד אצלה.

בנובמבר 1951, הכירה רינה גלוק את משה מורביץ, אמן וכנר, ולאחר פחות משנה, נישאה לו. עם סיום לימודיה ב"ג'וליארד", ולאחר ביצוע מופע מחול משלה, הוענק לה תואר בוגרת במדעים. במופע רקדה גלוק את הדואט "רות" וקטעי סולו שונים משלה. המורה של גלוק לבלט היה אז אנטוני טיודור, שהדרכתו הייחודית ודרך הוראתו הם שעוררו בה את האהבה וההערכה לבלט הקלאסי. משיעוריו הבינה גלוק שאין זה משנה באיזו טכניקה או סגנון ריקוד בוחרים לרקוד, חשוב רק אם יש לריקוד משמעות, אם הוא מקרין כנות ועושר של דימויים פנימיים. גלוק כבר הייתה בפיתחה של קריירה כאחת הרקדניות הצעירות המובילות בניו-יורק, אך בשנת 1954 החליטו היא ובעלה לעזוב את ארצות הברית ולעלות לישראל.

 
רינה גלוק, מתוך היצירה "שעשועי מלאכים".
 
רינה גלוק, מתוך היצירה "נבכי הלב".

בישראלעריכה

רינה גלוק ומשה מורביץ התמקמו בדירה קטנה בתל אביב והתחילו להתכונן בנפרד להופעות ההיכרות הראשונות שלהם עם הקהל הישראלי. האתגר הראשון שעמד בפני גלוק, אותו צלחה, היה מציאת רקדנים וסטודיו לאימונים וחזרות. גלוק התקבלה על ידי קהיליית המחול בישראל בזרועות פתוחות והוזמנה ללמד ולערוך חזרות בסטודיו של מיה ארבטובה ושל דבורה ברטונוב, שם היו רצפות עץ- מצרך נדיר בימים ההם.

הופעת הבכורה של גלוק נערכה במרץ 1955, באולם תיאטרון האהל בתל אביב, היה זה ערב של קטעי סולו ודואטים, ישנים וחדשים שיצרה גלוק בארצות הברית ובארץ. הביקורות היו חמות, ובעקבות כך הוזמנה גלוק להופיע בקיבוצים ובערים ברחבי הארץ.

לאחר שנה של מגורים בתל אביב, עבר הזוג לקיבוץ בית אלפא, שם עבר מורביץ תקופת הכשרה טרם פגישתו עם גלוק במהלך לימודיו ב"ג'וליארד". את בימות המחול של ניו-יורק החליפה גלוק בבמות שאילתרו נגרי הקיבוצים והמושבים, בהופעות בחללים קטנים, בבתי-עם שבישובים הפריפריאליים: מדן ועד רביבים, מעפולה ועד באר שבע וירושלים. גלוק הופיעה עם יצירות היחיד שלה ובהמשך עם להקתה. היא הביאה עימה להופעותיה את ציוד הקול, המוזיקה והתאורה ולעיתים גם רצפת עץ ניידת. קודם שלבשה את בגדי הריקוד, עסקה בהכנת האולם להופעה המקצועית. לאחר שנה חזר הזוג לתל אביב.

גלוק הייתה חלוצת המחול המודרני בישראל, בכך שהביאה את טכניקת המחול של גראהם ארצה, והנגישה אותה לרקדנים וליוצרים כאן, באמצעות הופעותיה בכל הארץ עם מחולות שיצרה (חלקם בהשראת המקורות) בפני קהלים הולכים וגדלים, שהיו צמאים לאוצרות התרבות שהביאה. היא הקימה סטודיו למחול בתל אביב, שם, בנחישות ובתנאים פיזיים קשים השרישה את רוח המחול האמריקאי, שהציב דרישות מחמירות, שהיו בלתי מקובלות באותה תקופה. בזכות מקצועיותה ויסודיותה, ביקשה אותה גראהם ללמד את הטכניקה שלה. בסיועה של הברונית בת שבע דה רוטשילד, פתחה גלוק סטודיו מאובזר בתל אביב, אליו הצטרפו רקדנים נוספים מרחבי הארץ. הסטודיו של גלוק הפך למרכז הוראת הטכניקה וגיבש כוח אמנותי תוסס, שלימים היווה את שדרת המייסדים של להקת בת שבע. בשנת 1957 יזמה גלוק במשותף עם נעמי אלסקובסקי ורינה שחם פרויקט חדשני - "בימת מחול", מסגרת ראשונית שנוצרה כדי לאפשר מפגש פורה בין כוריאוגרפים ורקדנים ישראלים. שיתוף פעולה סביב יצירת שפה תנועתית ויצירתית, תוך צמצום התחרות המגבילה ומתוך תקווה להקים להקה מקצועית. בשנת 1958, ארבע שנים לאחר עלייתה ארצה, כשהייתה בת 25, הוזמנה גלוק על ידי פרופ' חסיה לוי-אגרון, ללמד באקדמיה למוזיקה ע"ש רובין בירושלים ועל ידי שרה לוי-תנאי, ללמד את רקדני ענבל, את יסודות המחול המודרני.

בפעילויותיה הרבות והמגוונות בעשור הראשון לעלייתה ארצה (1964-1954) הכשירה גלוק גם את הקהל שוחר המחול לצפייה ביצירות בעלות רוח שונה מזו אליה הורגל - צפייה במופעי ריקוד בסגנון אירופאי. שפת המחול המודרני שהביאה יצרה קרקע בשלה להופעותיה בעתיד של להקת בת שבע ושל להקות מחול מודרניות נוספות, שהוקמו ושהגיעו לכאן עם השנים.

 
רינה גלוק, מתוך היצירה "נשים באוהל".
 
רינה גלוק, מתוך היצירה "הורודיה".

להקת בת שבעעריכה

באוקטובר 1963, הוזמנה גלוק רשמית על ידי בת שבע דה רוטשילד להצטרף ללהקה החדשה. האודיציות לרקדנים נערכו בנובמבר 1963 וגלוק התבקשה לתת את השיעור שהיווה את האודיציה, כאשר מרתה גרהם, בת שבע דה רוטשילד, האמן דני קרוון ואחרים, היו צוות השופטים.

מועד תחילת פעילותה של הלהקה נקבע לאביב 1964. גלוק התבקשה לאמן את הרקדנים בטכניקה של גראהם. ב-16 בדצמבר של אותה שנה קיימה להקת בת שבע את הופעת הבכורה שלה בתיאטרון הבימה בתל אביב. באותה הופעת בכורה, רקדה גלוק את תפקידה של מרתה גרהם ביצירה "הורודיה". הקהל היה נלהב וכן הביקורות. הייתה זו התחלה בלתי נשכחת ומבטיחה טובות, ציון דרך ממשי. מאז ואילך דובר על המחול בישראל במושגים של "לפני או אחרי הקמת להקת בת שבע".

 
רינה גלוק, מתוך היצירה "בבואות".

רינה גלוק הייתה בין סוללות הדרך ומייסדי להקת בת-שבע ובמשך 18 שנים הייתה מעמודי התווך שלה – רקדנית מלאת אנרגיה, בעלת נוכחות בימתית ייחודית, שרקדה ביצירותיהם של גדולי הכוריאוגרפים של אותה תקופה: גראהם, מק'קייל, כהן, טטלי, רובינס ואחרים. היא קיבלה את תפקיד הסולנית (בחלקם תפקידיה של גראהם עצמה) בריקודים רבים וביניהם "הורודיה", "נבכי הלב", "הציידים האגדיים", "תנועות", "הכרם של מרתה", "חזרה...?" "שעשועי מלאכים" ובעוד רבים אחרים. גלוק יצרה שש כוריאוגרפיות ללהקה: "נשים באוהל", "בבואות", "לעת ציפיה", "משחקים שאנו משחקים", "דמויות" ו"מסע", כאשר ברובם שיתפה פעולה עם המובילים שבמלחינים הישראלים: פאול בן חיים, גארי ברתיני, נעם שריף, מרדכי סתר, עדן פרטוש ועם הפסל דני קרוון, שהתעניין אז בעיצוב תפאורה.

במהלך שנות עבודתה בבת -שבע, שימשה גם כמנהלת חזרות וכמנהלת אמנותית-עמיתה של הלהקה והשפיעה על דרכה האמנותית. היא ליוותה את הלהקה בשיאיה, כמו גם בתקופות השפל שלה, כאשר מול עיניה עמדו הרצון והחובה לשמור את קיום הלהקה. היא עבדה ללא לאות כדי לגשר על פערים בין הרקדנים, הלהקה ומממניה, וכל אלה תוך שמירה על ערכיה שלה ועל יוקרת הלהקה.

לימים אמרה הברונית בת שבע דה רוטשילד, כי הקימה את להקת בת שבע עבור "שתי הרינות"- רינה גלוק ורנה שיינפלד, תלמידתה.

בשנת 1976 יזמה-במשותף עם רנה שחם את הקמת להקת בת שבע 2, כשבחזונן מתן במה לכוחות אמנותיים צעירים, במטרה לעודד את היצירה הישראלית. עם השנים התפתחה בת שבע 2 ל"אנסמבל בת-שבע".

לכל אורך שנות פעילותה שקדה על יצירת שיתופי פעולה בין-תחומיים: בין שחקנים ורקדנים, בין להקת בת שבע והתזמורת הפילהרמונית הישראלית ובין "בת שבע 2" לפקולטה לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב. בסוף שנת 1980 פרשה גלוק מלהקת המחול "בת שבע".

באקדמיהעריכה

לאחר שפרשה מלהקת בת שבע, המשיכה גלוק להשפיע על התפתחות המחול המודרני בישראל, כאשר הצטרפה לאקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים. בשנת 1995 קיבלה תואר פרופסור מטעם האקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים.

גלוק הוזמנה לעמוד בראש החוג למחול באקדמיה ולהורות טכניקה מודרנית, ובצד תפקיד זה המשיכה ללמד בתיאטרון המחול "ענבל" בתל אביב, ובסטודיו של ליה שוברט בחיפה. ב"ענבל" שימשה מתאמת אמנותית ואסיסטנטית לשרה לוי-תנאי, באקדמיה כיהנה שלוש פעמים כראש החוג למחול, ומ-1991 עד 1996- כדיקנית הפקולטה למחול בדרגת פרופסור. במהלך השנים הללו הוזמנה כמורה אורחת, יועצת וכוריאוגרפית לבתי ספר גבוהים למחול ברחבי העולם, ביניהם: המכון לאמנויות של קליפורניה, תיאטרון המחול טורונטו, האקדמיה למחול של רוטרדם, אוניברסיטת טקסס באוסטין, האקדמיה למחול של בייג'ינג, אוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס, אוניברסיטת ברקלי, האקדמיה למוזיקה של ריגה, האוניברסיטה האמריקנית, וושינגטון הבירה.

 
רינה גלוק, מתוך היצירה "בבואות".

באותן שנים הורתה גם במגמות מחול בבית הספר לאמנויות תלמה ילין וב"אולפן געתון" (הלהקה הבין קיבוצית). נוכחותה של גלוק התקיימה כמעט בכל מרכז מוביל להוראת מחול מקצועי.

מחקר, כתיבה ותיעוד היסטוריעריכה

בשנת 2002, עם סיומה של תקופת עבודתה באקדמיה בירושלים ופרישתה לגמלאות, המשיכה למלא גלוק תפקידים במועצות ציבוריות שעיניינן מחול, ובוועדות להענקת מלגות ופרסים, ביניהן, מדור מחול - משרד התרבות והספורט,קרן התרבות אמריקה-ישראל, קרן ירושלים, קרן רבינוביץ' וסל תרבות.

מאז פרישתה הקדישה פרופ' גלוק את זמנה למחקר ותיעוד, בבחינת: "לא ניתן לבנות עתיד ישראלי ייחודי בתחום האמנות הישראלית ובתוכה אמנות המחול הישראלית, מבלי להכיר את עברה ואת יסודותיה". בשנת 2006, הוציאה לאור את ספרה: "להקת מחול בת שבע 1964-1980 – סיפור אישי". ספרה פורש את תולדותיה של להקת בת שבע במהלך שני העשורים הראשונים לקיומה, מנקודת מבט אישית - פרק מסעיר בתולדות המחול בארץ במהלכו נוצקו היסודות שלולא הם היינו מתקשים להבין את סצנת המחול העכשווית של ישראל ואת השפעתה גם מחוץ לישראל. הספר תורגם לאנגלית.

בשנת 2009 יזמה גלוק פרויקט לאומי נוסף: "שיחות על מחול בישראל". עיקרו, תיעוד מוסרט של ראיונות עם חלוצי המחול הישראלי משנות ה-50 ואילך. המרואיינים הם רקדנים, יוצרים, מנהלי בתי ספר למחול, אנשי במה ומוזיקאים. כ- 110 מרואיינים עד כה והיד נטויה. חלקם כבר הועלה ליוטיוב וכולם נמסרו לספרית המחול בבית אריאלה.

פרסים ואותות הוקרהעריכה

פרופ' רינה גלוק זכתה לשבחים על הופעותיה בארץ ובעולם, כמו גם להוקרה על פעילותה בתחום המחול בכלל: בשנת 2000, נערך לכבודה טקס הוקרה בבית הספר "תלמה ילין", במהלכו נאמר: "ידעת לאורך כל שנות עבודתך להעניק לתלמידים את העושר המקצועי האדיר שצברת במשך עשרות שנים של ריקוד...השכלת לשלב ולמזג את עמדתך הבכירה בעולם המחול הישראלי, כפרימה בלרינה וכדיקן הפקולטה למחול באקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים, כמו אף השגים מזהירים בהוראה ובמחול במערב ובמזרח."

  • בשנת 2003 נרשמה גלוק בספר הזהב של האקדמיה בירושלים, בו נכתב: "...גלוק נמנית עם דור המייסדים של להקת בת שבע ושימשה בלהקה זו כסולנית, כוריאוגרפית ואף כחברה בצוות הניהול האמנותי...בכל שנותיה כמורה וכרקדנית, שוקדת על שימור והפצה של טכניקת מרתה גרהם.... במסירותה, כישרונה וכישוריה תרמה...רבות לתלמידיה, לסגל המורים ולפיתוח וקידום הפקולטה למחול."
  • בשנת 2006 נערך לכבודה אירוע במרכז סוזן דלל לציון השקת הספר "להקת מחול בת שבע 1964-1980 סיפור אישי".
  • בשנת 2007 זכתה ב"פרס מפעל חיים" של משרד המדע, התרבות והספורט.
  • בשנת 2013 זכתה בפרס אמ"י. בין הנימוקים: "פועלה רב-השנים בתחום הביצוע האמנותי, החינוך לאמנות המחול, הכשרת רקדנים ומורים ועידוד היצירה הישראלית-יהודית, בשנים הראשונות להתהוותה. פועלה בשטח המחול במהלכם של יותר מארבעה עשורים, ובמיוחד השרשת טכניקת הריקוד של...גראהם השפיע על כיוון התפתחותו של המחול בישראל מאז ועד היום...גלוק מחלוצי אמנות המחול המודרני בישראל, היא הסנונית הראשונה שהחדירה את טכניקת מרתה גרהאם לעולם המחול בארץ...."

באותה שנה, 2013, נערך לכבודה של גלוק, ערב ב"בית אריאלה" לציון יום הולדתה ה-80. זו הייתה הזדמנות עבור קהיליית המחול בארץ ועבור אורחים מחו"ל, לבטא את הוקרתם לפועלה רב השנים ורב ההשפעה של גלוק.

גלוק תאמר: "פעם רקדנית תמיד רקדנית" וכך היא חיה את חייה . רק לאחרונה, באוקטובר 2018, הוזמנה להרצות בכנס Jews and Judaism in Dance באריזונה. בגיל 85 חצתה חצי עולם, כאילו עמד הזמן מלכת. היא ממשיכה להיות פעילה ובמלוא הכוחות בתחום שהוא חייה ושבו הייתה לה השפעה שקצרה היריעה מלתאר.

פרופ' רינה גלוק היא התגלמות הגשמת החלום הציוני. 40 שנים אחרי שהוריה הגיעו לניו-יורק כפליטי הפוגרומים ברוסיה והיו נחושים ליצור חיים טובים יותר עבור ילדיהם, עלתה על אוניית משא עם שישה נוסעים אחרים, השאירה מאחוריה קריירה מבטיחה ומשפחה, ועלתה לישראל. בישראל בנתה רינה גלוק משפחה לתפארת - שתי בנות וחמישה נכדים, ובד בבד נשאה על גבה, יחד עם שותפים רבים, את פיתוח המחול המודרני בישראל.

גלוק פעלה בתקופה היסטורית הנחשבת לתקופה המכוננת של המחול הישראלי והציבה אופקים חדשים שאליהם נשא עיניו הביטוי האמנותי המקורי.

דורות רבים של רקדנים, יוצרים, מורים למחול, מוזיקאים, מעצבי במה ותאורנים רואים בגלוק אושיית המחול המודרני בישראל: חלוצה, אמנית מובילה, רקדנית, יוצרת, מחנכת, חוקרת, יזמת, סוללת מורשת, אשת ערכים וחזון. המחול בישראל שהופיע עם ראשית המדינה התפתח וקנה לו שם עולמי בזכות דור המייסדים והודות לדורות ההמשך. לפרופ' רינה גלוק היה חלק ראשוני ומרכזי בקידומו ובפיתוחו של המחול הישראלי מאז ועד היום.

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא רינה גלוק בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה