פתיחת התפריט הראשי

ריקי דסקל

שחקנית תיאטרון ישראלית
אין תמונה חופשית

ריקי דסקל (נולדה ב-1953) היא משוררת, שחקנית תיאטרון ויוצרת ישראלית.

תוכן עניינים

ביוגרפיהעריכה

ראשית חייה והשכלהעריכה

ריקי דסקל נולדה ב-1953 בשכונת קריית אליעזר בחיפה. אחות צעירה לשני אחים, בת לניצולי שואה. בוגרת בית הספר הריאלי העברי בחיפה, לימודי ספרות וחינוך באוניברסיטת חיפה וסמינר אורנים. מיד עם שחרורה מהצבא, שבוע לפני מלחמת יום כיפור, החלה ללמוד משחק בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב. בוגרת לימודי תואר שני במדעי היהדות ב"מכון שכטר" בירושלים.

פעילות בתחום השירהעריכה

שיריה פורסמו לראשונה בכתב העת לספרות "פרוזה" בעריכת יוסי קריים, ב-1985. מאז ועד היום ממשיכה דסקל לפרסם משיריה במגוון כתבי עת ספרותיים וכן בעיתונות היומית. עד כה פרסמה שישה ספרי שירה. אחדים משיריה הולחנו בידי יסמין אבן, נגה אשד ושלמה גרוניך.

ספריה ראו אור בסיוע קרן תל אביב לספרות, מפעל הפיס וקרן עמו"ס.

פעילות בתחום התיאטרוןעריכה

כבר בשנתה האחרונה כסטודנטית למשחק, החלה להופיע בתיאטרון באר שבע; "בית ברנרדה אלבה" בבימוי יורם פאלק, "הבט אחורה בזעם" בבימוי ערן בניאל ועוד. כמו כן שיחקה בתיאטרון חיפה, הבימה ובמספר הפקות קולנוע וטלוויזיה.

לאורך השנים שיתפה פעולה עם קבוצת יוצרות בהפקות פרינג' פורצות דרך המשלבות ספרות ותיאטרון: "בתוכו" – תיאטרון הסמטה ו"רכבת בבואריה" שהוצג בפסטיבל עכו . "ספר הזכרונות של בטני", מופע על פי ספר שיריה הנקרא כך בבימויה של מלכה מרין ובהשתתפותן של נגה אשד ומיכל גולדברג אייל הוצג בתיאטרון "קרוב". בעבר, לימדה מספר שנים בבית הספר למשחק "בית צבי" ובאוניברסיטת חיפה ומאז מלמדת דיבור לבמה (הגייה) ועבודה על טקסט בבית הספר לתיאטרון של סמינר הקיבוצים ובבית הספר לביטוי יצירתי "הדרך".

חיים אישייםעריכה

דסקל נשואה ליוסי דסקל, מנכ"ל בומברדייה ישראל, ואם לארבעה.

כתביהעריכה

פרסים שהוענקו להעריכה

לקריאה נוספתעריכה

  • נפתלי עירוני, מסע אל העבר, על המשמר, 10, 22 באוקטובר 1986
  • ציפי שוחט, בחירה מתוך אילוץ: זרקור על ריקי דסקל, על המשמר, 10, 29 באוקטובר 1986
  • אלה בת-ציון, להושיע את אלוהים: בעקבות שתי מלים בשיר מאת ריקי דסקל, מרפסת: קונטרסים לשירה, 1991
  • מאיה בז'רנו, לא יכולתי לשמוע את בכייה של הנמלה: שירה של ריקי דסקל בצירוף דיון אודותיו, מעריב, ספרות אמנות, 4-5, מאי 1992
  • דליס אלאלוף מימון, בין המוקצן העצום למיניאטורי המופנם, דבר, 26, אפריל 1994
  • עמירה הגני, רגע אחד מופלא, מאזנים, 58, אוגוסט 1994
  • יהודית אוריין, הגוזלים מתים, עיתון 77, 8, 2001
  • ערן בר-גיל, מראה הילדה שלי אובד, הארץ, מוסף ספרים, גל' 446, 12, 12 בספטמבר 2001
  • רות אלמוג, מראה הילדה אובד לי, הארץ, תרבות וספרות, 3, 31 במאי 2002
  • שמואל שתל, משחקי הלשון - החיים והמוות, עתון 77, 8, 2007
  • ניצה בן-דב, לחם הפנים - לחם התמיד, מאזנים, כרך פ"ב, 102–103, 2008
  • ארז שוויצר, אלוהי הכאב והיופי, הארץ, מוסף ספרים, גל' 1008, 14, 20 ביוני 2012
  • גבריאלה אלישע, ברושים הם סימני קריאה, מאזנים, כרך פ"ו, 46, 2012

קישורים חיצונייםעריכה