ריקרדו דריגו
ריקרדו אֶֶאוּגֶֶ'נְיוֹ דְריגוֹ (באיטלקית: Riccardo Eugenio Drigo, ברוסית: Риккардо Эудженьо Дриго) 30 ביוני 1846 – 1 באוקטובר 1930) היה מלחין איטלקי של מוזיקה לבלט ואופרה איטלקית, מנצח תיאטרון ופסנתרן.
 | |
| לידה |
30 ביוני 1846 פדובה, האימפריה האוסטרית  |
|---|---|
| פטירה |
1 באוקטובר 1930 (בגיל 84) פדובה, איטליה |
| מקום לימודים |
קונסרבטוריון ונציה על שם בנדטו מרצ'לו |
| יצירות ידועות |
The Enchanted Forest, Le Réveil de Flore, La Perle, The Magic Flute, The Talisman, Les Millions d'Arlequin |
  | |
דריגו נודע בעיקר בקריירה הארוכה שלו כקאפלמייסטר ומנהל מוזיקלי של הבלט האימפריאלי של סנקט פטרבורג, רוסיה, עבורו הלחין מוזיקה ליצירות המקוריות ולהפקות המחודשות של הכוריאוגרפים מריוס פטיפה ולב איבאנוב. דריגו כיהן גם כמנצח ראשי על הפקות אופרה איטלקית של תזמורת תיאטרון מריאינסקי האימפריאלי. במהלך הקריירה שלו בסנקט פטרבורג, ניצח דריגו על הצגות הבכורה וההצגות הסדירות של כמעט כל בלט ואופרה איטלקית שעלו על הבמה הצארית.
דריגו ידוע גם ביצירות באורך מלא שחיבר לבלט ובקטלוג הגדול שלו לתוספות מוזיקה, שנכתבו אד הוק לשילוב ביצירות קיימות. דריגו התפרסם גם בעיבודים של פרטיטורות קיימות, כמו עריכתו בשנת 1895 את הפרטיטורה של צ'ייקובסקי לאגם הברבורים. בלטים רבים שנכתבו למוזיקה של דריגו מבוצעים עד היום, ונחשבים לאבני-פינה ברפרטואר הבלט הקלאסי.
ביוגרפיה עריכה
לימודים עריכה
ריקרדו אאוג'ניו דריגו נולד בפדובה, איטליה ב-30 ביוני 1846. אביו, סילביו דריגו, היה עורך דין ואמו, בת למשפחת האצולה לופאטי, הייתה פעילה פוליטית. איש במשפחתו של דריגו לא הצטיין במוזיקה, אבל הוא החל ללמוד נגינה בפסנתר אצל ידיד משפחה, אנטוניו יוריץ' ההונגרי. דריגו התקדם במהירות ובראשית שנות העשרה כבר הגיע לתהילה מקומית כפסנתרן. אביו הרשה לו לצאת ללימודים בקונסרבטוריון היוקרתי של ונציה, שם למד אצל אנטוניו בוצולה, תלמיד של גאטנו דוניצטי. את יצירותיו הראשונות הלחין דריגו בראשית שנות העשרה שלו, בעיקר רומנסות וואלסים. בשנת 1862 קיבל רשות לבצע כמה מיצירותיו עם תזמורת החובבים המקומית בפדואה. בעקבות קונצרט זה החל דריגו הצעיר לגלות עניין בניצוח.
קריירה עריכה
את משרתו הראשונה בבית אופרה, כפסנתרן חזרות ומעתיק, קיבל דריגו ב-1866 בתיאטרון גריבלדי בפדואה. ההזדמנות הראשונה הגדולה שלו כמנצח תיאטרון הגיעה ב-1867, כשהקאפלמייסטר של תיאטרון גריבלדי חלה ערב הצגת הבכורה של האופרה בשלוש מערכות, "שני הדובים" של קונסטנטינו דאל'ארג'ינה. הקונצרטמייסטר סירב לנצח על ההצגה והמליץ תחת זאת על דריגו, בהנחה שפסנתרן החזרות יכיר היטב את הפרטיטורה. דריגו הצליח בניצוח, ועד מהרה התמנה למשנה לקאפלמייסטר.
בעונת האופרה של 1878 בפדואה נכח מנהל התיאטראות האימפריאליים של סנקט פטרבורג, ברון קרל קרלוביץ' קיסטר, בהצגת שיקוי האהבה של דוניצטי, בניצוח דריגו. קיסטר התרשם מאוד מכשרון הניצוח, ללא פרטיטורה, של דריגו. דריגו הראה לקיסטר כמה מיצירותיו הוא, וקיסטר החליט להציע לו חוזה לשישה חודשים לנצח על האופרה האיטלקית האימפריאלית של סנקט פטרבורג.
רוסיה עריכה
זמן קצר מאוד לאחר הגיעו לסנקט פטרבורג, החל דריגו לנצח על כל רפרטואר, "האופרה האיטלקית האימפריאלית", שהופעותיה התקיימו אותו זמן בתיאטרון מריאינסקי האימפריאלי. הוא הרשים מאוד את ההנהלה, כשניצח על יצירות כמו אאידה ונשף מסכות של ורדי בעל פה. ברוסיה הצארית היה מקובל לדווח על כל הצגות התיאטרון בפרטי-פרטים בעיתונות, והופעותיו של דריגו זכו תמיד לשבחים בדיווחים אלה. " ... האדון הצעיר יישאר כאן לזמן רב ..." העיר בעל טור אחד לאחר שנכח באופרה בניצוח דריגו.
מלחין ומנצח עריכה
האופרה האיטלקית האימפריאלית פורקה בצו אלכסנדר השלישי, קיסר רוסיה ב-1884 במאמץ לייצב את אמנות האופרטה הרוסית. עקב כך נותר דריגו, הקאפלמייסטר של הלהקה, מחוסר עבודה. ב-1886 פרש הקאפלמייסטר של הבלט האימפריאלי של סנקט פטרבורג, אלכסיי פפקוב, מתפקידו לאחר שלושים וארבע שנות שירות, והלהקה נותרה ללא מנצח ראשי. דריגו קיבל עליו את המשרה לפני שהחלה עונת 1886–1887, ופתח את הקריירה שלו כמנצח בלט ב-25 בספטמבר 1886 (7 באוקטובר בלוח הישן) בהצגת הגראנד בלט הנושן "בת פרעה", למוזיקה מאת צ'זארה פוני, היצירה הפופולרית ביותר ברפרטואר של הבלט האימפריאלי. בקהל הצופים היו הצאר והצארינה מריה פיודורובנה, שניהם חובבי בלט נלהבים, שמימנו את התיאטראות האימפריאליים ביד רחבה. כה רבה הייתה התפעלות הצאר מניצוחו של דריגו, עד שקם לחלוק לו תשואות נלהבות בעמידה בסיום ההופעה, וציווה על כל הקהל לנהוג כמוהו.
המלחין הרשמי של התיאטרון האימפריאלי, לודוויג מינקוס האוסטרי, פרש ממשרתו בשנת 1886. מנהל התיאטראות האימפריאליים של סנקט פטרבורג, איוואן וְסֶבוֹלוֹזְ'סְקִי, ביטל אז את המשרה של מלחין בלט קבוע במאמץ לגוון את המוזיקה שנכתבה ליצירות חדשות. הואיל ולדריגו יצאו מוניטין כמלחין, העסיק אותו וסבולוז'סקי בתפקיד הכפול של קאפלמייסטר ומנהל מוזיקלי, משרה שתדרוש מדריגו למלא את כל חובותיו של מלחין הבית בכל הנוגע לעיבוד ותיקון פרטיטורות לפי דרישתו של מנהל הבלט.
מנהל הבלט הראשי, עתיר הפרסום, של התיאטרון האימפריאלי, הצרפתי מריוס פטיפה, החזיר לבמה בשנת 1886 את יצירת המופת הרומנטית של ז'יל פרו משנת 1841, "לה אסמרלדה", לכבוד הבלרינה האיטלקייה האורחת וירג'יניה צוקי. להצגה המחודשת הוטלה על דריגו המשימה ללטש את הפרטיטורה הישנה של צ'זארה פוני. דריגו התבקש להלחין "פה ד'אקסיון" בארבעה תפקידים להציג לראווה את מצוינותה הדרמטית של הבלרינה צוקי, ולכלול גם תפקידי סולו וירטואוזיים לכינור וצ'לו; הסולו לכינור תוכנן במיוחד לכנר הדגול לאופולד אאואר, כנר ראשי בתזמורת התיאטרון האימפריאלי. ההצגה המחודשת של "לה אסמרלדה" עלתה בבכורה בהצלחה גדולה ב-17 בדצמבר (29 בדצמבר בלוח הישן) 1886, בנוכחות הצאר ובני משפחתו. ה"פה ד'אקסיון" של דריגו מהווה חלק מן הפרטיטורה של "לה אסמרלדה" עד היום, ולא פעם משתמשים בו כחלק מן היצירה השלמה בשם "לה אסמרלדה פה דה סיס".
לאור הצלחתו בעבודה על הפרטיטורה של "ל'אסמרלדה", נתן לו וסבולוז'סקי הזמנה ראשונה להלחין מוזיקה לבלט שלם. היה זה "היער הקסום", שהיה לא רק הבלט הראשון באורך מלא של דריגו, אלא גם היצירה המקורית הראשונה, שאת הכוריאוגרפיה שלה יצר המשנה למנהל הבלט של התיאטרון האימפריאלי, לב איבאנוב. "היער הקסום" נוצר במיוחד להצגת הסיום של בית הספר האימפריאלי לבלט, עם הבוגרים המצטיינים בתפקידים הראשיים. הצגת הבכורה הייתה ב-24 במרץ (5 באפריל בלוח הישן) 1887 על בימת תיאטרון בית הספר, ובהמשך עברה אל בימת תיאטרון מריאינסקי, שם עלתה לראשונה ב-15 במאי (1 ביוני) 1887 עם הבלרינה האיטלקייה אמה בסונה בתפקיד הראשי של אילקה. אף כי הכוריאוגרפיה של איבאנוב לא התקבלה בעין יפה, הרי המוזיקה של דריגו זכתה לשבחים מפליגים. מבקר מעיתון "הזמן החדש" של סנקט פטרבורג כתב בסקירתו,
... המוזיקה של בלט זה יוצאת מהכלל במובן סימפוני, מגלה מלחין מנוסה, אדם בעל טעם, ומתזמר מעולה. יש בה מלודיות יפות, המקצבים אינם מוגזמים, וההאזנה לכל היצירה היא תענוג מראשית ועד אחרית.
ב-1888 הכין מריוס פטיפה את יצירתו הבאה, "הווסטאלית", שמקום התרחשותה באימפריה הרומית העתיקה. את המוזיקה כתב מבקר המוזיקה מיכאיל איבאנוב, שסיפק מה שנחשב אותו זמן למוזיקה סימפונית ביותר לבלט. הבלט נוצר בשביל אלנה קורנאלבה האיטלקייה, שביקשה מפטיפה מוזיקה נוספת, "ריקודית" יותר, לקטעי הסולו שלה. לאחר שאך זה צפתה בהצגת "היער הקסום", ביקשה שדריגו יהיה המלחין האחראי למחולות הנוספים שדרשה. דריגו הלחין שתי וריאציות נוספות בשביל קורנאלבה, הנודעות בשם "ההד". התוספות האלה נכתבו כקאנון וכו'אלס מיניון". עוד חיבר דריגו וריאציה נוספת לדמות של קופיד הנודעת כ"ל'אמור", ווריאציה לבלרינה מריה גורשנקובה. שלושה מן הקטעים האלה יצאו בהמשך לאור.
"הקמיע" עריכה
בעת ההכנות לבלט הבא בכיכובה של אלנה קורנאלבה, ביקשה הבלרינה שדריגו יהיה המלחין האחראי לכל המוזיקה לבלט "הקמיע", יצירה המספרת את עלילותיה של אלה הודית, היורדת משמיים כדי להעמיד במבחן את לבה אל מול פיתוייה של אהבה ארצית. הבלט עלה בהצגת בכורה ב-25 בינואר (6 בפברואר) 1889 בהופעת צדקה של קורנאלבה. על אף הפקה נהדרת עם אפיזודות רבות של כוריאוגרפיה רבת-השראה, הייתה עלילת הבלט משמימה ומייגעת הן בעיני המבקרים והן בעיני הקהל. אף על פי כן, המוזיקה של דריגו זכתה לשבחי המבקרים בני התקופה כיצירת מופת של מוזיקה לבלט. הצייר אלכסנדר בנואה סיפר בזכרונותיו על העונג העצום שהיסבה לו המוזיקה של דריגו, שהשרתה עליו "התאהבות קצרה" כסטודנט צעירא באוניברסיטה של סנקט פטרבורג:
הייתה זו המוזיקה הפשוטה והמלבבת של דריגו שמשכה אותי (ל"קמיע" של פטיפה). בעצם, כל כך נהניתי ממנה בהצגת הבכורה, שלא יכולתי להפסיק למחוא כף ואפילו הרגשתי הכרח להריע "Mais puisque, excellence, c'est un chef-d'œuvre!"
בשנים הבאות, קיבל דריגו הזמנות חוזרות ונשנות הן ממריוס פטיפה והן מלב איבאנוב להלחין השלמות של "ודיאציות", "פה" ומחולות נלווים לשיבוץ בתוך בלטים ותיקים. עד שדריגו עזב את רוסיה ב-1919, הכיל כמעט כל בלט ברפרטואר התיאטראות האימפריאליים של סנקט פטרבורג רבות מן התוספות שהמלחין עצמו חיבר. בזכרונותיו ציין דריגו בהמשך, שהוא הלחין כ-80 קטעים כאלה, ורק לעיתים רחוקות קיבל תשלום נוסף בגינם. בשלהי המאה ה-19, החל פטיפה להעלות הצגות מחודשות של בלטים ישנים בתדירות גדלה והולכת, ומנהל הבלט חזר ותבע מדריגו לערוך ולהשלים את הפרטיטורות כנדרש.
בשנת 1889 קבע דריגו את מושבו ב"גראנד הוטל" של סנקט פטרבורג, וזה היה לביתו בשלושים השנים הבאות. בתקופה זו פיתח דריגו ידידות איתנה עם פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי, שעמד אז בעיצומה של הלחנת המוזיקה לבלט היפהפייה הנרדמת. בערב החזרה הכללית על הבלט חלה דריגו, וביקש מצ'ייקובסקי לנצח על התזמורת בעצמו. לתמהונו של דריגו, טען צ'ייקובסקי, שאם הוא ינצח על התזמורת הוא יהרוס את המוזיקה, וכיון שכך, דריגו, עודנו חולה, הסכים לנצח על החזרה. צ'ייקובסקי הביישן והמסוגר היה אסיר תודה לדריגו על ניצוחו יוצא הדופן בטיבו, בייחוד אחרי הצגת הבכורה ב-15 בינואר (3 בפברואר) 1890. עם הזמן ניצח דריגו על קרוב ל-300 הצגות של "היפהפייה הנרדמת" בתיאטרון מריאינסקי. שנתיים לאחר מכן ניצח דריגו על הצגת הבכורה של הבלט הבא של צ'ייקובסקי, מפצח האגוזים, ב-6 בדצמבר (18 בדצמבר) 1892.
"החליל הקסום" ו"יקיצת פלורה" עריכה
דריגגו כתב עוד מוזיקה לקונצרט הסיום השנתי של בית הספר האימפריאלי לבלט בשנת 1893. היה זה הבלט במערכה אחת "החליל הקסום" La Flûte) magique), שסיפר מעשה בכלי נגינה קסום, המאלץ כל מי שבטווח שמיעה לרקוד כל עוד הוא מנגן. לב איבאנוב ביים את הבלט, והצגת הבכורה, ב-23 בינואר (4 בפברואר) 1893, קצרה הצלחה רבה על בימת תיאטרון בית הספר לבלט. בין הרקדנים היה מיכאיל פוקין הצעיר בתפקיד הראשי של לוק. הודות להצלחת הצגת התלמידים, הועבר "החליל הקסום" לתיאטרון מריאינסקי, שם הוצג בבימוי מורחב ב-11 באפריל (23 באפריל) 1893. המוזיקה של דריגו נחלה הצלחה רבתי וזכתה לשבחי המבקרים:
מר דריגו מדהים את המאזין ביכולתו ליצור מגוון בלתי מוגבל כמעט במקצבים ובמלודיות של מחול עתיר יופי, כל זאת בלוויית תזמור עשיר, כמעט סימפוני.
המוזיקה הבאה של דריגו נכתבה לבלט של פטיפה "יקיצת פלורה" (Le Réveil de Flore), בלט אנאקראונטי במערכה אחת, שהופק במיוחד לחגיגות שהתקיימו בארמון פטרהוף לכבוד כלולות הדוכסית הגדולה קסניה אלכסנדרובנה עם הדוכס הגדול אלכסנדר מיכאילוביץ'. הצגת הבכורה ב-25 ביולי (6 באוגוסט) 1894 הייתה אירוע מפואר, עם קהל שכלל את כל החצר האימפריאלית. על המוזיקה שלו ל"יקיצת פלורה" העניק הצאר אלכסנדר השלישי לדריגו את תואר מסדר אנה הקדושה.
כמו במקרה של "החליל הקסום", הועבר הבלט "יקיצת פלורה" לבימת תיאטרון מריאינסקי, שם עלה לראשונה ב-8 בינואר (20 בינואר) 1894. הבלט התחבב עד מהרה על בלרינות התקופה, בהן מתילדה קשסינסקה (שיצרה את "פלורה", התפקיד הראשי). תמרה קרסבינה ובייחוד אנה פבלובה, שכללה גרסה מקוצרת של היצירה בסיוריה האגדיים ברחבי העולם.
"אגם הברבורים" עריכה
בשלהי 1894 התקין דריגו שינוי חשוב בפרטיטורה של צ'ייקובסקי לאגם הברבורים, שהופק במקור בתיאטרון בולשוי האימפריאלי במוסקבה בשנת 1877. בהמשך להצלחת היפהפייה הנרדמת ומפצח האגוזים, גילה איוואן וסובולוז'סקי - מנהל תיאטראות סנקט פטרבורג - עניין בהפקה מחודשת של הבלט. דריגו אמר לאחר זמן:
... ידעתי על אי-שביעות רצונו (של צ'ייקובסקי) מן האינסטרומנטציה (של "אגם הברבורים"), ועל כוונתו לטפל בכך, אבל הוא לא הגיע לידי מעשה.
צ'ייקובסקי מת ב-25 באוקטובר (6 בנובמבר) 1893 בדיוק כשהתוכניות להפקה מחודשת של "אגם הברבורים" החלו לשאת פרי. הפקה מחודשת של היצירה בשלמותה תוכננה אז לעונת 1894–1895 של הבלט האימפריאלי, בבימוי מריוס פטיפה ולב איבאנוב. אחיו של צ'ייקובסקי, מודסט, אישר את הפקדת המשימה להתקנת הפרטיטורה בידי דריגו, והמלחין עשה זאת בהתאם להוראותיו של פטיפה. בזכרונותיו נגע דריגו בהתקנת הפרטיטורה:
... הוטל עלי לבצע, כמו כירורג, ניתוח ב"אגם הברבורים", וחששתי שמא לא אצליח לתפוס את הייחוד של רב-האמן הרוסי הדגול.
[1] הבלט המתוקן עלה בבכורה ב-15 בינואר (27 בינואר) 1895 בתיאטרון מריאינסקי, עם הפרימה בלרינה אסולוטה פיירינה לניאני בתפקיד הכפול של אודט/אודיל. גרסת דריגו למוזיקה של צ'ייקובסקי התקבעה כמהדורת הסופית של "אגם הברבורים", ועודנה משמשת במידה זו או אחרת בלהקות בלט ברחבי העולם. אף על פי כן, רק לעיתים רחוקות נותנים קרדיט לדריגו בביצוע הגרסאות שלו.
"הפנינה" עריכה
הבלט הבא שדריגו כתב לו אעת המוזיקה היה "הפנינה" ("La Perle"), "pièce d'occasion" מפואר (נודע לעיתים גם בשמו הרוסי, "Прелестная жемчужина", שפירושו "פנינה יפה"), שהופק במיוחד להצגת גאלה בתחאטרון בולשוי האימפריאלי במוסקבה לכבוד הכתרת ניקולאי השני, קיסר רוסיה ואלכסנדרה פיודורובנה, קיסרית רוסיה. הצגת הבכורה של הבלט הייתה ב-17 במאי (29 במאי) 1896 לאחר ביצוע של "חיים למען הצאר" מאת מיכאיל גלינקה.
"מיליוני ארלקינים" עריכה
בשנת 1899 החל פטיפה לעבוד על עלילה לבלט המבוסס על אפיזודות מתוך הקומדיה דל'ארטה האיטלקית, שאותו כינה "מיליוני ארלקינים". הצגת הבכורה הייתה בתיאטרון ארמיטאז' האימפריאלי ב-10 בפברואר (23 בפברואר) 1900, עם מתילדה קשסינסקה בתפקיד קולומבינה" והרקדן גיורגי קיאקשט בתפקיד ארלקין. בקהל נכחו הצאר והצארינה עם כל החצר הקיסרית. מיד עם רדת המסך האחרון, פרץ קהל החצר, המאופק בדרך כלל, ברעם של תשואות. המלחין התקבל במחיאות כף סוערות כשיצא אל לפני המסך וכמה דוכסים הסתערו עליו, מתנגשים זה בזה בהתלהבותם לברך אותו על המוזיקה שהלחין.
הצארינה, שנהנתה מן המוזיקה של דריגו, פקדה על עוד שתי הצגות חצר של "מיליוני ארלקינים" על בימת תיאטרון מריאינסקי, הראשונה ב-13 בפברואר (26 בפברואר) 1900. לאור התוכניות להוציא לאור את המוזיקה של דריגו כרדוקציה לפסנתר על ידי המו"ל צימרמן, עודדו רבים מעמיתיו של דריגו את המלחין להקדיש תווים אלה לצארינה. דריגו פנה בבקשה לשר החצר האימפריאלית, וזה פתח בסדרת התכתבויות ממושכת מטעם ועדה, שהוקמה לבחון אם האופי, הרקע והמוזיקה של דריגו ראויים להצעת הקדשה מצדו לקיסרית רוסייה. ההחלטה הייתה חיובית וההקדשה התקבלה בעין יפה.
השנים הבאות ברוסיה עריכה
באביב 1902 הזמין ראול גינסבורג, מנהל האופרה של מונטה-קרלו את דריגו עם קבוצת רקדנים מן הבלט האימפריאלי להפיק בלט במונקו. דריגו הלחין את המוזיקה לבלט-דיברטיסמן בשם "הריביירה הצרפתית" (La Côte d'Azur), עם לברית מאת אלבר הראשון, נסיך מונקו. הבלט עלה בהצגת בכורה באופרה גרנייה ב-30 במרץ 1902, ורקדה בו הפרימה בלרינה אולגה פראובראז'נסקה.
הבלט האחרון באורך מלא שהמוזיקה שלו היא יצירה מקורית של דריגו היה גם היצירה האחרונה של מריוס פטיפה - "הרומן של ניצן הורד והפרפר" (La Romance d'un Bouton de rose et d'un Papillon). הבכורה של הבלט נקבעה ל-23 בינואר (5 בפברואר) 1904 בתיאטרון האימפריאלי של הארמיטאז', אך היא בוטלה במפתיע, והסיבה הרשמית לכך הייתה פרוץ מלחמת רוסיה-יפן.
דריגו נפש באיטליה מולדתו כשפרצה מלחמת העולם הראשונה ב-1914, ומנעה את שיבתו לרוסיה למשך עוד שנתיים. זמן קצר לאחר שהגיע לפטרוגרד פונה ממעונו בגראנד הוטל, שהוסב למשרדים לממשלת ברית המועצות שאך זה הוקמה. זמן מה אולץ דריגו לחיות בתנאי מצוקה יחסית במחנה, עם קבוצה של מהגרים איטלקים כמוהו. לאחר זמן סיפר בזכרונותיו על הערבים הקרים הרבים שעשה עם חברו הקרוב ועמיתו למקצוע אלכסנדר גלזונוב, בשעות של המתנה בתורים ללחם ובהסעת קצבאות המזון שקיבלו על גבי מזחלת בשלג, חזרה למגוריהם. כשניצב לראשונה על דוכן המנצחים לאחר שובו אל מה שהיה תיאטרון מריאינסקי האימפריאלי, התקבל דריגו בתשואות בקימה למשך חמש-עשרה דקות מן הקהל.
דריגו שב לאיטליה עריכה
בשנת 1919 חזר דריגו לבסוף למולדתו, איטליה. להצגת הפרידה החגיגית שלו, במה שהיה לפנים תיאטרון מריאינסקי האימפריאלי, העלה מנהל הבלט פיודור לופוחוב גרסה חדשה של שיתוף הפעולה האחרון בין דריגו לפטיפה, הבלט "הרומן של ניצן הורד והפרפר", שלופוחוב העלה על הבמה בשם "סיפורו של ניצן הוורד" (Le Conte du bouton). בסיום הגאלה קרא זמר הבס המהולל פיודור שליאפין נאום פרידה מרגש, הן באיטלקית והן ברוסית. דריגו, שהורשה לקחת עמו מטען במשקל 60 ק"ג בלבד, השאיר את כל רכושו ברוסיה, מלבד אוסף הפרטיטורות בכתב-יד שלו, ששימש אותו ככרית במסעו בן החודשיים לפדובה דרך אודסה וקונסטנטינופול.
ב-1920 קיבל דריגו את משרת הקאפלמייסטר לתיאטרו גריבלדי בפדובה, שם החל את הקריירה שלו שנים רבות קודם לכן. ב-1926 חיבר את האופרה קומיק "פלאפי ראפלס" ללהקת האופרה של תאטרו ורדי של פדובה, וב-1929 עלתה יצירתו האחרונה, האופרה "פרח הציפורן הלבן" (Il garofano bianco) בתאטרו גריבלדי. את שארית חייו הקדיש לניצוח ולהלחנה מיסות ושירים שונים.
ריקרדו גריגו מת ב-1 באוקטובר 1930 בגיל 84, בעיר הולדתו, פדובה. בעיר יש רחוב על שמו, "ויה ריקרדו דריגו".
יצירותיו עריכה
אופרות עריכה
- "Don Pedro di Portogallo" 25 ביולי 1868, תאטרו ורדי, פדובה, פדובה
- "La Moglie Rapita" 22 בפברואר (6 במרץ) 1884, תיאטרון מריאינסקי האימפריאלי
- "Flaffy Raffles" ? 1926, תאטרו ורדי, פדובה
- "Il Garafano Bianco" ? 1929, תאטרו גריבלדי, פדובה
בלטים עריכה
- "היער הקסום" ("La Forêt enchantée") "בלט פנטסטיק" במערכה אחת. כוריאוגרפיה מאת לב איבאנוב, 24 במרץ (5 באפריל) 1887, בית הספר האימפריאלי לבלט. 3 במאי (15 במאי) 1887, תיאטרון מריאינסקי האימפריאלי
- "הקמיע" ("Le Talisman"), "גראנד בלט" בארבע מערכות ושבע תמונות עם פרולוג ואפותיאוזיס. כוריאוגרפיה מאת מריוס פטיפה. 25 בינואר (6 בפברואר), תיאטרון מריאינסקי האימפריאלי
- "החליל הקסום" |("La Flûte magique"), "בלט קומיק" במערכה אחת. כוריאוגרפיה מאת לב איבאנוב. 23 בינואר (4 בפברואר) 1893, בית הספר האימפריאלי לבלט. 11 באפריל (23 באפריל) 1893, תיאטרון מריאינסקי האימפריאלי
- "יקיצת פלורה" ("Le Réveil de Flore"), "בלט אנאקראונטיק" במערכה אחת. כוריאוגרפיה מאת מריוס פטיפה. 28 ביולי (8 באוגוסט) 1894, התיאטרון האימפריאלי של פטרהוף. 2 בינואר (14 בינואר) 1895, תיאטרון מריאינסקי האימפריאלי.
- "הנימפות המתחזות" ("Les Dryades prétendues"), בלט במערכה אחת, שתי תמונות, כוריאוגרפיה מאת פאבל גרדט. 11 באפריל (3 באפריל) 1899, תיאטרון המוזיאון הרוסי. המוזיקה מבוססת על שירים (airs) מן המוזיקה של צ'זארה פוני לבלט"אאולין, או נימפת היער" (Éoline, ou La Dryade)
- "הפנינה" ("La Perle"), "בלט דיברטיסמן" במערכה אחת עם אפותיאוזיס. כוריאוגרפיה מאת מריוס פטיפה. 17 במאי (29 במאי) 1896, תיאטרון בולשוי האימפריאלי במוסקבה. 3 בפברואר (15 בפברואר) 1898 תיאטרון מריאינסקי האימפריאלי.
- "ארליקינדה" (או "Les millions d'Arlequin") בשתי מערכות. כוריאוגרפיה מאת מריוס פטיפה. 10 בפברואר (23 בפברואר) 1900, תיאטרון ארמיטאז' הקיסרי. 13 בפברואר (26 בפברואר), תיאטרון מריאינסקי האימפריאלי.
- "חוף התכלת" ("La Côte d’Azur") "בלט קומיק" בשתי מערכות. כוריאוגרפיה מאת אלכסנדר שירייב. 30 במרץ 1902, אופרה גרנייה, מונטה קרלו
- "הרומן של ניצן הוורד והפרפר" ("La Romance d'un Bouton de rose et d'un Papillon"), "בלט פנטסטיק" במערכה אחת, שלוש תמונות. כוריאוגרפיה מאת מריוס פטיפה. 23 בינואר (5 בפברואר) 1904, תיאטרון ארמיטז' (הצגת הבכורה לא התקיימה)
- "שער המזל" ("Le Porte-bonheur") (גרסה חדשה של "הקמיע"). כוריאוגרפיהה מאת לואיג'י טורנלי. 18 ביולי 1908, לה סקאלה, מילאנו
- "סיפורו של ניצן הוורד" (נהפקה מחודשת של "הרומן של ניצן הוורד והפרפר").כוריאוגרפיה מאת פיודור לופוחוב. 16 באפריל 1919, תיאטרון מריאינסקי
עיבודים לפרטיטורות קיימות עריכה
- "לה אסמרלדה", 1886. פרטיטורה מקורית מאת צ'זארה פוני, 1844
- "קטרינה, או בת השודד", 1888, פרטיטורה מקורית מאת צ'זארה פוני, 1846
- הסילפידה, 1892. פרטיטורה מקורית מאת ז'אן מדלן שנייצהפר, 1832
- "המלך קנדול" (Le Roi Candaule) 1891. פרטיטורה מקורית מאת צ'זארה פוני, 1868
- אגם הברבורים, 1877, פרטיטורה מקורית מאת פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי, 1895
- "קפריזות של פרפר", 1895. פרטיטורה מקורית מאת ניקולי קרוטקוב, 1889
- "Les Élèves de Dupré", 1897 (גרסה בת מערכה אחת של "L'Ordre du Roi" מאת מריוס פטיפה. פרטיטורה מקורית מאת אלברט ויצנטיני, 1886
