ריקוד המוות
ריקוד המוות (בצרפתית: La Danse Macabre; באיטלקית: La Danza Macabra) הוא מוטיב אמנותי המציג אלגוריה לאוניברסליות של המוות, שאינו מבדיל בין בני מעמדות שונים. מוטיב זה בא לידי ביטוי בעשרות יצירות אמנות ובהן ציורים, תחריטים ושירים, והוא ממשיל את המוות לריקוד עם שלדים. מוטיב ריקוד המוות זכה לפופולריות באירופה של שלהי ימי הביניים.
.jpg)
היסטוריה עריכה
מוטיב ריקוד המוות נפוץ באירופה במאה ה-15. היצירה המתועדת המוקדמת ביותר בז'אנר מתוארכת לשנת 1424–1425. תקופה זו באירופה מאופיינת כתקופת התאוששות לאחר מאורעות המאה ה-14, שהמרכזי בהם הוא מגפת המוות השחור שחיסלה כשליש מאוכלוסיית אירופה. יצירות ריקוד המוות המשיכו להיות פופולריות במאה ה-16, והמוטיב זכה לאזכורים על ידי אמנים מפורסמים כמו פיטר ברויגל האב והנס הולביין.
מדימויי השלדים ביצירות אלו התפתחה לימים ההאנשה של מלאך המוות כשלד נושא חרמש, המוכר גם בכינויו "Grim Reaper" ("הקוצר הקודר").
מאפיינים עריכה
היצירות מציגות שלדים (או גופות במצב מתקדם של ריקבון) מרקדים או מנגנים (בדרך כלל בכינור), לרוב כשהם אוחזים בידיהם של בני אדם חיים. השלדים מוצגים כמי שמזמינים אנשים מכל שכבות החברה לרקוד אל מותם, לעיתים מושכים דמות בידה ממיטת חוליה, או מרקידים את החיים מסביב לקבר פעור. מספר דמויות חוזרות ביצירות ריקוד המוות: המלך, האפיפיור, הילד החולה, האיכר או בעל המלאכה, הקבצן והטרובדור. לעיתים, היצירה מכילה דיאלוגים קצרים בין המוות לבין כל אחד מקרבנותיו.
משמעות סימבולית עריכה
המוטיב הוא אלגוריה לאוניברסליות של המוות. בין אם בחייהם היו בעלי שררה, בעלי ממון, עניים מרודים או אנשי דת חסודים, סופם של כל האנשים למות, והמוות מאחד את כולם. האלגוריה מבקשת להזכיר למאמין הנוצרי את שבריריות החיים מול הוודאות של המוות, ואת ההבל שבהנאות ארציות כמו גאווה, מעמד ועושר. שלא כמו יצירות אחרות מסוגת ממנטו מורי, בריקוד המתים קיים מימד גרוטסקי-קומי בולט, שכמו מעודד את הצופה להשלים בחיוך עם מותו שלו, ולהצטרף לבדיחה על חשבונו.
המוטיב בעת המודרנית עריכה
מוטיב ריקוד המוות מוזכר ומהדהד ביצירות מודרניות רבות, לעיתים בפרשנות חדשה. כך למשל, פליקס נוסבאום, צייר יהודי גרמני, צייר את מחול המוות מתוך מחנה השמדה. דוגמה חשובה נוספת היא הפואמה הסימפונית לתזמורת הנקראת "ריקוד המוות", אותה כתב המלחין הצרפתי קאמי סן-סנס בסוף המאה ה-19. בסיפור "מחולת המוות או הנאהבים והנעימים" של עגנון מתפרץ בן הפריץ לחתונת זוג יהודי, רוצח את החתן וחוטף את הכלה. לאחר זמן קצר נערך טקס נישואיהם, אך החתן המת מופיע בטקס, והכלה יוצאת עמו במחול, עד שהיא נופלת מתה גם היא. הסרט "החותם השביעי" של אינגמר ברגמן מסתיים בריקוד של הדמויות עם המוות.
גלריה עריכה
-
המוות בא לקרדינל (1455–1458) -
"מחול המוות" (1945) מאת יעקב פינס, חיתוך עץ ותחריט עץ -
"מחול המוות 1917-1914", מדליה שיצר לודוויג גיס
ראו גם עריכה
קישורים חיצוניים עריכה
- ביצוע ליצירה "מחול המוות" מאת קאמי סן-סנס באתר יוטיוב, מנצח: לאופולד סטוקובסקי
- ריקוד המוות: מלאך המוות בנצרות (מאות תמונות בשחור לבן וצבע), בליווי מחול המוות (Danse Macabre Opus 40) של Saint Saens.
- ריקוד המוות, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
מחול המוות, דף שער בספרייה הלאומית
